ויקיפדיה

חניבעל

מצביא ומדינאי קרתגי במלחמה הפונית השנייה הנחשב לאחד המצביאים הטובים בהיסטוריה
פירוש נוסף ערך זה עוסק במצביא מהעת העתיקה. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו חניבעל (פירושונים).

חניבעל בן חמלקרת ברקה (בפיניקית: 𐤇𐤍𐤁𐤏𐤋, חנִבעל, בלטינית: Hannibal filius Hamilcar Barca; ‏247 לפנה"ס, קרתגו – 183 לפנה"ס, ביתיניה) היה מצביא ומדינאי בן קרת חדשת (קרתגו). עמד בראש כוחות צבא קרת חדשת במלחמה הפונית השנייה בין רומא לקרת חדשת, שבמהלכה פלש לחצי האי האפניני בראש צבא. נחשב לאחד מגדולי המצביאים בהיסטוריה.[1]

חניבעל בן חמלקרת ברקה
פסל ראש המיוחס לחניבעל
פסל ראש המיוחס לחניבעל
לידה 247 לפנה"ס
קרת חדשת, אימפריית קרתגו
התאבד 183 לפנה"ס (בגיל 64 בערך)
ביתיניה, אסיה הקטנה
מדינה אימפריית קרתגו עריכת הנתון בוויקינתונים
כינוי הקרתגי המטורף; הסיוט של רומא
צאצאים Haspar Barca עריכת הנתון בוויקינתונים
השתייכות צבא קרתגו עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות 221–201 לפנה"ס (קרתגו)
192–188 לפנה"ס (האימפריה הסלאוקית)
188 – 183 לפנה"ס (ביתיניה)
דרגה מפקד עליון עריכת הנתון בוויקינתונים
תפקידים בשירות
מפקד צבא קרתגו, אדמירל, יועץ צבאי
פעולות ומבצעים

המלחמה הפונית השנייה

קרב נהר הטחו
המצור על סגונטום
מסע חניבעל לאיטליה
קרב נהר הרון
קרב טיקינוס
קרב טרביה
קרב טראסימנוס
קרב אגר פלרנוס
קרב גרוניום
קרב קאנאי
קרב זאמה
קרבות רבים נוספים
מלחמת אנטיוכוס
מלחמת ביתיניה-פרגמון
עיטורים
illustrious son עריכת הנתון בוויקינתונים
תפקידים אזרחיים
שופט, מושל היספניה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
"הניצחון הראשון של חניבעל", פסל של אנטואן בורדל, המתאר את חניבעל כילד קטן הלוכד עיט, סמלם של הרומאים. סיפור זה אין מקורו בעת העתיקה, והוא מופיע בספרו הקלאסי של גוסטב פלובר "שלמבו".
קריקטורה המתארת את חמלקרת משביע את חניבעל להיות אויב לרומא

חניבעל היה בנו של המצביא חמלקרת ברקה. על פי האגדה כבר בגיל צעיר השביע אותו אביו להיות אויב לנצח לרומא. בשנת 218 לפנה"ס תקף חניבעל את העיר סגונטום, מהלך ששימש עילה לפרוץ המלחמה הפונית השנייה. הוא הוביל את צבאו למסע מלחמה מפרך מספרד (היספניה) לחצי האי האפניני, ולאחר שצבאו חצה את הרי האלפים וחדר לאיטליה, הוא הביס את הצבא הרומאי במספר קרבות גדולים, שהבולט שבהם הוא קרב קאנאי, בשנת 216 לפנה"ס. אולם לבסוף חניבעל שב לאפריקה כדי להגן על מולדתו, ושם הובס בקרב זאמה בידי סקיפיו אפריקנוס. לאחר המלחמה המשיך להנהיג את מולדתו, וחולל רפורמות מרחיקות לכת במשטר שלה. בשל בגידת אויביו הפוליטיים נמלט אל חצרו של אנטיוכוס השלישי. חניבעל סייע לאנטיוכוס במהלך מלחמתו ברומא, אולם לאחר תבוסתו של אנטיוכוס במלחמה דרשו הרומאים את הסגרתו לידיהם. חניבעל נמלט שוב, הפעם לביתיניה, שם התאבד בבליעת רעל כשהרומאים איתרו אותו.

מקור שמו

עריכה

פירוש השם "חניבעל" בפיניקית שבה דובר בקרתגו הוא חִנו של בעל, ויש אומרים "בעל-חנני" (בדומה לשמות העבריים חנניה, יוחנן, חננאל ואלחנן, הנגזרים משורש עברי זהה ושם אלוהות שונה).

סרז' לנסל (Serge Lancel) מציין שני שורשים אפשריים לשם Barca: האחד, מהשורש השמי ב.ר.כ, ממנו נגזרה, למשל, המילה העברית "ברכה"; השני, והמסתבר מבין השניים, הוא ברק. מוסיף לנסל ומעריך כי הראשון, "המבורך" אינו כינוי אשר עולה בקנה אחד עם כישלונו של חמלקרת,[2] ואילו השני מתאים לסגנון הלחימה שלו בסיציליה, כמו גם מקביל לשם המשפחה היווני Keraunos, שמשמעו "ברק" גם כן, ואכן נמצאו מפקדים בקרב צבאו של אלכסנדר עם שם זה. על-פי לנסל לא ניתן להכריע בשאלה האם השם Barca הוא כינוי שהודבק לחמלקרת הודות למעלותיו (cognomen ex virtute) או שם מוקדם יותר שהועבר אליו מאבותיו.[3]

השם ברקה היה במקור כינוי אולם אומץ בהדרגה כשם משפחה.[4] על כל פנים היסטוריונים מודרניים משתמשים בשם "ברקה" כדי להבדיל את חמלקרת וחניבעל מקרתגים שונים בעלי שם זהה.

משפחתו

עריכה
  ערך מורחב – משפחת ברקה

מעט מאוד ידוע על אבותיו הקדומים של חניבעל. המשורר הרומאי סיליוס איטליקוס, מחבר הפואמה "פוניקה" העוסקת בחייו של חניבעל, טוען ביצירתו שבני ברקה היו צאצאיה של המלכה האגדית דידו[5] (ידועה לעיתים גם כאליסיה). גם ורגיליוס רומז על כך ביצירתו "אינאיס". כאשר דידו מתאבדת, היא מכריזה כי מעצמותיה יקום נוקם לרומאים,[6] רמז לחניבעל.[7] אולם אף על פי שמרבית החוקרים המודרניים מאמינים בקיומה של דידו, חוקרים כוולטר גרליץ (Walter Görlitz) טוענים שלא אפשרי שבני ברקה אכן היו צאצאיה של דידו.[8]

ראשון בני ברקה הידועים לנו בוודאות הוא קרתגי בשם חניבעל, שהיה אביו של חמלקרת ברקה.[9] לא ידוע דבר עליו למעט שמו, אולם ידוע שלחמלקרת נולדו סך הכול שלוש בנות, שאחריהן נולדו שלושה בנים. חניבעל היה המבוגר מבין הבנים. לא ידוע מי הייתה אמו, אולם כאשר חניבעל נולד כבר היו שתי הבנות הגדולות נשואות. הבכורה לשופט[א] בומילקר. מנישואים אלו נולד חנו,[10] שהיה אחד מקציניו הבולטים של חניבעל. הבת השנייה נישאה לקצין בשם עזרובעל, שהיה בן טיפוחיו של חמלקרת בסיציליה.[11] לאחר המלחמה השיא חמלקרת את בתו השלישית לקצין פרשים נומידי בשם נארוואס.[12] טיטוס ליוויוס מזכיר אחיינית של חניבעל שהייתה בקשרים טובים עם הנומידים, וסביר להניח שמדובר בבתו של נארוואס.[13] שני אחיו הצעירים של חניבעל היו עזרובעל ומאגו. שניהם השתתפו במלחמה הפונית השנייה ונהרגו במהלכה.

ילדות

עריכה
  ערכים מורחבים – המלחמה הפונית הראשונה, מלחמת שכירי החרב

ערפל אופף את שנותיו הראשונות של חניבעל. שנת לידתו אינה ידועה בוודאות, אולם ניתן להעריך אותה על פי ציוני דרך שונים בחייו. לדוגמה, המקורות העתיקים מוסרים שבשנת 238 לפנה"ס היה חניבעל בן שמונה או תשע שנים,[ב] כך שחניבעל נולד בשנת 247 לפנה"ס. הוא נולד בקרתגו, מעצמה פיניקית בצפון אפריקה. כ-17 שנים לפני לידתו פרצה מלחמה בין מולדתו קרתגו לבין הרפובליקה הרומית, בשל סכסוך בסיציליה. המאבק התגלגל למלחמה ארוכה שכונתה "המלחמה הפונית הראשונה". בשנת 247 לפנה"ס, השנה שבה נולד, נשלח אביו לסיציליה במטרה ללחום ברומאים. לא ידוע מה עשה חניבעל באותן שנים, לדעת הרולד לם, סופר והיסטוריון אמריקאי, הוא התלווה אל אביו במסעו לסיציליה.[14][ג] אולם מרבית החוקרים סבורים שחניבעל נשאר עם אמו בקרתגו, ולא ראה את אביו עד שמלאו לו חמש או שש שנים.[15][16][17]

חמלקרת דאג לחינוך טוב עבור בנו. מבין מוריו ידוע לנו על סוסילוס איש ספרטה, שלימד את חניבעל יוונית ואת תולדות אלכסנדר הגדול.[18] סוסילוס התלווה אל תלמידו במסעו לאיטליה, ויחד עם יווני נוסף בשם סלינוס, תיעד אותו ופרסם אותו בספר היסטוריה. הספר לא השתמר עד ימינו, אולם היווה מקור לסופרים מאוחרים יותר. קורנליוס נפוס, ביוגרף רומאי, טוען שגם חניבעל עצמו עסק בכתיבה, אולם כתביו אבדו, ורק אחד מהם, העוסק במאורע היסטורי זניח ברודוס, היה זמין בתקופתו של נפוס.[18] כמו כן חניבעל נודע עוד בגיל צעיר כספורטאי ושחיין מצטיין. ניתן לומר אם כן שמבחינת השכלה חניבעל לא נפל ממרבית המפקדים הרומאים שנגדם לחם.[19]

בשנת 241 לפנה"ס הסתיימה המלחמה, וחמלקרת חזר לקרתגו לאחר שחתם בעצמו על הסכם השלום. חמלקרת היה אחד המפקדים הקרתגים היחידים שהפגינו ביצועים מרשימים במהלך המלחמה, ולפיכך התקבל בעיר כגיבור מלחמה. אולם כחלק מתנאי השלום התחייבה קרתגו לשלם לרומא פיצויי מלחמה בסך 3,200 טלנטים כסף במשך 15 שנים. בשל כך האוצר הקרתגי, שגם בלאו הכי היה מדולדל בשל הוצאות המלחמה, לא יכול היה לשלם לשכירי החרב הרבים שלחמו בצבא קרתגו את המגיע להם. הללו התמרדו בהנהגתם של מאתוס וספנדיוס, והמאבק התגלגל למלחמה שכונתה "מלחמת שכירי החרב". בשעה קשה זו בחרו הקרתגים את חנו הגדול, אויבו הפוליטי של חמלקרת, כמפקד הצבא, אולם לאחר סדרת כישלונות מצידו של זה, חזרו ובחרו את חמלקרת, שרבים מן השכירים המתמרדים שירתו בעבר תחת פיקודו. חמלקרת הנחיל למורדים מכה ניצחת בקרב משור, ולאחר עוד כמה קרבות משניים דיכא את המרד לחלוטין. במחקרים הקונטמפורניים, סבורים חלק מהחוקרים שהמלחמה השפיעה עמוקות על חניבעל ועיצבה את דמותו לעתיד לבוא.[20]

לאחר המלחמה הייתה קרתגו חלשה יותר מאי פעם, רומא ניצלה חולשה זו והכריזה עליה מלחמה בשנית, בתואנה שצי קרתגי שהיה אמור להפליג לסרדיניה מכוון למעשה אל איטליה. קרתגו המותשת נכנעה לכל תביעות הרומאים, שילמה פיצויים נוספים ומסרה את סרדיניה. לטענת המקורות העתיקים חמלקרת הזדעזע מעוול זה, וכבר אז תכנן מלחמת נקמה ברומא. ולריוס מקסימוס, היסטוריון רומאי בן זמנו של הקיסר טיבריוס, מספר שכאשר ראה חמלקרת את שלושת בניו וחניבעל בתוכם משחקים יחד, הוא הכריז בגאווה "אלו אריות אני מגדל למלחמה ברומא". בין אם הסיפור נכון ובין אם לא, האוצר הקרתגי היה מרוקן, ובלי אספקת התבואה מסיציליה והנחושת מסרדיניה היה צורך למצוא מקור הכנסה חדש. על כן מונה חמלקרת בשנת 238 לפנה"ס כמפקד כוח משימה שתפקידו היה להשתלט על חצי האי האיברי (היספניה בפי הקרתגים), העשיר במרבצי כסף.

על פי המסופר, לפני צאתו לדרך הקריב חמלקרת את הקורבנות המקובלים במקדשו של בעל חמון, ולאחר מכן ציווה על כל הנוכחים להתרחק וקרא לחניבעל להתקרב. הוא שאל אותו האם הוא רוצה להצטרף אליו במסעו, וחניבעל ענה בהתלהבות שכן. חמלקרת ביקש ממנו להניח את ידיו על הקורבן, ולהישבע שלנצח יהיה אויב לרומא. חניבעל עשה זאת, ולטענת ההיסטוריונים העתיקים השבועה ליוותה אותו כל חייו, ודרבנה אותו להמשיך להילחם ברומאים עד יום מותו. חלק מהחוקרים המודרניים מפקפקים באמיתות הסיפור, ומעריכים שמדובר בתעמולה רומאית.[21] חוקרים אחרים מעריכים שיש גרעין של אמת בסיפור, וכי לחמלקרת שלחם ברומאים כל חייו היו סיבות טובות לרצות שבנו ימשיך את דרכו.[22]

שירות בהיספניה

עריכה
 
פסל לזכרו של עזרובעל (חתן חמלקרת ברקה), גיסו של חניבעל, בקרטחנה
  ערכים מורחבים – אמנת האברו, קרב נהר הטחו

בשנת 237 לפנה"ס יצא חמלקרת למסעו לחצי האי האיברי. הוא לקח עמו את חניבעל, וכן את חתנו עזרובעל, ושני אחיו הצעירים של חניבעל עזרובעל ומאגו. באותה תקופה השטחים של ספרד ופורטוגל המודרניות היו מאוכלסים בשבטים מקומיים, שנחלקו לשלוש קבוצות עיקריות – איברים, קלטים, ובני תערובת שנקראו קלטיברים. בנוסף הוקמו בחופי חצי האי האיברי מספר מושבות יווניות, וגם לקרתגו הייתה שם מושבה משלה בגאדס. הצי של חמלקרת הפליג מערבה מחופי קרתגו, המשיך לאוקיינוס האטלנטי דרך עמודי הרקולס (כיום מיצר גיברלטר), ונחת בגאדס. חמלקרת קיבל מהנהגת קרתגו סמכויות מלאות להכריז מלחמה ולחתום על הסכמים עם שבטים מקומיים. הוא הרחיב בהדרגה את תחומי השלטון של הקרתגים בהיספניה, ושטחים אלו היו תחת שלטונו הבלעדי. הוא פיתח את מכרות הכסף באזורים שבשליטתו, העביר את הכסף שנכרה בהם לקרתגו, והשתמש בחלקו לגייס לצבאו שכירי חרב מקומיים רבים, שהפכו בהמשך למרכיב חשוב בצבא קרתגו.

