הריביירה הפורטוגלית

רצועת חוף ממערב לליסבון, פורטוגל, והיא כוללת את ערי החוף קשקאיש, אשטוריל וסינטרה

הריביירה הפורטוגליתפורטוגזית: Riviera Portuguesa) היא רצועת חוף ממערב לליסבון, פורטוגל, והיא כוללת את ערי החוף קשקאיש, אשטוריל וסינטרה.[1] היא נקראת גם חוף אשטוריל (בפורטוגזית: Costa do Estoril) וגם קוסטה דה סול (חוף השמש). הריביירה ידועה באתרי הנופש הפופולריים שלה וההיסטוריה שלה כבית לעשירים.[2] בשל אופי החוף שלה, לעיתים משווים אותה לריביירה הצרפתית ולריביירה האיטלקית, מהן היא שואבת את שמה.[3]

הנוף באשטוריל

בשל אתרי הנופש הרבים, האחוזות, היוקרה ואופי החוף, מדורגות סינטרה וקשקאיש בין הערים העשירות ביותר בפורטוגל בפרט ובחצי האי האיברי בכלל.

במאה ה-19 הפכה סינטרה למרכז התנועה הרומנטית בפורטוגל, והפכה למעון הקיץ של האצולה הפורטוגזית. בתקופה זו נבנו הווילות, הגנים, האחוזות והארמונות שמאפיינים את האזור.[4]

היסטוריהעריכה

המאה ה-19עריכה

 
פרסומת לאסטוריל מהמחצית הראשונה של המאה ה-20

ב-1854 נחתם החוזה הראשון לסלילת קו רכבת בין סינטרה לליסבון. צו שנחתם ב-26 ביוני 1855 הסדיר את החוזה בין הממשלה לבין הרוזן קלרנגס לוצוטה אולם בוטל מאוחר יותר ב-1861. הקו נחנך לבסוף ב-2 באפריל 1887.

 
בית העירייה בסינטרה

המקור לריביירה הפורטוגלית הוא מהמלך לואיש הראשון, מלך פורטוגל, שהורה להקים בית מלכותי במצודת קשקאיש, ובכך החל את המסורת כי קשקאיש היא מעון הקיץ של משפחת המלוכה הפורטוגלית בין השנים 1870–1908. הודות למלך לואיש הראשון, המצודה הייתה הראשונה במדינה בה היו מקורות אור חשמליים החל משנת 1878.

קשקאיש גם נהנתה מסלילת כבישים טובים יותר לליסבון וסינטרה, הקמת בתי קזינו, מועדוני ספורט ושיפור כללי בתשתית הבסיסית לאוכלוסייה. כמו כן משפחות אצולה רבות בנו בניינים מרשימים. הרכבת הראשונה הגיעה לעיר בשנת 1889.

בשנת 1896, המלך קרלוש הראשון של פורטוגל, חובב פעילות ימית, הקים במצודת קשקאיש את המעבדה האוקיינוגרפית הראשונה בפורטוגל. המלך עצמו הוביל בסך הכול לחוף 12 משלחות מדעיות; הגעת המשלחות הסתיימה ב-1908 עם ההתנקשות בו בליסבון.

החל מהמחצית השנייה של המאה ה-19 ועד העשורים הראשונים של המאה ה-19, הפכה סינטרה למקום מיוחס לאומנים; מוזיקאים כמו ג'וזה ויאנה דה מוטה; מלחינים כמו אלפרדו קייל; ציירים כמו ג'ואו כריסטיאנו דה סילבה (צייר את אחד הציורים המפורסמים ביותר של האומנות הרומנטית הפורטוגזית) ועוד חיו, עבדו או קיבלו השראה מהנופים של סינטרה.

 
חוף תמריז באסטוריל

בתחילת המאה ה-20 הוכרה סינטרה כאתר קיץ בו ביקרו אריסטוקרטים ומיליונרים.

מלחמת העולם השנייה ולאחריהעריכה

במהלך מלחמת העולם השנייה היה האזור מרכז למרגלים, דבר שהעניק לאזור אווירה קוסמופוליטית ותחכום. במהלך מלחמת השנייה ולאחריה הפכה הריביירה ליעד תיירותי בינלאומי.

ביולי 1940, אדוארד, דוכס וינדזור ואשתו, ווליס סימפסון, עברו לאשטוריל, שם התגוררו תחילה בביתו של ריקרדו דה אספריטו סאנטו, בנקאי פורטוגזי עם קשרים גרמניים.

באותה תקופה הגיעו לאשטוריל כמה גולים חשובים: מיקלוש הורטי, יורש העצר של ממלכת הונגריה שחי בגלות עד מותו; חואן, רוזן ברצלונה וכן גם אומברטו השני, מלך איטליה וקרול השני, מלך רומניה.

 
הגנים המלכותיים, קאסיאס

באזור זה התגורר גם הדיקטטור הפורטוגזי אנטוניו דה אוליביירה סלזר בבית הקיץ. סלזר גם הורה לסלול את הכביש המהיר לאזור על מנת שיוכל לנסוע במהירות ברכבו מליסבון לקשקאיש (עד אז הייתה דרך עפר, שבה היה צורך לבצע עצירות תכופות). הכביש נתן לדיקטטור יכולת לנסוע במהירות עם פחות עצירות ולא ניתן היה לזהות אותו בקלות.

ב-1958 הוקם קזינו אשטוריל, הקזינו הגדול ביותר באירופה.

כיוםעריכה

כיום העיירות בריביירה הפורטוגזית ממשיכות להיות אתר תיירות לאליטה הפורטוגזית ולתיירים מהעולם. הריביירה והתיירות בה ממלאת חלק חשוב בתיירות בפורטוגל, ומדי שנה מגיעים מיליוני תיירים כדי לראות את הארמונות, החופים, המסעדות והמוזיאונים.

קהילה גדולה של גולים ממשיכה להתקיים בקשקאיש, מה שהוביל להקמת כמה בתי ספר בינלאומיים.

גאוגרפיהעריכה

אקליםעריכה

האקלים בריביירה הפורטוגזית הוא ים תיכוני ומושפע מהאוקיינוס האטלנטי ומאופיין בטמפרטורות מתונות וחורפים גשומים. על אף שהאקלים באזור קאבו דה רוקה הוא חצי צחיח, בהרי סינטרה הלחות בינונית והמשקעים בהרים גבוהים יותר מאשר באזורים סמוכים.

אתריםעריכה

 
ארמון קואלוז הלאומי בסינטרה

אתרים על פי ההגדרה הרחבה של הריביירה הפורטוגזית:

תושבים בולטים מהאזורעריכה

אצולהעריכה

 
מארי ז'וזה, מלכת איטליה

מפורסמיםעריכה

 
מדונה

פוליטיקאיםעריכה

ביבליוגרפיהעריכה

  • בלוך, מיכאל (1982). מלחמת הדוכס מווינדזור. לונדון: ויידנפלד וניקולסון. ISBN 0-297-77947-8.

הערות שולייםעריכה

  1. ^ קרן בראון; קלייר בראון; יוני אוולין בראון (2007). פורטוגל של קרן בראון: 2007. עמ' 54–56. 
  2. ^ מלאני ק. סמית (2013). מדריך תיירות תרבותית (באנגלית). עמ' 92–93. ISBN 978-0-415-52351-6. 
  3. ^ מייקל כרוז, הריביירה הפורטוגלית, manifast design
  4. ^ פרד פרי, חוף ליסבון - הריביירה הפורטוגלית: קאבו דה רוקה, סינטרה, קלוז..., BootsnAll, ‏28-08-2008 (ארכיון)