הקונגרס הלאומי הסורי

הקונגרס הלאומי הסורי (מכונה גם הקונגרס הפאן-סורי או הוועידה הכל-סורית; בערבית: المؤتمر السوري العام, תעתיק: אל-מואתמר א-סורי אל-עאם) התקיים בשנת 1919 בדמשק, לאחר סילוק האימפריה העות'מאנית מן האזור במלחמת העולם הראשונה, ובעת שבדמשק פעלה ממשלה בראשות פייסל. באפריל 1919[1] אישר פייסל את כינונו של הקונגרס כגוף פרלמנטרי לאומי.[2] משימת הקונגרס הייתה לדון על עתיד "סוריה", כפי משמעותה על פי האוטופיה הפאן-ערבית אודות "סוריה הגדולה". הקונגרס גם נועד להציג את השקפות הערבים לועדת קינג-קריין האמריקאית. הקונגרס נחשב לפרלמנט הלאומי הראשון בהיסטוריה המודרנית של סוריה.

הקונגרס הלאומי הסורי, דמשק. על מדרגות בניין המועדון הערבי, 1920.

הקונגרס הראשון, 1919עריכה

בתחילת יוני 1919 נערכו בחירות לקונגרס ברחבי סוריה, והוא נתכנס לראשונה ב-6 ביוני.[1] הקונגרס אמור היה לכלול 120 חברים, אולם התכנסו בו רק 69 חברים ואליהם הצטרפו נוספים. רבים מחבריו באו מקרב אישי ה"אעיאן" (הנכבדים) הוותיקים, שניצלו את השפעתם על האוכלוסייה וזכו במושבים רבים, אך דיוניו נשלטו בידי הלאומיים ובראשם אנשי "אל-פתאת".[2] הקונגרס דחה את רעיון המנדט.[1] הקונגרס שנתכנס ביולי 1919 נערך בבית "המועדון הערבי" ("א-נאדי אל-ערבי"), ארגון שהוקם שנה קודם לכן בדמשק על ידי פלסטינים במטרה להתנגד לציונות ולאחד את פלסטין עם סוריה, והפך לארגון הלאומי הראשי בסוריה. מזכיר "המועדון הערבי", עזת דרוזה משכם, היה גם מזכיר הקונגרס.[3] בראש הקונגרס עמד האשם אל-אתאסי והשתתפו בו נציגים מכל חלקי "סוריה". ככל הנראה, השתתף בו גם נציג יהודי אחד, יוסף לניאדו.[4] הנציגים הערבים מארץ ישראל היו בעיקר נכבדים שנבחרו על ידי האגודות המוסלמיות-נוצריות.[5] בין הצירים היה גם ראע'ב נשאשיבי.[6] מלבד הנציגים שנשלחו מארץ ישראל, השתתפו בוועידה גם מספר פלסטינים צעירים שכבר ישבו בדמשק באותה תקופה. צעירים אלה המשיכו לפעול בדמשק והשתתפו גם בקונגרס הכלל-סורי השני.[5] אזורי עבר הירדן יוצגו בידי עשרה נכבדים.[7]

מספר משתתפים הביעו את תמיכתם בדרישות פייסל, אולם אחרים החלו לפקפק בו בשל מוכנותו להסכים לויתורים לקבוצות פרו-ציוניות.

בנוסח החלטות הקונגרס מיום 3 ביולי 1919, שהוגשו לוועדת קינג־קריין, קבע סעיף 6: "אנו איננו מכירים בתביעה כלשהי של מדינת צרפת לחלק כלשהו של ארצנו הסורית, ומסרבים לקבל ממנה כל עזרה, ומתנגדים שידה תהיה מעורבת בארצנו באיזו צורה שהיא".[8] התזכיר שהגיש לוועדה כלל תביעה ל"עצמאות מדינית גמורה, בלי כל חסות, דחיית המנדט הצרפתי", וכן דחיית תביעות הציונים על "חלקה הדרומי של סוריה, הידוע בשם פלסטין,[1] וגם לא של אזור החוף המערבי, הכולל את לבנון, מהארץ הסורית". בתגובה, ועדת קינג-קריין המליצה כי "אחדותה של סוריה תישמר".

הקונגרס השני, 1920עריכה

ב-7 וב-8 במרץ 1920 נערך מושבו השני של "הקונגרס הלאומי הסורי". ב-8 במרץ הכריז הקונגרס על עצמאותה של סוריה רבתי (כולל לבנון, עבר הירדן וארץ ישראל), והכריז על פייסל "מלך סוריה".[9][10] בהצהרת העצמאות של הקונגרס ב-8 במרץ, נאמר:

”אנו מכריזים היום בהסכמה כללית, על עצמאות סוריה ארצנו בגבולותיה הטבעיים, כולל פלסטין, עצמאות מלאה, בלא פגם, על בסיס אזרחי וייצוגי, על בסיס שמירת זכויות המיעוט ועל הסירוב לטענות השווא של הציונים, הדורשים לקבוע את פלסטין מולדת לאומית ליהודים או יעד הגירה עבורם”.[11]

הקונגרס החל בניסוח חוקה למשטר פרלמנטרי במדינה שלשונה ערבית, ודתה האסלאם. משתתפי הקונגרס העיראקיים נתכנסו בנפרד תחת השם "הקונגרס הלאומי העיראקי", והכריזו על עצמאות ארצם והמלכת עבדאללה עליה.[9]

המדינה החדשה, הממלכה הערבית של סוריה, התיימרה לכלול את סוריה, ארץ ישראל, לבנון וחלקים מצפון מסופוטמיה. באותו הזמן, הנסיך זייד, אחיו של פייסל, הוכרז כעוצר מסופוטמיה. האשם אל-אתאסי הוכרז כראש הממשלה ויוסוף אל-עט'מה (يوسف العظمة) (אנ') הפך לשר המלחמה וראש המטה הכללי.

הקונגרס המשיך להתקיים לאורך חייה הקצרים של הממלכה עד יולי 1920, כאשר הצרפתים הציבו לפייסל אולטימטום להיכנע או להילחם. פייסל נכנע, פיזר את הקונגרס ב-17 ביולי,[12] והביא לסופה של הממלכה ולפירוק מוסדותיה.

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1 2 3 4 חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, ספר ג, עמ' 470.
  2. ^ 1 2 חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, האוניברסיטה הפתוחה, ספר ג, יחידה 5, עמ' 157.
  3. ^ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1918–1929, עמ' 62.
  4. ^ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1918–1929, עמ' 48.
  5. ^ 1 2 יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1918–1929, עמ' 71.
  6. ^ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1918–1929, עמ' 79.
  7. ^ חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, האוניברסיטה הפתוחה, ספר ב, יחידה 3, עמ' 188.
  8. ^ חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, האוניברסיטה הפתוחה, ספר א, יחידה 1, עמ' 36.
  9. ^ 1 2 חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, ספר ג, עמ' 472.
  10. ^ חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, ספר ג, עמ' 157: "בשמונה במארס 1920, הכריז הקונגרס על פיצל ״מלך סוריה״"; לעומת זאת בעמ' 472: "פיצל הוכרז "מלך סוריה" (ב־11 במארס 1920)".
  11. ^ חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, האוניברסיטה הפתוחה, ספר ג, יחידה 5, עמ' 158.
  12. ^ חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, ספר ג, עמ' 473.