חמלקרת נהרג בשנת 228 לפנה"ס במארב שטמן לו ראש שבט מקומי, ואת מקומו מילא עזרובעל חתנו. באותה שנה ייסד עזרובעל את העיר קרטחנה, ששימשה מאז כמרכזם של הקרתגים בספרד. ישנם רמזים שלמרות גילו הצעיר כבר היה חניבעל קצין בצבאו של גיסו. עזרובעל המשיך את משימתו של חמלקרת, אם כי בצורה מתונה יותר. דרך הפעולה החביבה עליו הייתה חתימת חוזים עם ראשי שבטים. כמו כן עודד נישואי תערובת בין קציניו לנשים מקומיות. חניבעל בעצמו נישא לנסיכה איברית בשם אימילקה. ככל הנראה היו אלה נישואים פוליטיים, אולם ייתכן שגם אהבה הייתה בהם. עיקר המידע אודות נישואיו של חניבעל מגיע מהמשורר הרומי סיליוס איטליקוס. לדבריו, חניבעל פגש את אימיליקה לראשונה כאשר התפלל במקדשה של תנת, והתאהב בה. נראה שגם היא אהבה אותו, שכן איטליקוס מוסר שהיא ביקשה ממנו להתלוות אליו במסעו לאיטליה. היא ילדה לו בן במהלך המצור על סגונטום, ומתה יחד עם הבן ככל הנראה ממגפה.[23] בשנת 226 לפנה"ס חתם עזרובעל עם הרפובליקה הרומית על "אמנת האברו". במסגרת אמנה זו חולק חצי האי האיברי לאזורי השפעה בין רומא וקרתגו. הרומאים הכירו בשליטתה של קרתגו בשטחים שמדרום לנהר האברו, בעוד שקרתגו הכירה בשליטת רומא בשטחים שמצפונו.[24]

בשנת 221 לפנה"ס נרצח עזרובעל בידי עבד קלטי שנטר לו טינה. חניבעל נבחר בידי הקצינים והחיילים כמפקד החדש, אף על פי שהיה רק בן 26. ההיסטוריון הרומאי טיטוס ליוויוס, מביא את הטעמים שבשלם לדעתו נבחר חניבעל למפקד: "הם ראו בו את דמותו של חמלקרת האהוב... אותם הפנים, אותה אש בעיניים".[25] הבחירה התקבלה בברכה גם בקרתגו, ככל הנראה משום שלא היו הרבה מועמדים אחרים.[26] מפעלו הראשון של חניבעל כמפקד היה השלמת כיבוש השטחים שמדרום לנהר אברו. הוא תקף את שבט האולקאדים, שחיו במחוז לה מנצ'ה של ימינו, כבש את עירם אלתיאה ובזז אותה. נפילת העיר הטילה אימה על השבטים האחרים שמיהרו לכרות ברית שלום עמו. לאחר מכן חזר חניבעל לקרטחנה למשך החורף, ובקיץ 220 לפנה"ס תקף את שבט הוואקים (Vaccei) שישבו לאורכו של נהר הדורו, וכבש בסערה את עריהם החשובות הרמאנדיקה וארבאקלה. נפילת הערים הסעירה את שבט הקרפטנים, השבט החזק והעשיר ביותר באזור, והללו התארגנו למאבק בחניבעל. הם הקימו צבא גדול, אלם חניבעל הביס אותם בקרב נהר הטחו. לאחר מכן אף שבט או עיר בהיספניה לא העזו להתנגד לשלטונו.

ראשית המלחמה ברומא

עריכה

תחילת המלחמה

עריכה
  ערכים מורחבים – פרשת סגונטום
 
סגונטום בראשית המאה ה-21
 
חניבעל וחייליו חוצים את נהר הרון
 
חניבעל וחייליו חוצים את האלפים

סגונטום הייתה מושבה יוונית ששכנה 150 קילומטרים מדרום לנהר האברו, ולפיכך נמצאה בתחום ההשפעה הקרתגי בהתאם ל"אמנת האברו". בשנת 230 לפנה"ס כרתו הרומאים ברית עם סגונטום.[27] בשל כך הרגישה סגונטום מוגנת, והעזה להכריז מלחמה על בעלי ברית של חניבעל. בשנת 219 לפנה"ס החליט חניבעל לתקוף את סגונטום, והטיל עליה מצור. סגונטום פנתה לרומא בבקשת עזרה, והסנאט הרומאי שיגר שליחים אל חניבעל בדרישה שיסיר את המצור מעל העיר, אך האחרון דחה את הדרישה הרומאית. לאחר מכן פנתה המשלחת לקרתגו עצמה, שם נחלקו הפוליטיקאים האם להיכנע לדרישות הרומאים ולהסגיר את חניבעל, או לסרב ולגרור בכך מלחמה עם רומא. הסיעה הפציפיסטית בהנהגתו של חנו הגדול תמכה בכניעה, באחד מנאומיו הכריז חנו:

לא רוחו של אותו אדם [הכוונה לחמילקרת] ולא יוצאי חלציו לא יחדלו לעולם מלפגוע באמנה עם הרומאים. שמתם על צבאותיכם צעיר רודף שררה שאינו רואה דרך להשיגה אלא בזריעת זרע המלחמה. צבאותיכם צרים עתה על סגונטום אשר האמנה אוסרת לגשת אליה. במהרה יכתרו לגיונות רומא את קרתגו, ליביתם את הלהבות האוכלות עתה סביבכם.

— מצוטט בתוך ספרו של טיטוס ליוויוס

אולם מעטה הייתה השפעתו של חנו במועצה, וקרתגו סרבה להיענות לדרישות הרומאים. בתגובה באה כצפוי הכרזת מלחמה. הייתה זו תחילתה של המלחמה הפונית השנייה, המכונה לעיתים "מלחמת חניבעל". המצור על סגונטום היה ממושך יותר ממה שחניבעל ציפה, ורק כעבור תשעה חודשים נפלה העיר. חניבעל בזז אותה וביצע בה טבח. לאחר מכן היה עליו להתכונן למלחמה ברומא, כוחו כלל בסך הכל בערך 120,000 חיילים רגליים, 16,000 פרשים וכמה עשרות פילים. הוא שלח בערך 20,000 חיילים רגליים ו-2,000 פרשים להגנת אפריקה, ומספר דומה הותיר בספרד תחת פיקודו של אחיו עזרובעל,[28] בתוספת צי קטן ובערך 20 פילים. עם שאר הכוח עמד חניבעל לצאת לאיטליה. את סגונטום הפקיד בידי מושל קרתגי בשם בוסטאר, ומסר בידיו גם בני ערובה מהשבטים באזור. הרומאים ציפו שחניבעל ייערך להגנה על היספניה מפלישה רומית, ועל כן הפקידו רק לגיון אחד בצפון איטליה במטרה לשמור על שקט מצד השבטים הגאלים המקומיים, שדוכאו זה מכבר. שני לגיונות תחת פיקודו של הקונסול פובליוס קורנליוס סקיפיו נשלחו למאסיליה (מרסיי), בעלת בריתה של רומא, במטרה להתארגן שם ולהביס את חניבעל בהיספניה. שני לגיונות נוספים תחת פיקודו של הקונסול השני טיבריוס סמפרוניוס לונגוס נשלחו לסיציליה במטרה לערוך משם פשיטות הטרדה על קרתגו עצמה ולהיערך לקראת פלישה לאפריקה. אולם תוכניתו של חניבעל הייתה אחרת, הוא תכנן להכות במקום שבו הרומאים לא יצפו להתקפה, באיטליה עצמה.

כדי לבצע משימה מורכבת זו ולהגיע אל איטליה עמדו בפניו שתי אפשרויות. הראשונה הייתה להפליג דרך הים מהיספניה לאיטליה, השנייה הייתה מורכבת יותר, לחצות את גאליה ולאחר מכן את הרי האלפים הקשים למעבר, וכך לחדור אל צפון איטליה. לכאורה הייתה הדרך הראשונה פשוטה יותר, אולם חניבעל בחר בדרך השנייה. חוקרים רבים תוהים מדוע בחר חניבעל בדרך המסובכת יותר לכאורה במקום בדרך הים הפשוטה. האדמירל האמריקאי אלפרד תייר מהן, הנחשב לאחד מהוגי הדעות הצבאיים-ימיים החשובים בהיסטוריה, סבור שעליונות הרומאים בים הרתיעה את חניבעל.[29] חוקרים אחרים מעלים את הסברה לפיה קשיים לוגיסטיים מנעו זאת ממנו, שכן הצי שיכל חניבעל לבנות במספנות של קרטחנה בזמן כה קצר היה קטן מאוד, ולא היה יכול לאפשר את העברת החיילים, הפילים והציוד במהירות הרצויה.[30]

המסע לאיטליה

עריכה
  ערכים מורחבים – מסע חניבעל לאיטליה, קרב נהר הרון

חניבעל יצא למסעו באביב של שנת 218 לפנה"ס.[31] הוא החליט להתחיל את המסע בכיבוש כל צפון ספרד של ימינו. המטרה בצעד זה הייתה הרצון שלו לא להשאיר בעורפו אויבים שעלולים לסכן את שלטון קרתגו בהיספניה. חניבעל חצה את נהר האברו, כשהוא מפר בכך סופית את החוזה עם רומא, ודיכא את שבטי האילורגיטים, הברגוסים, האיירונוסים והאנדוסינים. מלחמות אלו עלו לו במחיר כבד, אולם חצי האי האיברי כולו עד הרי הפירנאים היה כעת בשליטתו. הוא הותיר באזור זה קרתגי בשם חנו כמושל, ועם 40,000 רגליים ו-12,000 פרשים בערך חצה חניבעל את הרי הפירנאים המפרידים בין היספניה לגאליה (היום צרפת).[32]

לאחר מכן המשיך חניבעל לאורך גאליה. אזור זה היה מאוכלס בשבטים גאלים עוינים, לפיכך הקונסול הרומאי פובליוס סקיפיו, שכבר ידע על התקדמותו המהירה של חניבעל, ישב באפס מעשה, משוכנע שחניבעל יתעכב זמן רב. אולם חניבעל שיחד חלק מראשי השבטים והביס אחרים, וכך הגיע מהר מן המצופה אל גדתו הדרומית של נהר הרון. הוא שכר סירות רבות מכפרי המקומיים, ותכנן להעביר בהן את חייליו, אולם אז התארגנה נגדו קואליציית שבטים גדולה בצפון הנהר, והללו תכננו למנוע ממנו לעבור אותו. חניבעל הביס אותם בתמרון מבריק בקרב נהר הרון.[33] לאחר מכן הגיע אליו מאגילוס, נציגה של קואליציית שבטים גאלים מעמק הפו שהייתה בברית עמו. מאגילוס מסר לחניבעל את המידע שהוא היה צריך אודות המסע לאיטליה. חניבעל הציג את מאגילוס בפני חייליו, וסיפר להם על תוכניתו השאפתנית לחצות את הרי האלפים ולפגוע במרכז איטליה. בינתיים הבין סקיפיו את תוכניתו של חניבעל לחצות את האלפים. הוא נדהם מתעוזתו אבל פעל במהירות, ושלח את אחיו גנאיוס להיספניה בראש הצבא, בעוד הוא עצמו הפליג במהירות לאיטליה בתקווה לעצור את חניבעל על נהר הפו.

בספטמבר של אותה שנה,[34] הגיע חניבעל אל הרי האלפים המפרידים בין גאליה לחצי האי האפניני, עם 38,000 רגליים ו-8,000 פרשים.[35] הוא החל להעפיל על ההרים, וכצפוי הייתה המשימה קשה ביותר. בחורף הטמפרטורה באזור יורדת במהירות, הגבעות מכוסות בשלג תמידי וקרחוני ענק נוצרים ביניהן. חייליו האפריקאים של חניבעל לא היו רגילים לקור שכזה, וקשה היה למצוא אוכל בכמות מספקת עבור הפילים שחלו בזה אחר זה. בנוסף על כך הטרידו אותם האלוברוגים, שבט פראי גאלי שחי בהרים. האלוברוגים תקפו שוב ושוב בנקודות הרגישות בשיירה של חניבעל. הם היו מעמידים פנים שרצונם בשלום, ואז תוקפים בשנית. חניבעל השמיד בהתקפות פתע את כפריהם, אולם גם לאחר מכן המשיכו ההטרדות. כאשר הגיע חניבעל לפסגות והחל לרדת, התברר שהמעבר כולו חסום בקרח ובשלג, מה שגרם למעידת החיילים והסוסים. חניבעל השתמש בדרכים לא שגרתיות כמו הבערת הקרח והתזת יין עליו, כדי לפנות את הדרך. לבסוף נחת חניבעל בעמק הפו באיטליה עם 20,000 חיילים רגליים ו-6,000 פרשים. המסע כולו לקח בערך חמישה חודשים, במהלכו איבד חניבעל רבים מחייליו.[36]

המלחמה הפונית השנייה

עריכה
 
מפת קרבות טרביה, טראסימנוס וקאנאי
  ערך מורחב – המלחמה הפונית השנייה

קרבות ראשונים בחצי האי האפניני

עריכה
  ערך מורחב – הזירה האיטלקית במלחמה הפונית השנייה

בסוף שנת 218 לפנה"ס צבאו של חניבעל פלש לאיטליה דרך אזור אטרוריה. הוא נתן לחייליו זמן למנוחה ואז התקדם לכיוון נהר הפו. באזור כבר המתין לו צבא רומאי תחת פיקודו של פובליוס קורנליוס סקיפיו, שכאמור צפה מראש את תוכניתו של חניבעל. האחרון ראה שהמורל בקרב חייליו נמוך, וכדי לעודד אותם הכריח שני שבויים גאלים להילחם זה בזה עד מוות, ולאחר מכן נתן למנצח מתנות רבות ושחרר אותו. במחזה זה קיווה חניבעל להמחיש לחייליו את מצבם, הרי האלפים והים סוגרים עליהם, ועליהם לנצח את הרומאים או למות, כי אין לאן לסגת.[37] כעבור זמן קצר נפגשו כוחות החלוץ של חניבעל וסקיפיו בקרב טיקינוס, בו הביסו פרשיו של חניבעל את יריביהם הרומיים וסקיפיו עצמו נפצע.

בעקבות התבוסה בהתנגשות הראשונה עם חניבעל, החליט הסנאט הרומאי לשלוח את הקונסול השני טיבריוס סמפרוניוס לונגוס שהמתין עם כוחותיו בסיציליה, לעזרת צבאו של סקיפיו בצפון איטליה. סימפרוניוס היה להוט לצאת לקרב בחניבעל, כדי לזכות ביוקרה פוליטית. חניבעל ניצל את להיטותו כדי לגרור אותו למלכודת והביס את הצבא הרומאי המאוחד בקרב טרביה. לאחר מכן הוא העביר את החורף בשקט, ובשנה הבאה (217 לפנה"ס) הציב מארב מתוחכם לקונסול גאיוס פלאמיניוס נפוס, והשמיד את צבאו בקרב טראסימנוס. כ-15,000 חיילים רומאים כולל פלאמיניוס עצמו נהרגו בקרב זה, ומספר דומה נפל בשבי. הקונסול השני גנאיוס סרוויליוס גמינוס שלא ידע על התבוסה שיגר 4,000 פרשים לעזרת עמיתו, חניבעל שיגר כוח פרשים משלו תחת פיקודו של קצין מוכשר בשם מהרבעל, בהתנגשות[38] נשבו כל הפרשים הרומאים. אותה תקופה איבד חניבעל את עינו בשל דלקת שלקה בה כשעבר באזור ביצות סמוך לפירנצה של ימינו.[39]

חניבעל למעשה יכול היה לעלות כעת על רומא, אולם הוא בחר שלא לעשות זאת, כיוון שלא היו עמו מכונות מצור וחייליו נזקקו למנוחה.[40] הקרב ותבוסת הפרשים זעזעו את רומא המזועזעת בלאו הכי, והוחלט למנות דיקטטור בעיר, דבר שנעשה בשעת חירום בלבד. לתפקיד זה נבחר פאביוס מאקסימוס. פאביוס הבין שחייליו המאומנים היטב של חניבעל עולים על החיילים הרומאיים, ולכן החליט להימנע מקרב ישיר עם חניבעל, ובמקום זאת למצות את יתרונותיהם של הרומאים באספקה בלתי מוגבלת וכוח אדם גדול, וכך להתיש את צבאו של חניבעל בהדרגה. תוכניתו כונתה על שמו "האסטרטגיה הפביאנית", אולם לא הייתה פופולרית בקרב האזרחים ברומא שראו בה תבוסתנות ופחדנות. חניבעל השכיל לנצל רגש זה, והורה לא לפגוע בנכסיו של פאביוס. לשווא ניסה חניבעל לגרות את פאביוס לקרב. עם זאת, באותה שנה (217 לפנה"ס) הזדמן בפני פאביוס פיתוי שלא היה יכול לעמוד בפניו: חניבעל וצבאו תעו בדרכם ונלכדו במעבר צר בין ההרים. פאביוס מיהר וחסם את היציאות וקיווה שחסם את חניבעל. כאן הוכיח חניבעל כושר צבאי ויצירתי ביותר, הוא הורה לקשור לפידים בוערים לקרניהם של שוורים, ולשחרר אותם. הרומאים שבחשכת הלילה סברו שאלו חייליו של חניבעל מיהרו ללכוד אותם, ואפשרו לחניבעל לעבור בשלום.[41] המאורע הכפיש את שמו של פאביוס ברומא.

לקראת סוף השנה נקרא פאביוס לרומא והותיר את סגנו מרקוס מינוקיוס רופוס כמפקד באזור. מינוקיוס חנה מול חניבעל באזור העיר גרוניום (Geronium), והמתין לשעת כושר. חניבעל מצידו השתלט על גרוניום וקיווה להעביר בה את החורף בשקט. הוא פיזר את חייליו כדי שילקטו תבואה בשדות לקראת החורף, ומינוקיוס ניצל את השעה ותקף במהירות, ואך בקושי הצליח חניבעל לסגת באבדות כבדות אל בין חומות גרוניום. הדבר העלה את קרנו של מינוקיוס ברומא, עד שהוחלט למנות אותו ל-"דיקטטור עמית" שווה זכויות לפאביוס, מה שלא נעשה מעולם ברומא.[42] השניים חילקו את הצבא ביניהם ונערכו מול חניבעל בשני מחנות. חניבעל תחקר את שבוייו ולמד להכיר את אופיו של מינוקיוס. הוא הבין שמינוקיוס להוט ביותר להוכיח שהוא טוב יותר מעמיתו, והחליט לנצל להיטות זו. בין המחנה של חניבעל לזה של מינוקיוס הפרידה תלולית שהיוותה עמדה אסטרטגית חשובה, חניבעל תכנן לתפוס אותה אולם ידע שמינוקיוס ינסה למנוע ממנו לעשות זאת, על כן החביא רבים מחייליו באזור ושלח אחרים כביכול לכבוש את התלולית. מינוקיוס שראה זאת מיהר לתקוף, אך אז חייליו של חניבעל זינקו עליו מן המארב. חייליו של מינוקיוס פנו לסגת אך פרשיו של חניבעל טבחו בהם ללא רחם. פאביוס השקיף כל העת על הנעשה בדאגה ולבסוף הורה לחייליו להצטרף למערכה. בלית ברירה הורה חניבעל לחייליו לסגת, וצבאו של מינוקיוס שרד. הוא חזר אל המחנה וגם הרומאים עשו כמוהו. הוא העביר את החורף בגרוניום בבטחה.

קרב קאנאי ותוצאותיו

עריכה
  ערך מורחב – קרב קאנאי
 
האיגוף המושלם בקאנאי
 
פסל בדמותו של חניבעל מעשה ידיו של סבסטיאן סלוץ; מוצג במוזיאון הלובר בפריז

עם הגיע האביב של שנת 216 לפנה"ס התפטרו פאביוס ומינוקיוס ממשרותיהם, וכקונסולים של אותה שנה נבחרו לוקיוס אמיליוס פאולוס וגאיוס טרנטיוס וארו. גנאיוס סרוויליוס ומרקוס רגולוס התמנו לפרו קונסולים, וההוראה שקיבלו הייתה להתגרות במחנה חניבעל אך לא לתקוף אותו. חניבעל מצידו עזב את גרוניום וכבש את טירת קאנאי שהייתה נקודה אסטרטגית נוחה, והוא מצא בה גם אספקה בשפע. הסנאט החליט לחדול מהמדיניות של פאביוס ולעבור להתקפה מוחצת שתשמיד כליל את חניבעל. על פי תיאורי ההיסטוריונים העתיקים וארו היה הלהוט לכך ביותר. לצורך כך גייסה רומא צבא אדיר בהיקף חסר תקדים. על פי פוליביוס היו בו 8 לגיונות ועוד 8 לגיונות של בעלי הברית, סה"כ 80,000 איש ו-6,000 פרשים,[43] ואילו לפי ליוויוס היו בו 4 לגיונות ועוד 4 של בעלי הברית היינו 49,000 איש ו-6,000 פרשים.[44] מרבית החוקרים מאמצים את דעתו של פוליביוס.[45] לחניבעל היו באותה שעה כ-40,000 רגליים ו-10,000 פרשים, שכן צבאו תפח הודות לגאלים שהצטרפו אליו.

הקרב נערך ככל הנראה באזור הנהר אופידוס (בשמו המודרני: אופנטו) ב-2 באוגוסט 216 לפנה"ס. פוליביוס וליוויוס טוענים שווארו חסר הניסיון פיקד באותו יום על הצבא, אולם ככל הנראה ממילא ההוראה לצאת לקרב הגיעה מהסנאט.[46] הקרב נפתח בהסתערות הפרשים הקרתגים באגפים, עליהם פיקדו עזרובעל ומהרבעל, ואלו הביסו במהרה את הפרשים הרומאים. במקביל החלו הרומאים לתקוף את חיל הרגלים הקרתגי שהיה ערוך בצורת חצי סהר שקודקודו כלפי הצבא הרומאי. יתרונם המספרי של הרומאים ואיכות כלי נשקם גרמו לנסיגה הדרגתית של חיילי חניבעל, וכיוון הסהר התהפך. כעת פתחו הקרתגים במטח כידונים,[47] שבעקבותיו הסתערו חיילים לובים חמושים היטב מהאגפים. אנדרלמוסיה פרצה במחנה הרומאי וחיילים ניסו לסגת, אולם אז הגיעו פרשיו של עזרובעל מהעורף, ומה שהתרחש בהמשך דמה יותר לטבח מאשר לקרב. חיילים רומאים רמסו זה את זה כשהקלעים הקרתגים טובחים בהם לבלי רחם.

הניצחון הקרתגי היה שלם. בין 50 אלף ל-70 אלף רומאים נהרגו בקרב, ביניהם הקונסול השני פאולוס, וכמה מאויביו המושבעים של חניבעל, מינוקיוס הדיקטטור לשעבר וגנאיוס סרוויליוס. נוסף להם איבדו הרומאים 80 סנטורים ו-29 טריבונים צבאיים.[48] היה זה אחד הקרבות המתוחכמים ביותר בהיסטוריה הצבאית שהוסיף הילה לשמו של חניבעל.

לאחר הקרב, מהרבעל הציע לעלות על רומא ולכבוש אותה, אולם חניבעל סרב. מהרבעל הזועם הטיח בו "אכן, אין האלים נותנים הכל לאיש אחד. יודע אתה, חניבעל, כיצד לנצח, אך אי אתה יודע כיצד לכלכל את ניצחונך".[49] לא ברור מדוע חניבעל סירב לתקוף את רומא כאשר צבאה הושמד כמעט כליל והעיר נותרה חסרת הגנה כמעט. ג'ון שין (John Shean) מעריך שמחסור בציוד, מכונות מצור ואספקה אילצו את חניבעל לעשות זאת,[50] בעוד הנס דלבריק טען שהמחסור בכוח אדם וההכרח של חניבעל להותיר משמרות בנקודות שונות הם אלו שמנעו זאת ממנו.[51] לדעת אדריאן גולדסוורת'י העובדה שחניבעל סירב לתקוף את רומא מעידה שהוא לא תכנן להרוס אותה, אלא לחתום עמה על הסכם שלום בתנאים נוחים.[52] חוקרים אחרים מבקרים את חניבעל, וסוברים שלמרות כל זאת, מכיוון שפאניקה שררה בכל מקום וכן העובדה ששרשרת הפיקוד הרומאית השתבשה לחלוטין, היה לחניבעל סיכוי לכבוש את העיר בהתקפה מהירה.[53]

חניבעל שלח את אחד מקציניו קרתאלו לרומא, בניסיון להגיע למשא ומתן על הסכם שלום, אולם הסנאט סירב אפילו לדון על אפשרות כזו, וסירב אף לפדות את שבויי קאנאי. המערכה באיטליה המשיכה.[54]

המשך הקרבות באיטליה

עריכה
 
עזרובעל ברקה

הניצחון בקאנאי היה שיא הקריירה של חניבעל. ערים, כפרים ושבטים רבים הגיעו אליו והציעו את ידידותם. רבות מהערים באיטליה היו למעשה ערים יווניות, גאליות, אטרוסקיות או בנות עמים אחרים, שהיו קשורות בברית עם רומא, והתחייבו לספק לה מיסים וחיילים. הברית שחניבעל הציע הייתה מחייבת הרבה פחות, ולכן רבות מערים אלו העדיפו אותה על פני הברית עם הרומאים. ההצטרפות אל חניבעל שנראה כמנצח הייתה דבר בעתו. עבור חניבעל הבריתות היו חשובות, משום שהן שימשו לו מקלט ומקור אספקה וכן גרעו מכוח האדם הרומי. ערי הנמל שבהן אפשרו לו גישה לים וקשר רציף עם קרתגו, ושללו מן הצי הרומי בסיסים ימיים חשובים. מנגד, רבים מההיסטוריונים מחזיקים בדעה שהערים היו יותר מכשול מאשר סיוע, משום שהן הכריחו את חניבעל לצאת ולהגן עליהן בכל פעם שהרומאים תקפו אותן. לטענת ליוויוס, שפע המותרות שהציעו כעת עריה העשירות של דרום איטליה פגעו בחוסנו המקורי של הצבא הקרתגי.

לאחר הניצחון בקאנאי צעד חניבעל מזרחה לאורך החוף האדריאטי, ושלח את אחיו מאגו לקרתגו במטרה לבקש תגבורת. מאגו שפך בפני מועצת הזקנים 6,000 טבעות של אצילים רומאים וביקש סיוע, אולם חנו הגדול, מתנגדם הפוליטי של בני ברקה, התקיף אותו בתגובה בסדרת שאלות שהביכו אותו. למרות זאת גויס צבא גדול שהיה אמור להישלח אל איטליה עם מאגו, אולם לאחר התבוסה בקרב דרטוסה נשלח מאגו להיספניה כדי לסייע לאחיו השני עזרובעל במערכה נגד הרומאים שם. יש המעריכים שמטרת המועצה הייתה למעשה גדולה יותר, וכוונתה הייתה למגר את האחים הסקיפיונים בהיספניה ולאחר מכן לפתוח את הגישה לאיטליה דרך גאליה והאלפים, כפי שעשה חניבעל. תוכנית זו נבעה ככל הנראה מעליונותו של הצי הרומי, דבר שסיכן כל אפשרות לשינוע תגבורות בים.[55]

משקרב החורף של אותה שנה התקרב חניבעל לנולה אולם מצא את העיר מוכנה היטב למצור. הוא ידע שמחסור באספקה והחורף המתקרב לא יאפשרו לו להטיל מצור יעיל על העיר, על כן נסוג וחיפש מקום לחייליו לחורף. העיר העשירה קפואה פתחה בפניו את שעריה וחניבעל נפגש עם נכבדי העיר. חניבעל הורה לחייליו לשלם בכסף מלא על משתאות מזון או כלי נשק אף על פי שצבאו החזיק למעשה בעיר. הוא קיבל שם נציגים משבטים שונים ביניהם הברוטים, הלוקנים, הסאמניטים והאפולים שכולם הציעו לו נאמנות. בסוף נובמבר או בתחילת דצמבר של שנת 216 לפנה"ס, כבש חניבעל לאחר קרב קאסילינום את העיר קאסילינום.

ממקום מושבו בקפואה הבין חניבעל שעליו להיעזר בבן ברית חזק כדי לנצח במלחמה. קרתגו נמנעה מלשלוח לו כוחות נוספים ושליט אחר היה יכול לעשות זאת. אותו זמן השליט החזק ביותר ביוון היה פיליפוס החמישי מלך מוקדון, שהיה שקוע במלחמה נגד האיטולים, אולם לאחר קרבות טראסימנוס וקאנאי החליט כי יכולה לצמוח לו תועלת ממלחמה משותפת נגד רומא. בעקבות המלחמה האילירית השנייה, החזיקו הרומאים באותה העת במספר ערים אסטרטגיות באיליריה וערערו את שליטתו של פיליפוס בבלקן. על כן חתם על הסכם שלום עם האיטולים והחל ליצור מגעים עם חניבעל.[56] פוליביוס[57] מביא את נוסח החוזה בין חניבעל לפיליפוס לפיו: "אתם תסייעו לנו לפי הצורך ולפי התיאומים שנעשה בינינו, ולאחר שהאלים יעניקו לנו את הניצחון על הרומאים ובעלי בריתם..." קרתגו תקבל חזרה את סרדיניה, קורסיקה וסיציליה, על רומא ייאסר לפתוח במלחמה על מוקדון או על קרתגו, והרומאים יוותרו על קרקירה, אפולוניה, אפידמנוס, פארוס, דימאלי, ואזורים נוספים, ויעניקו אותם למוקדון. כמו כן ישוחררו כל ידידי דמטריוס מפארוס, ידידו של פיליפוס, שהיו כלואים ברומא.[58][59] הברית נכנסה לתוקפה כבר בקיץ של שנת 215 לפנה"ס, אולם למעשה בשל פעולות נמרצות מצד הצי הרומאי פיליפוס לא סייע רבות לחניבעל.

הרומאים מצידם השתדלו כל העת לפגוע בערים שכרתו ברית עם חניבעל, ובשנת 214 לפנה"ס הטילו מצור על קפואה. חניבעל שלא רצה לאבד את העיר שסיפקה לו אספקה וציוד, עשה מאמצים נואשים להציל אותה. במסגרת מאמצים אלו אף העמיד פנים שהוא מטיל מצור על רומא, כדי להכריח את הרומאים לפנות כוחות מקפואה. אולם הרומאים לא הלכו שולל וחניבעל נסוג. בשנת 211 לפנה"ס נפלה קפואה. שנה לאחר מכן חזר מסיציליה המצביא הרומאי מרקוס קלאודיוס מרקלוס, שהשלים את כיבושה של סירקוסאי, הגדולה והעשירה שבערי סיציליה, שעברה גם היא לצד הקרתגי לאחר קרב קאנאי. מרקלוס היה מוכשר בהרבה ממרבית המצביאים הרומאים שנגדם לחם חניבעל עד אז. הוא כונה בפי הרומאים "חרבה של רומא", וכשרונותיו בקרבות ובמצור הפכו אותו לאויב משמעותי.

חניבעל נאבק בו ובמצביאים רומאים נוספים מספר שנים, כשהוא מאבד את מאחזיו וחייליו. עם תחילת שנת 209 לפנה"ס ספג חניבעל מכה קשה כאשר פאביוס מאקסימוס כבש את העיר טראנטום בעזרת בגידה מבפנים.[60] טראנטום הייתה עיר נמל יוונית שהשליטה בה הייתה חשובה מאוד לחניבעל, משום שהיא שכנה בנקודה אסטרטגית ואפשרה לו גישה לים, וכן ראש גשר לתגבורת מקדונית מן המזרח. ערים נוספות דוגמת סלאפיה נכבשו גם הן, והברית שבנה חניבעל החלה להתפורר. כקונסולים של שנת 208 לפנה"ס נבחרו מרקלוס (פעם חמישית ואחרונה בחייו) וטיבריוס קווינטיוס קריספינוס. זה האחרון הטיל מצור על לוקרי (לוצ'רה המודרנית), אולם חניבעל הניס אותו משם.[61] קריספינוס התאחד עם צבאו של מרקלוס, אולם חניבעל ארב להם בוונוסיה, ובמהלך הקרב מרקלוס נהרג ועמיתו נפצע קשה.[62]

חניבעל לקח כשלל את החותמת של מרקלוס, וניסה לנצל אותה כדי לכבוש את סלאפיה. הוא כתב איגרת בה הורה על החלפת חיל המצב הרומאי בעיר, וחתם עליה בשם מרקלוס. הוא הלביש קבוצת לוחמים דוברי לטינית במדי הצבא הרומאי, ושלח אותם לעיר. אולם קריספינוס הזהיר מראש את מפקדי חילות המצב שמרקלוס מת. מפקד חיל המצב של סלאפיה נתן לחיילי חניבעל להיכנס לעיר ולאחר מכן טבח בהם.

חניבעל הבין שכוחות רעננים הם הסיכוי היחיד שלו לנצח, ובאמצעות עיר הנמל האחרונה שלו קרוטון, יצר קשר עם אחיו עזרובעל שלחם ברומאים בהיספניה, וביקש ממנו לנסות להגיע לאיטליה באותו מסלול שבו הגיע הוא עצמו. עזרובעל הצליח לחמוק מהרומאים לצפון היספניה, ופתח במסע מזורז במסלול של אחיו. הוא חצה את הפירנאים, ונותר בגאליה למשך החורף כדי לגייס חיילים חדשים. לאחר מכן במהלך האביב חצה במסע מזורז את האלפים. מסעו היה קל בהרבה מזה של אחיו, כיוון שהוא התנהל במזג אוויר נוח יותר עם מורי דרך מנוסים, והשבטים הגאלים שיתפו פעולה במידה רבה יותר. עזרובעל הגיע אל עמק הפו בקיץ של שנת 207 לפנה"ס עם 30,000 אנשים בערך, ואילו היה מצליח להתחבר לכוח של אחיו ככל הנראה היה מצבו של חניבעל משתפר לאין שיעור. כקונסולים של אותה שנה כיהנו גאיוס קלאודיוס נרו ומרקוס ליוויוס סלינטור. נרו נאבק בחניבעל, וסלינטור המתין לעזרובעל. זה האחרון שלח שליח לאחיו כדי להודיע לו על בואו ולתאם את מקום המפגש, אך השליח נתפס בדרך לחניבעל בידי אנשיו של נרו. נרו ידע היטב שאם עזרובעל יחמוק מסלינטור ויחבור לחניבעל יקיץ הקץ על רומא, לפיכך החליט להפר את הוראות הסנאט שהורה לו לא לעזוב את לוקאניה, ויצא אל סלינטור החונה במטאורוס.

נרו חמק מחניבעל, והצעיד את חייליו במהירות כמה עשרות קילומטרים, עד שלפנות בוקר הגיע אל סלינטור והזהיר אותו. השניים הסתירו את בואו של נרו והעמידו פנים שיש במחנה רק קונסול אחד, וכך מצא עצמו עזרובעל בנחיתות מספרית בקרב מטאורוס. עזרובעל נהרג בקרב וצבאו הובס והתפזר. לאחר הקרב ראשו נערף, הושם בשק, והושלך אל מחנהו של חניבעל. שני שבויים אפריקאים שוחררו כדי לספר לחניבעל על הקרב. ליוויוס מספר שכאשר חניבעל ראה את ראשו של אחיו, הוא הכריז שקרתגו הפסידה כעת במלחמה.[63]

חזרה לאפריקה

עריכה
 
פגישתם של סקיפיו וחניבעל בזאמה
 
קרב זאמה, איור של קורנליוס קורט מ-1567
 
קרב זאמה, איור של הנרי פאול מוטה מ-1890

לאחר שהשלים את כיבוש היספניה, נערך המצביא הרומאי סקיפיו אפריקנוס (בנו של סקיפיו שהובס על ידי חניבעל בקרב טיקינוס) בסיצילה לקראת פלישה לאפריקה, במטרה להסיט את תשומת הלב של חניבעל מאיטליה אל מולדתו. בשנת 204 לפנה"ס נחת סקיפיו על החוף האפריקאי והטיל מצור על אוטיקה. מולו נערך המצביא הקרתגי עזרובעל בן גיסקו, ולצידו סיפאקס הנומידי.

סקיפיו הבין שיתרון הקרתגים נובע מחיל הפרשים המעולה שלהם, והחליט לנצל את הסכסוכים הפנימיים בנומידיה כדי להשיג גם לעצמו חיל פרשים כזה. המנהיגים החזקים ביותר בקרב הנומידים באותה תקופה היו מסיניסה מלך נומידיה המזרחית, וסיפאקס מלך נומידיה המערבית. הקרתגים זלזלו במסיניסה הצעיר והעדיפו את סיפאקס על פניו. סיפאקס היה נשוי לאשה קרתגית בשם סופוניסבה, שגם מסיניסה חיזר אחריה בזמנו. סופוניסבה גרמה לכך שסיפאקס שירת בנאמנות את הקרתגים, בעוד מסיניסה הנעלב חבר לסקיפיו.

בהתקפת פתע הצליח סקיפיו להצית את המחנות הקרתגיים ולהביס את צבאותיהם. מסיניסה פלש לממלכתו של סיפאקס יחד עם הלגאט הרומי גאיוס ליליוס, והשניים הביסו את צבאו בקרב קירטה וכבשו את ממלכתו. סיפאקס נלקח בשבי לרומא, וסופוניסבה אשתו התאבדה בבליעת רעל. במועצת הזקנים של קרתגו עלתה ההצעה להחזיר מאיטליה את חניבעל ומאגו (שניהל מערכה עם הרומאים בעמק הפו), אולם מתנגדיהם הפוליטיים בראשות חנו הגדול התנגדו להצעה. התנגדותם התבררה כהרת אסון, לאחר שהמצביאים הקרתגים עזרובעל וחנו בן בומילקר, הובסו בידי סקיפיו ומסיניסה בקרב המישורים הגדולים. בלית ברירה החלו הקרתגים במשא ומתן עם הרומאים, אך בד בבד קראו לחניבעל לשוב לאפריקה.

בחודש יולי של שנת 203 לפנה"ס עזב חניבעל במפתיע את איטליה; הוא חמק ממנה בעזרת צי שיצא מקרוטון בלי שהרומאים הרגישו בכך, והפליג עם צבאו שכלל כעת בעיקר גאלים וברוטים אל אפריקה. לא ברור מה היה גודל הצבא שחניבעל חזר עמו, חסידיו של סקיפיו טוענים שמספרם הגיע ל-24,000,[64] בעוד חסידי חניבעל מצמצמים את המספר לכדי 10,000.[65] כאשר חניבעל הגיע כבר היה חורף, ולפיכך דחו שני הצדדים את פעולות האיבה. עם בוא האביב של שנת 202 לפנה"ס הפרו הקרתגים את ההסכם, ובזזו ספינות אספקה רומאיות. בתחילת הקיץ ארגן סקיפיו פעולת תגמול גדולה, וצעד במהירות לכיוון הדרומטום שם חנה חניבעל, כשהוא בוזז בדרכו את האזורים הכפריים של קרתגו. חניבעל התקדם גם הוא במהירות כדי לפגוש את סקיפיו, שני הצדדים נפגשו בסוף בעיר "זאמה הקטנה" הידועה יותר בשם זאמה רגיה (Zama Regia), עיר בקרתגו על גבול נומידיה.[66]

קרב זאמה וסיום המלחמה

עריכה
  ערך מורחב – קרב זאמה

חניבעל וסקיפיו ניסו בתחילה לפתור את העניין בדרכי שלום, וערכו מפגש בזאמה. ליוויוס מתאר בהרחבה את המפגש ההיסטורי ביניהם, ומתאר בהרחבה את נאומיו המתרפסים של חניבעל. ככל הנראה ישנה הגזמה רבה בתיאורים אילו. סקיפיו דרש את החזרת כל שבויי המלחמה והעריקים הרומאים, הכרה בשליטה הרומאית בהיספניה, סיציליה, סרדיניה, קורסיקה, והאיים הבליארים, והכרה במסיניסה כמלך נומידיה כולה. כמו כן דרשו הרומאים את הסגרת כל הצי המלחמתי הקרתגי, וצמצומו לכדי 20 ספינות בלבד. על קרתגו ייאסר לפתוח במלחמה על רומא, והיא תשלם קנס של 5,000 טלנטים. תנאים אלו היו סבירים ולא היו אמורים למוטט יותר מדי את כלכלת קרתגו, אולם חניבעל הסכים לכל התנאים פרט לפירוק הצי והסגרת העריקים. הדבר שם קץ למשא ומתן, כיוון שמלכתחילה הסכים סקיפיו לשלום רק אם חניבעל יציע יותר, והוא הציע פחות.[67]

ליד זאמה התכנסו צבאותיהם של סקיפיו וחניבעל לקרב הכרעה אחרון, שיקבע את עתיד המלחמה. היקף הצבאות שלקחו חלק בקרב אינו ברור כל צורכו. לטענת חלק מהחוקרים המצדדים בסקיפיו, לחניבעל היו בין 50,000 ל-55,000 חיילים רגליים, בין 3,000 ל-6,000 פרשים – חלקם לובי-פיניקים[ד] וחלקם נומידים,[ה] וכן 80 פילים. לעומתו, היו לסקיפיו קצת פחות מ-35,000 רגליים, ובין 5,500 ל-9,000 פרשים. לדעת החוקרים המצדדים בחניבעל, כלל צבאו בין 35,000 ל-40,000 רגליים בלבד.[68]

על כל פנים, העובדות הברורות הן שלחניבעל היה יתרון בחיילים רגליים ולסקיפיו יתרון בפרשים. חניבעל החליט לחרוג ממנהגו הרגיל להציב את כל החיילים בחזית אחת, וחילק אותם לשלושה קווים. בקו הראשון הוצבו שכירי חרב מגאליה ומליגוריה, וקלעים מהאיים הבלאריים, שגויסו על ידי אחיו מאגו (מאגו עצמו מת מפצעיו בדרכו לאפריקה). בקו השני הוצבו חיילים רגליים בעלי חימוש כבד יותר, רובם טירונים שגויסו מקרתגו ומלוב, ואילו בקו האחרון הוחזקו ותיקי המלחמה מאיטליה, שרידי צבאו המקורי של חניבעל. לא ברור מדוע בחר להיערך באופן הזה. ייתכן שחניבעל לא בטח בטירונים החדשים שגייס, והשתמש בהם רק כ"בשר תותחים" עבור החיילים הוותיקים מאיטליה, אותם שמר רעננים לשלב המכריע. את הפרשים הלובי-פיניקים ערך באגף אחד, את הנומידים באגף שני, ואת הפילים ערך מקדימה. סקיפיו מצידו ערך גם הוא את חייליו בשלושה קווים. את הפרשים הנומידים הציב באגף השמאלי והפקיד עליהם את מסיניסה, ואת הפרשים הלטינים שגויסו מקרב בעלות הברית הציב באגף הימני והפקיד עליהם את גאיוס ליליוס. תוכניתו של סקיפיו דמתה למעשה לתוכניתו של חניבעל בקרב קאנאי, ריתוק חיל הרגלים, בו בזמן שחיל הפרשים הרומאי-נומידי החזק יאגף את חיל הרגלים הקרתגי ויביס אותו. חניבעל שהיה מנוסה באסטרטגיות מעין אלו, הבין היטב שהסיכוי היחיד שלו לנצח בקרב יהיה אם יצליח בעזרת חיל הרגלים העדיף שלו להביס את חיל הרגלים הרומאי, לפני שחיל הפרשים יסיים את מלאכתו.

הקרב התרחש ב-19 באוקטובר, שנת 202. חניבעל פתח אותו בהסתערות שמונים פיליו, אולם אז קרה דבר בלתי צפוי, ורווחים נפערו לקראתם במערך הרומאי. הפילים שאומנו לבצע הסתערות אחת מהירה התבלבלו, והרומאים הטילו בהם כידונים ותקעו בחצוצרות. הפילים נבהלו ונמלטו לאחור, רומסים בני ברית ואויבים כאחד. לאחר מכן התנגש הקו הקרתגי הראשון עם הקו הרומאי הראשון. לקרתגים היו פקודות ברורות מאוד, לא לשבור את הקווים בשום מחיר. סקיפיו לעומת זאת התגמש יותר בעניין זה.

בתחילה הדפו הקרתגים את אויביהם לאחור, אולם אז תוגבר הקו הרומאי הראשון, בחיילים שהובאו מהקו השני. הקו הקרתגי הראשון הובס, וחייליו נסוגו לאחור בתקווה למצוא מקלט מאחרי הקו הקרתגי השני, אך החיילים בקו השני לא איפשרו להם לעבור דרכם, מחשש שאם יפתחו את שורותיהם, הדבר ישבש את מערכם ויאפשר לרומאים הרודפים להבקיע דרכם. חלק מהנמלטים הנואשים ניסו להבקיע לעצמם דרך בלחימה, והשאר פנו ימינה ושמאלה והגדילו את רוחב החזית הקרתגית. כעת קידם חניבעל את הקו השני, אך גורלו דמה לזה של הקו הראשון וסקיפיו הביס גם אותו. אז קידם חניבעל את הקו השלישי, שהיה כאמור מורכב מחיילים ותיקים מנוסים ורעננים שעדיין לא השתתפו בלחימה. סקיפיו שבר את שלושת הקווים ויצר מהם קו אחד, אולם חייליו הרעננים של חניבעל שנהנו גם מיתרון מספרי הצליחו להדוף אותם. נראה היה שהקרב יוכרע לטובת הקרתגים, אולם אז הופיעו הפרשים הנומידים והלטינים בעורף צבאו של חניבעל, והכריעו את הקרב, שהסתיים בניצחון מוחץ לסקיפיו.

שופט בקרתגו

עריכה
 
קריקטורה המתארת את בריחתו של חניבעל מקרתגו

חניבעל נמלט מתבוסת זאמה עם קומץ פליטים. הוא הותיר את מלוויו בהדרומטום והגיע בעצמו אל קרתגו. הייתה זו הפעם הראשונה בה נכנס בשערי העיר מאז עזב אותה כילד בן תשע. אשתו ובנו ככל הנראה כבר מתו. על אף ההפסד התקבל חניבעל כגיבור בעיר. הוא סימל אומץ לב גבורה ונחישות בעיני בני קרתגו, והיה המצביא היחיד שהצליח לקצור ניצחונות כה רבים במלחמה. חניבעל תמך בכניעה לתנאי השלום שהציב סקיפיו,[69] והדבר עורר מחאה בקרב הסיעות השליטות בעיר. מסופר שבאחת מאספות המועצה צעיר בשם גיסקו קרא להילחם ברומאים ולהדיח את חניבעל, זה האחרון איבד את השליטה העצמית והוריד את גיסקו בכוח מדוכן הנואמים. כאשר חבריו של גיסקו פתחו במחאה, חניבעל הכריז:

מבקש אני את סליחתכם. בן תשע הייתי כשעזבתיכם, ולאחר שלושים ושש שנים חזרתי אליכם. נכונה איחשב כבקי בחכמות המלחמה, בהן לומדתי מילדותי תחילה ביד גורלי שלי, אחרי כן ביד גורלה של המדינה, אך את משפטי העיר והפורום,[ו] את חוקיהם ומנהגיהם שומה עליכם ללמדני.

— טיטוס ליוויוס, מיום ייסודה של עיר

חניבעל הסביר מדוע השלום עם רומא אינו נורא כפי שהוא נראה ממבט ראשון, וכי קרתגו תוכל להשתקם ממנו. בהשפעתו הושג הסכם שלום שכלל את התנאים הבאים: קרתגו תשלם לרומא 200 טלנטים מדי שנה במשך 50 שנים. הצי המלחמתי הקרתגי יפורק למעט 10 ספינות. כמו כן צבאה היבשתי של קרתגו יצומצם. יוסגרו כל הפילים. ייאסר על קרתגו לפתוח במלחמה חיצונית או פנימית כלשהי ללא הסכמת רומא, אם כי קרתגו תתחייב לסייע לרומא בכל מלחמה שלה.[ז] תוכר שליטתו של מסיניסה בנומידיה כולה, ושליטתם של הרומאים בהיספניה, סיציליה, קורסיקה, סרדיניה, והאיים הבליארים. קרתגו שלחה לרומא 100 בני ערובה ממשפחותיהם של נכבדי העיר והחזירה את כל העריקים והשבויים. תנאי השלום הקשים הולידו את הביטוי "שלום קרתגו".

לא ברור מה עשה חניבעל לאחר הכניעה. דיו קסיוס כותב שהוא הועמד למשפט על כך שסירב לתקוף את רומא לאחר קאנאי, אולם זוכה מהר מאוד.[70] קורנליוס נפוס טען שהוא עדיין פיקד על הצבא,[71] אולם טענה זו אינה מסתברת וככל הנראה הרומאים הורו להרחיק אותו מכל פעילות צבאית.[72] לא ברור מה עשה עד שנת 196 לפנה"ס, אולם ככל הנראה הייתה לו השפעה רבה בעיר.[73] קרתגו החלה לשלם את הפיצויים לרומא. הוצאות המלחמה האדירות, איבוד מכרות הכסף בהיספניה, והרס יחסי החוץ והמסחר, הפכו את המשימה לבלתי אפשרית. בשנת 196 חניבעל מונה לשופט (שוּפֵט בלשונם), כלומר אחד משני שליטים בני קרתגו (בדומה למגיסטראטים ברומא), שנבחרו על ידי העם לעמוד בראש המעצמה והיו כפופים למועצת הזקנים ולמועצת המאה וארבעה (תת-מועצה הכפופה למועצת הזקנים). מתוקף תפקידו ריכז את כל הסמכויות הפוליטיות של המדינה, פרט לניהול הצבא, ונדרש למצוא מקורות לתשלום הפיצויים. בנסיבות רגילות היו משתמשים בכספי מכס ובמיסים שהוטלו על סחורות שהיה עליהן מונופול, אולם כעת לא היה די בכך, ולכן הטיל חניבעל מס על רכוש פרטי, וכך יצא שהאזרחים העשירים ביותר שילמו את הסכום הגבוה ביותר.[74] הדבר עורר מרמור רב בקרב האזרחים העשירים ורבי ההשפעה, ואחד מהם הכריז במהלך אחת האספות שזוהי מעמסה שלא ניתן לשאתה. כאשר חניבעל שמע זאת הוא פרץ בצחוק והכריז:

אינני מבודח. צוחק אני כשרואה אני אתכם בוכים בגלל הקלה שבתלאותיכם. אתם שראיתם את קצם של הצבא והצי שלכם את אובדן עוצמתה של קרתגו, שופכים עתה דמעות על אובדן חלק מהונכם הפרטי.

— טיטוס ליוויוס, מיום ייסודה של עיר

חניבעל ארגן מחדש את שיטת גביית המיסים, דאג ליישב מחדש אזורים שחרבו, צמצם את כוח האצולה, וכונן מחדש יחסי חוץ עם אנטיוכיה, צור, רודוס, ופרגמון. הוא חוקק חוק שמנע מחברי מועצת המאה וארבע לכהן בתפקיד זה למשך כל ימי חייהם, וקבע שמעתה ואילך יתקיימו בחירות מדי שנה בשנה. פעולות אילו השניאו אותו על רבים מתושביה העשירים יותר של קרתגו, והללו טענו ברומא שחניבעל מתנהג כדיקטטור ומתכנן מלחמה חדשה ברומא. הרומאים נטו להאמין לשמועות אלו, ומשלחת רומאית הגיעה לקרתגו בשנת 195 לפנה"ס, כביכול כדי לפתור סכסוך עם מסיניסה, אולם למעשה כדי לבדוק מקרוב את בעיית חניבעל. חניבעל הבין את מטרתה האמיתית של המשלחת. הוא התנהג כרגיל במשך כל היום, ורק לקראת הערב רכב במהירות לכיוון אחוזה פרטית שלו ששכנה על חוף הים בריחוק מה מקרתגו. משם לקח ספינה פרטית שלו ויצא לגלות.

גלות

עריכה

חניבעל אצל אנטיוכוס

עריכה
  ערך מורחב – מלחמת אנטיוכוס
 
אנטיוכוס השלישי "הגדול"
 
קריקטורה המתארת את חניבעל מרמה את אנשי כרתים שביקשו לגנוב ממנו את כספו

חניבעל הפליג לצור, עיר פיניקית בלבנון של ימינו, שהייתה למעשה עיר האם של קרתגו. בצור קיבלו אותו בידידות, כיאה למנהיג של מעצמה ידידה, אולם חניבעל לא התעכב שם. ברור היה לו שהמקום היחיד בו יוכל למצוא מקלט יהיה אצל שליט הלניסטי חזק. מצרים לא באה בחשבון, כיוון שהפרעה תלמי החמישי היה תלוי מאוד ברומאים שסיפקו לו הגנה מפני אויביו מבית ומחוץ. גם מוקדון לא באה בחשבון, כיוון שלאחר קרב קינוסקאפאלאי הסתיימה המלחמה המוקדונית השנייה בתבוסת מוקדון, ופיליפוס החמישי נושל ממרבית אדמותיו ביוון ועדיין ליקק את פצעיו. היחידה שיכלה אפוא לספק מקלט אידיאלי לחניבעל הייתה האימפריה הסלאוקית, עליה מלך אותה תקופה אנטיוכוס השלישי שכונה "הגדול" (Μέγας ביוונית). אנטיוכוס היה שליט חזק שהפך את ממלכתו לממלכה החזקה ביותר באסיה, ושאף להרחיב את שלטונו גם לאירופה על חשבון מוקדון ורומא. ככל הנראה חניבעל ואנטיוכוס כבר החליפו מכתבים לפני כן, משום שכאשר הופיעה ספינתו של חניבעל באפסוס (אז לידיה, בשטחי טורקיה המודרנית) ערך לו אנטיוכוס קבלת פנים מפוארת.[75]

אנטיוכוס ראה בחניבעל את האיש הנכון בזמן הנכון. הוא תכנן מלחמה נגד רומא, והבין שניסיונו הרב של חניבעל יוכל לסייע לו רבות. חניבעל הציע לאנטיוכוס תוכניות רבות, ביניהן תוכנית להנחית אותו יחד עם 10,000 רגליים ו-1,000 פרשים באיטליה, וכך לעורר בה פאניקה רבתי.[76] אנטיוכוס התרשם, אולם היה מסופק ובחר שלא להחליט.[77] חניבעל שלח שליח בן צור בשם אריסטון אל קרתגו במטרה לנסות לברר את הלך הרוח בעיר, אולם בני הסיעה שהתנגדה לחניבעל חשפו זאת ודיווחו לרומאים.[78] אלו האחרונים שלחו משלחת לאנטיוכיה במטרה לחדש את שיחות השלום עם אנטיוכוס. בדרך עצרו חברי המשלחת באפסוס, ומנהיג המשלחת פובליוס ויליוס נפגש מספר פעמים עם חניבעל והתייחס אליו בידידות גלויה. מקורות שונים טוענים שגם סקיפיו בכבודו ובעצמו נכח במשלחת, ואף מביאים אנקדוטה אודות ויכוח ביניהם מיהו המצביא הגדול בהיסטוריה.[79] כל העניין עורר את חשדו של אנטיוכוס כלפי חניבעל, אולם אז כבר היה ברור שמלחמה עם רומא היא רק עניין של זמן.

חניבעל לא השתלב בחצר המלוכה היוונית בשל מוצאו הזר ומנהגיו השונים. אולוס גליוס מספר ביצירתו "לילות אטיקה" (noctes atticae), שאנטיוכוס סקר בגאווה את חייליו, שהיו מוגנים בשריונות יקרים וחמושים בנשק יקר, כאשר חניבעל צועד לצידו בדומייה. אנטיוכוס שאל אותו ביוהרה האם הוא סבור שכוח זה דיו למלחמה ברומא, חניבעל השיב: ”לדעתי זה די והותר עבור הרומאים אף על פי שהם חמדנים למדי.”[80] כמו כן קיקרו מספר, שפילוסוף אחד ניסה להתגאות בידיעותיו בנוכחות חניבעל. זה האחרון ענה בלעג שכבר שמע טיפשים רבים מדברים, "אולם מעולם לא טיפש כזה". בשל תקריות כגון אלו וקנאה טבעית שרחשו לו, סר חינו של חניבעל גם בעיני שאר המצביאים והמדינאים הסלאוקים, והללו הכפישו את שמו של חניבעל באוזני אנטיוכוס בכל הזדמנות, ורמזו לו שעדיף יהיה אם מלך הלניסטי-יווני יורשו של אלכסנדר הגדול יהיה זה שישחרר את יוון מעול הרומאים ולא פוני אפריקאי. כל זה גרם להתקררות היחסים בין חניבעל לאנטיוכוס.

אנטיוכוס הגאה לא הסכים עם שיטותיו של חניבעל והפסיק להתייעץ עמו בכל הנוגע למלחמה המתוכננת. הוא פלש ליוון נגד עצותיו של חניבעל, ולאחר כמה תקריות הכריזה עליו רומא מלחמה בחורף של שנת 192 לפנה"ס. אנטיוכוס מצא עצמו לא מוכן מספיק, וארגן בחופזה אספה של קציניו בדמטריאס (Demetrias) שביוון.[81] חניבעל הוזמן לאספה זו, ובשל ניסיונו הרב נתן לו אנטיוכוס את רשות הדיבור. חניבעל הסביר שהמלחמה נגד הרומאים אין לראותה במתכונת של מסע עונתי, אלא מלחמה כוללת. העובדה הראשונית היא שהמלך בחר באדמת יוון כבשדה מערכה, וזו צריכה אפוא לשמש לה בסיס ומוצא. לפיכך טוב יעשה המלך אם ימנע חדירה רומאית אל תוך הארץ, לשם זאת יש להקים בסיס ימי בקרקירה, וכך לחסום העברת כוחות רומאיים ליוון דרך הים. את המחצית השנייה של הצי יש לשלוח אל מול חופי מערב איטליה, וכך לפגוע בשיירות תבואה מאפריקה וסרדיניה אל רומא. על הכוח היבשתי להגן על מעברי ההרים במערב יוון. כמו כן, יש לרכוש את נאמנותו של פיליפוס מלך מוקדון – אם ברית זו תיחתם, טען חניבעל, הרי שמרבית השבטים התסאלים והערים באזור יצטרפו גם הם לברית האנטי-רומאית.

כדי ליישם הצעות אלו היה על אנטיוכוס להעביר את הצבא והצי מאסיה לאירופה. הוא שלח את האדמירל המוכשר פוליקסינידאס למלא משימה זאת, אולם פרט לכך דבר מכל עצותיו של חניבעל לא נעשה.[82] אנטיוכוס פעל יותר על פי עצותיהם של בני בריתו האיטולים, שכל מחשבתם הייתה נתונה לסיפוח טריטוריות חדשות לארצם.[83] הניסיון לכרות ברית עם פיליפוס נכשל, וזה האחרון מיהר להצטרף לרומאים. אנטיוכוס הותקף עוד בטרם הספיק הכוח של פוליקסינידאס להגיע מאסיה, ובאביב של שנת 191 לפנה"ס הובס אנטיוכוס בקרב שנערך בתרמופילאי (אנ'). התבוסה הייתה מוחצת ואנטיוכוס נמלט בחרפה לאפסוס.

אנטיוכוס העריך כעת את חניבעל יותר מאי פעם, והבין כמה צדק באזהרותיו. חניבעל הסביר לאנטיוכוס שכעת הסיכוי היחיד להביס את הרומאים הוא בקרב ימי. מרבית הצי היה מופקד בידיו של פולקיסינידאס, שעשה מאמצים נואשים ליירט את הצי הרומאי שחבר אל ציי פרגמון ורודוס. פוליקסינידאס הובס לקראת סוף השנה בקרב קוריקוס בידי האדמירל הרומאי גאיוס ליוויוס סלינטור, והצי הרומאי-פרגמוני-רודי כבר התקרב אל אסיה הקטנה. חניבעל גייס במהירות צי קטן של ספינות מלחמה מרחבי האימפריה, במיוחד מפיניקיה, וניסה לעצור שייטת קטנה של ספינות מרודוס. לא ידוע הרבה על הקרב עצמו, רק ידוע שהוא התרחש בנהר אורימדון (אנ'), ושחניבעל שלא היה מנוסה בקרבות ימיים הובס בו ונמלט חזרה לאפסוס.[84] הרומאים הנחיתו כוח תחת פיקודו של סקיפיו אפריקנוס ואחיו סקיפיו אסייתיקוס (אנ') באסיה. אנטיוכוס עשה ניסיון נואש אחרון לעצור אותם, אולם הובס בקרב מגנסיה, וחתם על הסכם אפאמיאה. כחלק מהתנאים התחייב אנטיוכוס להסגיר את חניבעל, אולם זה האחרון כבר לא היה באפסוס.

שנים אחרונות בביתיניה והמוות

עריכה
 
פרוסיאס הראשון מלך ביתיניה
 
מותו של חניבעל
 
חניבעל בהרי האלפים נותן שיחת מוטיבציה לחייליו
 
מטבע הנושא את דמותו של חניבעל מצד אחד ופיל מצד שני

לא ברור לאן נמלט חניבעל מסוריה. סטראבון[85] ופלוטרכוס[86] טוענים שנמלט לארמניה (שבעקבות המלחמה ברומא השתחררה מהשלטון הסלאוקי) ושם סייע לארטקסיאס הראשון, מלך ארמניה. על פי המסופר הוא סייע לו לבנות עיר שסטראבון מכנה "ארטקססטה" על שם המלך, ופלוטרכוס מכנה "קרתגו שבארמניה". לא ברור במה סייע חניבעל בבניית העיר, וסטראבון רק כותב שהעיר: "נבנתה בידי חניבעל", ופלוטרכוס מכנה אותה: "מעשה ידיו של חניבעל הגדול שבאויבי רומא". קורנליוס נפוס לעומת זאת מוסר סיפור מוזר אודות הרפתקה של חניבעל בכרתים. לפי נפוס אנשי האי ניסו לגנוב מחניבעל את כספו, והלה העמיד פנים שהכסף נמצא בתוך כדים בעוד שלמעשה החביא אותו בתוך פסלונים.[87]

עם זאת הכל תמימי דעים שחניבעל המשיך אחר כך לביתיניה. ביתיניה לא אוימה לרוב בידי אויבים זרים, ולכן נהנתה משגשוג כלכלי. אולם על אף קרבתה ליוון ולממלכות הלניסטיות, תרבותה נותרה ברברית ברובה. מלך ביתיניה פרוסיאס הראשון הקפיד להישאר נייטרלי במלחמה המוקדונית ובמלחמת אנטיוכוס וכך יכול היה להגדיל את כוחו באין מפריע. הוא חשש מעוצמתה העולה של פרגמון, שמלכה אאומנס השני (אנ') סייע רבות לרומאים במלחמות נגד מוקדון וסוריה, ובתמורה קיבל שטחים רבים. פרוסיאס החליט לצאת למלחמה על פרגמון, וביקש את עזרתו של חניבעל. גם כאן הופקד חניבעל על הצי ופרוסיאס על צבא היבשה שפלש לפרגמון.

חניבעל יצא בראש הצי ופגש בצי פרגמון שעליו פיקד אאומנס עצמו. על פי קורנליוס נפוס, חניבעל הסתיר נחשים ארסיים בתוך כדי חרס, והורה לחייליו להשליך אותם על האויב. תוך זמן קצר התמלאו ספינות פרגמון נחשים והבלבול ששרר הקל על חניבעל לנצח.[88][89] אולם למרות הניצחון הימי המלחמה התעכבה יותר מדי, ופרגמון התלוננה ברומא על תוקפנותו של פרוסיאס. בשנת 183 לפנה"ס יצא הקונסול פלמיננוס בראש משלחת אל ביתיניה ונפגש עם פרוסיאס. במהלך הדיונים הזכיר אחד הביתינים את שמו של חניבעל. פלמינינוס דרש לדעת אם הדבר נכון. פרוסיאס ניסה להכחיש אולם לבסוף הודה שאכן חניבעל מסתתר אצלו. הוא סירב בתחילה לבגוד באורחו ולהסגיר אותו, אולם משלחצו עליו הרומאים נכנע והסכים, ושלח את אנשיו לכתר את ביתו של חניבעל.

כאשר ראה חניבעל שביתו מכותר הוא העדיף להתאבד בבליעת רעל. האגדה מספרת כי משפטו האחרון היה: "הבה נשחרר את הרומאים מעול ציפייתם הממושכת למותו של איש זקן", ולאחריו שתה את הרעל שבטבעתו, כשהבעת צחוק על פניו. על פי גרסאות אחרות הוא התאבד בתלייה או שתה דם של שור, שנחשב בעת העתיקה לרעיל.[90] הוא מת בגיל 64. אותה שנה מת גם יריבו הגדול פובליוס קורנליוס סקיפיו אפריקנוס.

הקבר

עריכה

חניבעל נקבר בביתיניה. חוקר הטבע הרומאי פליניוס הזקן מציין ביצירתו "תולדות הטבע", שבתקופתו (המאה ה-1 לספירה), עוד ניתן היה לראות את קברו של חניבעל באזור העיר ליביסס (Libyssa) בביתיניה.[91] המשורר הביזנטי בן המאה ה-12 יואנס צצס מציין, שהקיסר הרומאי ספטימיוס סוורוס בן המאה ה-2 ציפה את ארונו של חניבעל בשיש. סיפור זה אפשרי, שכן הקיסר היה בן אפריקה ופיניקי במוצאו,[92] וביקר באזור בשנת 200 כאשר צר על ביזנטיון.

אישיותו

עריכה

כמצביא

עריכה

אחד הדברים המבליטים את כישרונותיו הגדולים של חניבעל כמצביא, היא העובדה שהוא פיקד על צבא מגוון רב עמים, שחייליו לא חלקו שום קשר תרבותי היסטורי או דתי, אולם למרות זאת חניבעל הצליח לגרום להם להילחם כגוף אחד, וידע לנצל את יתרונותיהם וכישרונותיהם של כל סוגי החיילים. לא ידוע על שום מרידה בצבאו,[93] פרט לעריקות מדי פעם בפעם. חניבעל ידע לעודד את חייליו ולהלהיבם, ולפני הקרב היה מסתובב ביניהם ברוח עליזה כאילו הקרב אינו מדאיג אותו. על פי המסופר, לפני קרב קאנאי קצין בשם גיסקו שבחן את הצבא הרומאי העיר במרמור שהקרב נראה אבוד מראש. חניבעל חייך ואמר לו: "דבר מפליא יותר, גיסקו, נעלם ממך, שבכל ההמון הגדול הזה אין אף אחד ששמו גיסקו."[94] מסצנות דומות ניתן ללמוד על שיחות מוטיבציה ומעשים סמליים שהיה עושה כדי להרגיע ולהלהיב את חייליו לפני הקרב.

חניבעל עשה שימוש יעיל במודיעין. הוא נהג לשלוח מרגלים כדי לאתר את מספרי האויב וכוונותיו, ניצל בוגדים כדי להשתלט על ערים, והיה מתחקר בעצמו שבויי מלחמה כדי ללמוד על אופי המצביאים הרומאים.[95] כך לדוגמה למד חניבעל על להיטותו של המצביא הרומאי סמפרוניוס לונגוס, ובכוונה תחילה ארגן תבוסה קלה של פרשיו כדי להלהיב אותו עוד. לאחר מכן התגרה בצבאו וידע שסמפרוניוס לא יעמוד בפיתוי, מה שהוביל לניצחונו בקרב טרביה.[96] חניבעל ניצל את מירמורם של תושבי הערים היווניות והשתמש בהם כדי להשתלט עליהן ולהפוך אותן לבסיסים שלו.

אחד המאפיינים הבולטים באסטרטגיה של חניבעל הוא רמאות ותככים. לדוגמה, לאחר שהשיג את טבעתו של מרקלוס בשנת 208 לפנה"ס, הוא חתם בה על מכתב המצווה להחליף את חיל המצב בעיר סלאפיה בחיילים משלו, שחופשו כחיילים רומאים. המזימה סוכלה משום שהקונסול השני התריע מבעוד מועד שמרקלוס כבר מת.[97] עורמתו קיבלה ביטוי טקטי ברבים מן הקרבות והמארבים שערך, כשהשכיל להוביל את אויביו לעימות בתנאים הנוחים לו, ואף לנצל את כוחם של הלגיונות הרומיים כנגדם.

חניבעל ידע לפעול ביצירתיות ובאופן בלתי צפוי. כך למשל בקרב אגר פלרנוס הוא שיגר עדר שוורים על הרומאים והסיח את דעתם מהתקדמות צבאו. כאשר שירת בצבא ביתיניה הוא השליך נחשים ארסיים על חיילי פרגמון. עצם העובדה שחניבעל שרד 16 שנה בארץ אויב, כשהוא כמעט לא מקבל עזרה ממולדתו, מעידה על גודלו כמצביא ושמה אותו בשורה אחת עם אלכסנדר הגדול, יוליוס קיסר ונפוליאון בונפרטה.

ניתן להצביע גם על מגרעותיו של חניבעל כמצביא. כך למשל, יכולותיו בלחימת מצור לא היו גבוהות כיכולותיו בשדה הקרב. חיסרון זה השפיע משמעותית במאבקו עם הרומאים, שהצטיינו בלחימת מצור, על השליטה בערים האיטלקיות. שלוש פעמים נהדף חניבעל מן העיר נולה, את מצודת טארנטום לא הצליח להכניע לאחר שכבש את העיר במזימה, ומסתבר שגם האפשרות לכיבוש רומא עצמה נדחתה מסיבה זו. עם זאת, חסרונו בלחימת מצור לא נבע בהכרח מכישוריו כמצביא, אלא גם מהרכב צבא השכירים שהוביל, שהיה חסר את יכולותיו ההנדסיות והלוגיסטיות של צבא קבע מקצועי.

ישנם חוקרים מודרניים המטילים דופי גם בראייתו האסטרטגית של חניבעל, ושוללים את תדמיתו של חניבעל כגדול המצביאים. אותם חוקרים רואים בפלישתו לאיטליה, כשהוא סובל מנחיתות מספרית, החלטה פזיזה וחסרת אחריות, ובהתקפתו על סגונטום קוצר רואי. כן טוענים שלא עשה מספיק כדי להעביר לצידו את הערים היווניות באיטליה, ושהיה פוליטיקאי גרוע שפעל לעיתים בפזיזות.[98] חוקרים אחרים מגינים על הגיונה וסבירותה של תוכניתו האסטרטגית, ואת עיקר האשמה בכישלונו תולים בגורמים שמחוץ לשליטתו, כמו ההעדפה של הממשל בקרתגו לתגבר את החזיתות בהיספניה ובאיי הים התיכון על פניו, תבוסות עמיתיו ביתר החזיתות (מה שהעלה את הצורך המתמיד בתגבורם), ושליטתו של הצי הרומי בים.

אופיו

עריכה

טיטוס ליוויוס מתאר כך את חניבעל:

הרבה עוז רוח היה בו להסתכן, הרבה עצה בשעת סכנה. כל עמל לא היה יכול לייגע את גופו ולא להכניע את רוחו. שווה הייתה סבלנותו לחום ולקור. גבול אכילתו ושתייתו - התיאבון הטבעי, לא תענוג. את עתות יקיצתו ושנתו לא הבדיל, לא היו לא היום ולא הלילה, אלא הזמן שנשאר מהמלאכה היה נותן למנוחה. והמנוחה לא הייתה נקנית לא במשכב רך ולא בדממה, כמה חיילים ראוהו תכופות כשהוא שוכב על האדמה מכוסה באפוד של חייל בתוך השומרים ומשמרות הצבא... הוא היה נכנס לקרב ראשון ומשהתחיל הקרב היה עוזבו אחרון. שוות למעלות הכבירות הללו היו מומיו אכזריות לא אנוש הייתה בו, וכחש גדול מן הכחש הפוני. לא יראה מפני האמת, ולא מפני קדושה, ולא מפני האלים. לא שבועה ולא חובה.

תיאורים לא מחמיאים דומים מופיעים גם ברוב המקורות העתיקים העוסקים בחניבעל, אולם מכיוון שלא שרדו מקורות קרתגיים מאותה תקופה, המקורות היחידים הקיימים הם מקורות יווניים או רומיים, שהיו משוחדים מראש לרעת חניבעל (אם כי יוצא דופן הוא פוליביוס הנחשב למתון יחסית בדעותיו). במבחן המציאות נראה שחניבעל לא היה כה אכזרי וחסר כבוד כפי שמתואר, אדרבה נראה שהוא היה אנושי לא פחות מהרומאים ואולי אף עלה עליהם. אומנם הוא ערך טבח בערים שכבש, לדוגמה סגונטום, אולם מעשים כאלו היו מקובלים מאוד בעולם העתיק והרומאים לא נהגו אחרת כאשר כבשו את קרטחנה, קפואה, טראנטום וסירקוסאי. ידוע על מקרה שבו חניבעל לכאורה חנק את תושבי העיר נוקריה באמבטיות שלהם, אולם חוקרים מודרניים דוחים את הסיפור.[99] חניבעל גם גילה כבוד כלפי גופות יריביו. לאחר קרב טראסימנוס הוא חיפש את גופת הקונסול שנפל בקרב כדי לקוברה בכבוד הראוי. כאשר מרקלוס מת, חניבעל שרף את גופתו בטקס מכובד ושלח את אפרו לרומא. זאת בניגוד לרומאים שהשליכו בביזיון את ראשו הכרות של אחיו עזרובעל לעבר מחנהו. חניבעל אומנם נהג באכזריות כאשר הכריח את שבוייו להילחם זה בזה לפני קרב טיקינוס, אולם הרומאים נהנו משעשועים כאלו דבר יום ביומו, וחניבעל אף שחרר את הלוחמים המנצחים עם מתנות.[ח] ככל הנראה אין אמת בתיאור שלו כאתאיסט וחסר כבוד כלפי האלים, משום שבמקורות הוא מתואר לעיתים קרובות מקריב קרבנות לפני הקרב, ואף דאג שלא יבזזו את מקדשה של יונו ליד קרוטון. פוליביוס מביא סיפור, שבמהלך חציית האלפים כינס חניבעל את קציניו והודיע להם שהוא מודאג ממצב האספקה בצבא. קצין שפוליביוס כינה חניבעל מונומאכוס, קם והכריז שלדעתו יש רק דרך אחת לפתור את הבעיה. חניבעל נתן לו את רשות הדיבור ו"מונומאכוס" הכריז שלדעתו הדרך היחידה לשרוד היא אם חניבעל ילמד את חייליו לאכול בשר אדם. חניבעל הזדעזע מההצעה אך לא השיב.[100] ישנם חוקרים הסבורים שלמעשה חניבעל מונומאכוס אינו דמות היסטורית, והסיפור רק נועד לתעד צד אפל יותר באישיותו של חניבעל.

מורשתו

עריכה
 
המגן האישי של אנרי השני, מלך צרפת. במרכז המגן מתואר קרב קאנאי.
 
חייליו של חניבעל בוזזים שלל מגופות חיילים רומאים

המלחמה הפונית השנייה וחניבעל במיוחד המשיכו לרחף על רומא כצל אפל. הפוליטיקאי הרומאי מרקוס פורקיוס קאטו קנסוריוס נהג לסיים כל נאום שלו ללא קשר לתוכנו במילים "Carthaginem esse delendam" ("יש להרוס את קרתגו"). קאטו, שהשתתף כחייל במלחמה הפונית השנייה, סבר שרומא לא תהיה בטוחה כל עוד קרתגו קיימת. קאטו אף נטל תאנה שהובאה בספינה מקרתגו, והצביע על טריותה כדי להבהיר כמה קרובות איטליה וקרתגו. בשנת 149 לפנה"ס אכן הכריזה רומא מלחמה על קרתגו ("המלחמה הפונית השלישית").[101] המלחמה נמשכה שלוש שנים ובסופה הוחרבה קרתגו כליל ותושביה נטבחו או נמכרו כעבדים.

מורשת צבאית

עריכה

האסטרטגיה של חניבעל ובמיוחד ניצחונו האדיר בקרב קאנאי הותירו חותם עמוק על מצביאים רבים לאורך ההיסטוריה. נפוליאון בונפרטה טען ש"חניבעל היה הנועז מכולם" – נפוליאון העריץ את חניבעל ואף חצה את הרי האלפים במעבר בו (לדעת נפוליאון) חצה גם חניבעל. הגנרל האמריקאי ג'ורג' פטון הושפע גם הוא מחניבעל, ואף האמין שהוא למעשה גלגול שלו. אחד המצביאים שהושפעו ביותר מחניבעל היה הרוזן הגרמני אלפרד פון שליפן, שתכנן את "תוכנית שליפן" המפורסמת שלו על פי קרב קאנאי.[102] במאמר שפרסם בשם "מחקרי קאנאי" טען שליפן שלמעשה חניבעל הוכיח שבעזרת איגוף ניתן להכריע כל אויב בעל יתרון מספרי. שליפן טען שכל המצביאים בהיסטוריה הסתמכו גם אם בלא יודעים על האסטרטגיה של חניבעל בקרב קאנאי. שליפן טען כי אף על פי שאלפי שנים עברו מאז קאנאי, "לא השתנו תנאי היסוד למערכה. ניתן לערוך היום את מערכת ההשמדה לפי אותה תוכנית שתכנן חניבעל בימי קדם".[103]

תדמיתו

עריכה

כאמור, הרומאים תיארו את חניבעל כפושע מלחמה אכזרי, תיאור שדבק בחניבעל ברוב הספרות הרומאית. הפילוסוף הרומאי המפורסם מרקוס טוליוס קיקרו, משווה ביצירתו "על החובות" את "שני אויביה הגדולים ביותר של רומא", חניבעל מקרתגו, ופירוס מלך אפירוס. לטענת קיקרו, בעוד פירוס גילה כבוד ואצילות, חניבעל התנהג באכזריות ובשפלות.[104] אולם, בהדרגה החל הדימוי השלילי של חניבעל לדעוך. כבר המשורר הרומאי יובנליס בן המאה ה-1 לספירה מתאר את המלחמה הפונית השנייה באורח קליל וסאטירי.[105] בימי הביניים תואר חניבעל מחד כמצביא גדול, ומאידך כרוצח אכזרי. על דימוי זה ניתן ללמוד מספרו של ניקולו מקיאוולי, "הנסיך":

ההיסטוריונים שלא נתנו דעתם על כך ביותר, מעריצים מחד את הישגיו של חניבעל, ומאידך מגנים הם את מה שאיפשר את הישגיו (הכוונה לאכזריותו). אבל אין אתה יכול לתפוס את המקל בשני ראשיו, גם להתפעל מן התכלית וגם להצר על האמצעים...

— מצוטט בתוך: ג'והן הייל, "מקיאבלי והרנסנס האיטלקי", תרגם ר. לוטן, הוצאת הדר, 1965. עמ' 137.

בהדרגה החל הדימוי השלילי של חניבעל להתרכך, וכבר מונטסקייה מציע גישה שונה בחיבורו "הרהורים על הסיבות לעלייתם ונפילתם של הרומאים". אחד הראשונים שדחה בפירוש את הדעות המסורתיות, היה ההיסטוריון הגרמני תאודור מומזן:

בני דורו ניסו להטיל כמה כתמים בתכונתו, בעיני הרומאים נראה כאכזר, ובעיני בני קרת חדשת - כרודף בצע, ואף על פי כן אם כי נכתבו תולדותיו מתוך שנאה, קנאה ושפלות - אי אפשר היה להן להעכיר את דמותו הגדולה והטהורה.

חניבעל בתרבות

עריכה
 
רחוב "חניבעל" בלה גולט
 
חניבעל נשבע שנאת נצח לרומא

דמותו של חניבעל ריתקה מחברים ואמנים רבים לכל אורך ההיסטוריה. כבר בעת העתיקה החל העניין בו, הרומאים הציבו בעירם פסלים בדמותו כדי שיזכרו את האויב הגדול שעליו גברו.[106] המשורר סיליוס איטליקוס חיבר פואמה בשם "פוניקה", העוקבת אחר מהלך חייו של חניבעל. בפוניקה נטען שמסעו של חניבעל היה רצון האלים שרצו לחשל את הרומאים.[107] רחוב על שמו נמצא בעיר לה גולט שבתוניסיה, כמו גם ערוץ טלוויזיה תוניסאי. דמותו הופיעה בעבר על שטר של 5 דינרים תוניסאיים.

חניבעל מיוצג לעיתים קרובות בציורים ובפסלים. ג'ובאני בטיסטה טייפולו צייר אותו מביט בראשו הכרות של אחיו. ניקולא פוסן צייר אותו רוכב על גב פילו סורוס. פרנסיסקו דה גויה צייר אותו חוצה את האלפים ומאחוריו מלאכים ודמויות מהמיתולוגיה. ויליאם טרנר צייר אותו חוצה עם צבאו את האלפים כשברקע סופת שלג מאיימת. בציורו המפורסם של ז'אק-לואי דויד "נפוליאון חוצה את האלפים", נראה נפוליאון חוצה את הרי האלפים ולצידו סלע עליו חרותים שמותיהם של חניבעל וקרל הגדול שחצו גם הם את האלפים. המאייר האיטלקי אנטוניו דה מונזה (Antonio da Monza) צייר את חניבעל לוחץ ידיים עם פרנצ'סקו ספורצה, הציור נועד למעשה להחניף לספורצה ולתאר אותו כשווה ערך לחניבעל. בתקופת נפוליאון היו פופולריים בצרפת שעוני אח עם דמותו של חניבעל. אנטואן בורדל יצר פסל בשם "הניצחון הראשון של חניבעל", המתאר את חניבעל כילד קטן לוכד נשר המסמל את הרומאים. פסלים נוספים של חניבעל מוצגים בין היתר בארמון שנברון בווינה, ובמוזיאון הלובר בפריז.

חניבעל שימש גם כמושא למחזות רומנים וספרים רבים, פייר קורניי כתב את המחזה "ניקומדיה" העוסק בו. אחיו של פייר, תומא קורניי כתב מחזה בשם "מוות לחניבעל". חניבעל נזכר גם במחזהו של פרנצ'סקו פטררקה "אפריקה", וכן דנטה אליגיירי מזכיר אותו ביצירתו "הקומדיה האלוהית", לצד סקיפיו אפריקנוס.[108] באופרה "הטרויאני" של הקטור ברליוז (המבוססת על האינאדה), דידו רואה לפני מותה חזון שחניבעל ינקום את נקמתה ברומאים. שאול טשרניחובסקי כתב סונטה בשם "חניבעל", בה הוא מדגיש את קרבתם של אנשי קרתגו ליהודים. יצחק קצנלסון כתב מחזה בשם "חניבעל".

חניבעל נזכר בספר "מסעות גוליבר" של ג'ונתן סוויפט. הספר "שלמבו" מאת גוסטב פלובר עוסק באחותו הגדולה של חניבעל, וחניבעל עצמו מתואר שם כילד אמיץ ועז פנים. בשנת 1887 כתב ג. א. הנטי (אנ') רומן ביוגרפי בשם "הקרתגי הצעיר", המספר על חניבעל מנקודת מבטו של בן דודו מלכוס (דמות דמיונית). בספרו הקלאסי של אריך קסטנר "שלושים וחמישה במאי", ישנו פרק שלם בו שני גיבורי הסיפור צופים בחניבעל משחק בחיילי צעצוע מול המצביא הגרמני אלברכט פון ולנשטיין. קסטנר מתאר את שני המצביאים ככאלו שלא חסים על חיי חייליהם, ומונעים מאינטרסים טיפשיים של כבוד. צבי הרמן כתב ספר בשם "זכרונות חניבעל", בו מספר כביכול חניבעל את סיפור חייו. ג'ון מדוקס רוברטס (אנ') כתב בשנת 2002 ספר בשם "ילדי חניבעל", המציע היסטוריה חלופית לפיה חניבעל כבש את רומא והפך לרודן של קרתגו, הספר מתמקד בילדיו. פול אנדרסון כתב ספר בשם "מסע בזמן", המתאר שני גיבורים בני זמננו החוזרים בזמן ומסייעים לחניבעל להביס את הרומאים בעזרת נשק מודרני.

חניבעל מוצג במספר רב של סרטי קולנוע. הסרט הראשון שהציג את דמותו היה הסרט האיטלקי לאומני "כביריה" (1914), שנועד במקור להראות את יתרונם של הרומאים על פני הקרתגים הנחותים. חניבעל מגולם בסרט זה בידי אמיליו ורדננס (בצרפתית: Émile Vardannes), וממלא תפקיד שולי יחסית בסרט. הסרט הבא היה אף הוא איטלקי לאומני, "סקיפיו האפריקאי" (1939), העוסק כפי ששמו מעיד עליו בסקיפיו אפריקנוס. חניבעל מגולם בסרט זה בידי קמיליו פילאטו (Camillo Pilotto). הסרט הבא (1955) היה "Jupiter's Darling" העוסק בנערה רומאית הנופלת בשבי הקרתגי, חניבעל מגולם בסרט זה בידי הווארד קיל. הסרט "חניבעל" (1959) עוסק במערכת יחסים סבוכה הנרקמת בין חניבעל לבתו של פאביוס מאקסימוס, חניבעל מגולם בסרט זה בידי ויקטור מצ'ור (Victor Mature). בשנת 1997 יצא לאקרנים סרט דוקומנטרי בשם "הקרבות הגדולים של חניבעל", שהיה למעשה הסרט הדוקומנטרי הראשון שעסק בחניבעל. בשנת 2006 יצא סרט דוקומנטרי נוסף בשם "חניבעל - הסיוט הנורא של רומא", בו מגלם את חניבעל אלכסנדר סידיג. חניבעל גם עמד במרכזה של סדרת הטלוויזיה "המסלול של חניבעל", בה שני בריטים מתחקים אחרי מסלולו של חניבעל בהרי האלפים.

ראו גם

עריכה

לקריאה נוספת

עריכה

מקורות עתיקים

עריכה
  • Livius, Translated by F.G. Moore. The Loeb Classical Library. London, William Heinemann, 1919-1959.
  • Polybius, Translated by W.R. Paton. The Loeb Classical Library. London, William Heinemann, 1922-1925.
  • Appianus, Translated by H. White. The Loeb Classical Library. London, William Heinemann, 1912.
  • Cornelius Nepos, Lives of Eminent Commanders. Translated by the Rev. John Selby Watson. 1886. Digitized copy in: tertullian.org
  • Diodorus Siculus. Library of History. Translated by C.H. Oldfather, R.M. Geer, C.L. Sherman, F.R. Walton and C.B. Welles. Loeb Classical Library. Cambridge, MA, Harvard University Press; London, William Heinemann, 1933-1967.
  • Cassius Dio. Roman History. Translated by Earnest Cary. Loeb Classical Library. Cambridge (MA), Harvard University Press, and London, William Heinemann, 1914-1927. 9 vols. Digitized copy in:LacusCurtius
  • Plutarch. Lives. Translated by Bernadotte Perrin. Loeb Classical Library. Cambridge (MA), Harvard University Press, and London, William Heinemann, 1914-1926. 11 vols. Digitized copy in: penelope.uchicago.edu.
  • Zonaras, Annales. J.P. Migne, Patrologia Graeca, 1857-1866. Digitized copy in: Documenta Catholica Omnia.

מחקרים מודרניים

עריכה
  • ישראל שצמן. תולדות הרפובליקה הרומית. ירושלים, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תש"ן.
  • דוד גולן, תולדות העולם ההלניסטי, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תשמ"ג (מהדורה ראשונה) תשמ"ז (מהדורה שנייה). הפרקים העוסקים באנטיוכוס השלישי עוסקים גם בחניבעל.
  • לידל הארט, סקיפיו אפריקנוס הגדול מנפוליון, מערכות - משרד הביטחון – ההוצאה לאור.
  • יחיאל זלטנר, המודיעין של חניבעל, זמנים, 29, סתיו 1988, עמ' 14–26.
  • כתריאל בן אריה. קרבות מופת (מאלכסנדר מוקדון עד אלנבי). ירושלים, הוצאת לביא, 1994.
  • הרולד למב, חניבעל - האחד נגד רומי, מערכות, 1964.
  • מרי דולן, הקרתגני: חניבעל מקרתא חדתא, עמיחי, 1959
  • מ. קארי, דברי ימי רומא, עד סוף תקופת קונסטאנטינוס, הוצאת ש. פרידמן, תל אביב
  • Serge Lancel, Hannibal, Blackwell, במקור יצא בצרפת ב-1995, תרגום לאנגלית 1998
  • J. F. Lazenby, Hannibals war, Aris & Phillips, 1978
  • Nic Fields, Hannibal Command, Osprey Press 2011.
  • Walter Görlitz, Hannibal - eine politische Biographie, 2005. (בגרמנית)
  • F. W. Walbank, A historical commentry on Polybius, Oxford university press, 1957
  • Baker, G. P. (1999). Hannibal, Cooper Square Press.
  • Cottrell, Leonard (1992). Hannibal: Enemy of Rome, Da Capo Press.
  • Goldsworthy, Adrian (2003). The Fall of Carthage, Cassel Military Paperbacks.
  • Peddie, John (2005). Hannibal's War, Sutton Publishing Limited.
  • Dodge, Theodore A. (1891). Hannibal, Da Capo Press.
  • Gregory Daly, Cannae, Ruotledge, 2002.
  • Lamb, Harold (1958). Hannibal: one man against Rome, Garden City, NY: Doubleday.
  • Hoyos, Dexter (2008). Hannibal : Rome's greatest enemy. Exeter: Bristol Phoenix Press.
  • Hoyos, Dexter (2003). Hannibal's dynasty power and politics in the western Mediterranean, 247-183 BC. London: Routledge.
  • Prevas, John (2001). Hannibal crosses the Alps: the invasion of Italy and the Punic Wars, Cambridge, MA: Da Capo Press.
  • John F. Shean, Hannibal's mules: The logistical limitations of Hannibal's army and the battle of Cannae, 216 BC, Historia: Zeitschrift für Alte Geschichte, Bd. 45, H. 2 (2nd Qtr., 1996).
  • B. H. Liddell Hart, Scipio Africanus: Greater Than Napoleon, W Blackwood and Sons, London, 1926; Biblio and Tannen, New York, 1976.
  • Bagnall, Nigel (1990). The Punic Wars.
  • A. D. Fitton Brown, After Cannae, Historia: Zeitschrift für Alte Geschichte, Bd. 8, H. 3 (Jul., 1959), pp. 365-371
  • Andrew Erskine, Hannibal and the Freedom of the Italians, Hermes, 121. Bd., H. 1 (1993), pp. 58-62
  • Michael P. Fronda, Hegemony and Rivalry: The Revolt of Capua Revisited, Phoenix, Vol. 61, No. 1/2 (Spring - Summer, 2007), pp. 83-108
  • Michael B. Charles and Peter Rhodan, "Magister Elephantorvm": A Reappraisal of Hannibal's Use of Elephants, The Classical World, Vol. 100, No. 4 (Summer, 2007), pp. 363-389
  • E. T. Salmon, The Strategy of the Second Punic War, Greece & Rome, Vol. 7, No. 2 (Oct., 1960), pp. 131-142
  • E. W. Davis, Hannibal's Roman Campaign of 211 B. C., Phoenix, Vol. 13, No. 3 (Autumn, 1959), pp. 113-120
  • B. D. Hoyos, Hannibal: What Kind of Genius?, Greece & Rome, Vol. 30, No. 2 (Oct., 1983), pp. 171-180
  • Arthur J. Pomeroy, Hannibal at Nuceria, Historia: Zeitschrift für Alte Geschichte, Bd. 38, H. 2 (2nd Qtr., 1989), pp. 162-176

קישורים חיצוניים

עריכה
מיזמי קרן ויקימדיה
  ציטוטים בוויקיציטוט: חניבעל
  תמונות ומדיה בוויקישיתוף: חניבעל

ביאורים

עריכה
  1. ^ אין הכוונה לשופט במשמעות המודרנית המוכרת. היו שני שופטים בקרתגו, הם ניהלו את מועצת הזקנים ונבחרו בהצבעה.
  2. ^ פוליביוס כותב שמונה או תשע, אולם שאר המקורות מוסרים תשע.
  3. ^ באותן שנים היה זה מנהג מקובל למדי בחלק מהצבאות.
  4. ^ כינוי שבו השתמשו היוונים כלפי אנשים ממוצא פיניקי-ברברי מעורב. הם נודעו כפרשים טובים מהקרתגים המקוריים.
  5. ^ נומידים אלו גויסו בידי בניו של סיפאקס, שקיוו שהקרתגים יחזירו אותם לשלטון בממלכת אביהם.
  6. ^ הפורום (FORUM) ברומא, היה המרכז הציבורי והחברתי של העיר בו התנהלו דיונים ומסחר. הפורום בקרתגו כונה בשם "בירסה", הרומאים נהגו לכנות מושגים זרים בשמות המוכרים להם.
  7. ^ קרתגו קיימה הבטחה זו בזמן מלחמת אנטיוכוס, ושלחה לרומא מספר ספינות מלחמה.
  8. ^ ראו הערך גלדיאטור.

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ ניתן למצוא הערכה גבוהה לכישוריו של חניבעל כמצביא במקורות רבים, החל מהמקורות הראשונים וכלה במקורות מודרניים. ראו למשל: Ayrault Theodore Dodge, Theodore (1995). Hannibal: A History of the Art of War Among the Carthaginians and Romans
  2. ^ אם כי שארל פיקאר בספרו חיי יום יום בקרת חדשת (עמ' 11), דווקא מקבל גרסה זו.
  3. ^ Serge Lancel, Hannibal, p 6
  4. ^ Will Durant, Caesar and Christ, éd. Simon & Schuster, Nueva York, 1944, p. 45
  5. ^ סיליוס איטליקוס, "פוניקה", ספר ראשון, שורה 71 וגו'
  6. ^ ורגיליוס, "אינאיס", ספר רביעי, שורה 626 וגו'
  7. ^ .John Conington, Commentary on Vergil's Aeneid, Volume 1, book 4, commline 625
  8. ^ Walter Görlitz, Hannibal Eine politische Biographie, p 12
  9. ^ קורנליוס נפוס "חמילקרת", 1
  10. ^ Barcids
  11. ^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ואחד, 2.
  12. ^ פוליביוס, ספר ראשון, 78
  13. ^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ותשעה, 29
  14. ^ הרולד למב, "חניבעל האחד נגד רומי", עמ' 13
  15. ^ 6 Nic Fields, Hannibal p
  16. ^ 19 Görlitz, p
  17. ^ Hoyos, Dexter (2003). Hannibal's dynasty power and politics in the western Mediterranean, 247-183 BC. London: .Routledge. p, 22
  18. ^ 1 2 קורנליוס נפוס, "חניבעל", 13
  19. ^ 7 Nic Fields, Hannibal p
  20. ^ למב, עמ' 25
  21. ^ Hoyos, Dexter (2003). Hannibal's dynasty power and politics in the western Mediterranean, 247-183 BC. London: .Routledge. p, 53
  22. ^ Hannibal Barca
  23. ^ סיליוס איטליקוס, "פוניקה", ספר שלישי, שורה 65 ואילך
  24. ^ ישראל שצמן, תולדות הרפובליקה הרומית, עמ' 131
  25. ^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ואחד, 4
  26. ^ Hoyos, Dexter (2003). Hannibal's dynasty power and politics in the western Mediterranean, 247-183 BC. London: .Routledge. p, 87
  27. ^ לא ברור מה יכלו הרומאים להרוויח מברית עם סגונטום, ועל כן יש חוקרים המשערים, שהמניע שלהם היה ליצור פרובוקציה נגד קרתגו, כדי לגרום לה לחדש את המלחמה נגד רומא. ראו: Dexter Hoyos, Companion to the Punic Wars (2011) pp 195 - 196
  28. ^ שצמן עמ' 137
  29. ^ אלפרד תייר מהן, "השפעת העוצמה הימית על ההיסטוריה", 1660 - 1783 – פרקים נבחרים. תרגם מאנגלית ברוך קורות. תל אביב, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1985. עמ' 24, 45–46.
  30. ^ Starr, Chester G., The Influence of Sea Power on Ancient History. New York and Oxford, Oxford University Press, 1989. p. 3; ibid. p. 58 and note 18
  31. ^ Lancel, p. 25
  32. ^ Prevas, John, Hannibal Crosses the Alps: The Invasion of Italy and the Second Punic War, p. 86
  33. ^ למעשה מקום הקרב המדויק אינו ברור לחלוטין ראו: Lazenby p, 35
  34. ^ ראו כרונולוגיה של חציית הרי האלפים בידי חניבעל באתר ליוויוס
  35. ^ Lancel, p. 60
  36. ^ לעניין הירידה הדרסטית במספרי חייליו של חניבעל ראו: Goldsworthy, Adrian (2003). The Fall of Carthage. Cassel Military Paperbacks p. .159 & 167
  37. ^ פוליביוס, ספר שלישי, 63. טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ואחד, 43. דיו קסיוס, ספר ארבעה עשר, 57, 4.
  38. ^ מקום ההתנגשות אינו נזכר במקורות העתיקים, אולם לייזנבי (עמ' 65) סבור שנערכה באזור העיר אסיזי.
  39. ^ פוליביוס, ספר שלישי, 79
  40. ^ שצמן עמ' 141
  41. ^ פלוטרכוס, "חיי פאביוס", 6
  42. ^ Cottrell, Leonard, Hannibal: Enemy of Rome, p 127
  43. ^ פוליביוס, ספר שלישי, 108
  44. ^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ושניים, 36
  45. ^ לדיון אודות הדעות השונות ראו: F. W. Walbank, A Historical Commentry on Polybius, Oxford University Press, Vol I, 1957, pp. 439 - 440
  46. ^ Arthur Meckstein, Moral Vision of Polybius, pp. 38-40
  47. ^ Gregory Daly, Cannae, Ruotledge, 2002. pp. 192 - 193
  48. ^ Hoyos, Dexter (2003). Hannibal's dynasty power and politics in the western Mediterranean, 247-183 BC. London: .Routledge. p, 119
  49. ^ פלוטרכוס, "חיי פאביוס", 17. טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ושניים, 37.
  50. ^ John F. Shean, Hannibal's mules: The logistical limitations of Hannibal's army and the battle of Cannae, 216 BC, Historia: Zeitschrift für Alte Geschichte, Bd. 45, H. 2 (2nd Qtr., 1996), pp. 159-187
  51. ^ Delbrück, Hans. Geschichte der Kriegskunst im Rahmen der politischen Geschichte (I Teil: Das Altertum). Berlin, Germany: Walter de Gruyter & Co., 1964 (יצא לאור במקור בשנת 1920), pp. 353–354.
  52. ^ Goldsworthy, Adrian. Cannae. London: Cassell & Co., 2001, pp. 162–163.
  53. ^ .B. D. Hoyos, Hannibal: What Kind of Genius?, Greece & Rome, Vol. 30, No. 2 (Oct., 1983), p. 177
  54. ^ מ. קארי, "דברי ימי רומא", עמ' 170
  55. ^ למב עמ' 162
  56. ^ דוד גולן, "תולדות העולם ההלניסטי", עמ' 390
  57. ^ פוליביוס, ספר שביעי, 9
  58. ^ Walbank vol II pp 42 - 56
  59. ^ גולן, עמ' 393
  60. ^ פלוטרכוס, "חיי פאביוס", 22
  61. ^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ושבעה, 25
  62. ^ פלוטרכוס, "חיי מרקלוס", 29
  63. ^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ושבעה, 49
  64. ^ לידל הארט, "סקיפיו הגדול מנפוליאון", עמ' 136
  65. ^ שצמן, עמ' 155
  66. ^ "זאמה הקטנה", באתר המוקדש לתוניסיה
  67. ^ למב, עמ' 267
  68. ^ Lazenby, John Francis, Hannibal's War, pp 220-221
  69. ^ 260-261 Görlitz, p
  70. ^ דיו קסיוס, ספר שבעה עשר, 86
  71. ^ קורנליוס נפוס, "חניבעל", 7
  72. ^ Hoyos, Dexter (2003). Hannibal's dynasty power and politics in the western Mediterranean, 247-183 BC. London: .Routledge. p, 181
  73. ^ 270 Görlitz, p
  74. ^ למב, עמ' 278
  75. ^ למב, עמ' 289
  76. ^ טיטוס ליוויוס, ספר שלושים וארבעה, 60
  77. ^ גולן, עמ' 490
  78. ^ טיטוס ליוויוס, ספר שלושים וארבעה, 61
  79. ^ טיטוס ליוויוס, ספר שלושים וארבעה, 61. פלוטרכוס, "חיי פלמיניניוס", 21.
  80. ^ אולוס גליוס, "לילות אטיקה", ספר חמישי, 4
  81. ^ גולן, עמ' 502
  82. ^ טיטוס ליוויוס, ספר שלושים ושישה, 8
  83. ^ גולן, עמ' 503
  84. ^ אפיאנוס, "סוריקה", 22
  85. ^ סטראבון, ספר אחד עשר, 14, 6
  86. ^ פלוטרכוס, "חיי לוקלוס", 31
  87. ^ קורנליוס נפוס, "חניבעל", 9
  88. ^ קורנליוס נפוס, "חניבעל", 11
  89. ^ Philip Wexler, History of Toxicology and Environmental Health: Toxicology in Antiquity II. Academic Press. p 57 p 11
  90. ^ פלוטרכוס, "חיי פלמינינוס", 20
  91. ^ פליניוס, "תולדות הטבע", ספר חמישי, 43
  92. ^ היסטוריה אוגוסטה, "חיי ספטימיוס סוורוס", 1
  93. ^ יחיאל זלטנר, עמ' 15.
  94. ^ פלוטרכוס, "חיי פאביוס", 15
  95. ^ יחיאל זלטנר, עמ' 16
  96. ^ Goldsworthy p. 190
  97. ^ Goldsworthy p. 237
  98. ^ .B. D. Hoyos, Hannibal: What Kind of Genius?, Greece & Rome, Vol. 30, No. 2 (Oct., 1983), pp. 171-180
  99. ^ .Arthur J. Pomeroy, Hannibal at Nuceria, Historia: Zeitschrift für Alte Geschichte, Bd. 38, H. 2 (2nd Qtr., 1989), pp. 162-176
  100. ^ פוליביוס, ספר תשיעי, 24
  101. ^ "פליניוס / סיפור מעשה על אודות תאנה", תרגם מלטינית ד"ר מאיר שש, העתק דיגיטלי בפרויקט בן יהודה
  102. ^ יהודה ואלך, "תוכנית שליפן", זמנים חוברת 3, עמ' 62–74
  103. ^ Fieldmarshal Count Alfred von Schlieffen's book Cannae
  104. ^ קיקרו, "על החובות", ספר ראשון, 42
  105. ^ יובנליס, סאטירה 10, 147–167
  106. ^ Tom Holland in Jane Penrose, Rome and Her Enemies. An Empire Created and Destroyed by War, ed. Osprey Publishing, Oxford, 2008, p. 8
  107. ^ הטקסט המלא של הפוניקה בשפת המקור הלטינית
  108. ^ Dante's Divine Comedy, poem, Inferno XXXI.97-132, 115-124 (Battle of Zama) and Paradiso VI
  109. ^   גיל גמבש, "מלחמות חניבעל": בזכות מה הפכה רומא לאימפריה, באתר הארץ, 16 בפברואר 2016



אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=חניבעל&oldid=39893156"