השושלת האיסאורית

השושלת האיסאוריתיוונית: Ισαύρων) עמדה בראש האימפריה הביזנטית בין השנים 717–802. מייסד השושלת לאון השלישי וממשיכיו, השיגו יציבות ורגיעה באימפריה לאחר שנים שהיא הייתה על סף התמוטטות. השושלת קשורה בעיקר לאיקונוקלאזם הביזנטי. האיקונוקלאזם היה ניסיון של השליטים להחזיר את החסד האלוהי על ידי טיהור האמונה הנוצרית מהערצה מוגזמת לאיקונות, והביאו לסערה פנימית ניכרת.

רקע לתחילת השושלת עריכה

מקור שם השושלת האיסאורית הוא בכינויו של מייסדה, לאון איסאירוס השלישי, או לאון האיסאורי. כינויו הידוע "האיסאורי" מקורו בטעות של כרוניקנים שחשבו שמוצאו מחבל איסאוריה בצפון סוריה, של אז.

השושלת ההרקליאנית (אנ') או בית הרקליוס (610695 ו־705711) שקדמה לשושלת האיסאורית, עמדה בפני אתגרים רבים מול התפשטות מוסלמית מערבה. בעוד הקיסר הרקליוס עמד בראש האימפריה, הפלישות והכיבוש המוסלמי לאזור ארמניה הביזנטית במאה השביעית החריפו. המשבר באימפריה העמיק כשב־11 בפברואר 641 מת הקיסר הרקליוס, ואחריו ב־20 באפריל או ב־20–24 במאי 641 מת בנו, הקיסר הרקליוס קונסטנטינוס או קונסטנטינוס השלישי, והחל משבר ירושה.[1] השנים שלאחר מכן, היו מלאות במרידות והדחות של קיסרים שונים. כמו כן, קיסרים שניהלו מדיניות רודנית וקשה ושהיו צריכים להתמודד לאורך השנים עם תקיפות מוסלמיות ופנימיות. הקיסר האחרון בשושלת, תאודוסיוס השלישי (715–717) הוכרז ב־715 כקיסר החדש אך הוא היה צריך להתמודד עם שתי מרידות פנימיות, בשנת 717, ולכן בחר להתפטר. לאחר שהחליף אותו לאון השלישי (717–741) שהביא לסיום מעגל האלימות וחוסר היציבות.[2]

לאון השלישי, 717–741 עריכה

  ערך מורחב – לאון השלישי האיסאורי, קיסר האימפריה הביזנטית

לאון השלישי, מייסד השושלת האיסאורית, היה קיסר האימפריה הביזנטית מ־717 ועד מותו ב־741. הוא נולד בשנת 685 לספירה ומכונה "האיזאורי". מיד עם עלייתו לשלטון בשנת 717 לספירה הוא נאלץ להדוף מצור ערבי על קונסטנטינופול, ולבסוף השיג ניצחון בשנת 718 לספירה. באותה שנה הוא הפיל מרד בסיציליה והבטיח את גבולות האימפריה על ידי עידוד מתיישבים סלאבים לאזורים מפוזרים ורפורמה בצבא. הוא גם ביטל את שיטת תשלום המיסים מראש והנהיג רפורמות חברתיות כולל העלאת הצמיתים למעמד של דיירים חופשיים ועיצוב מחדש של המערכת המשפטית. הוא העביר חוקים בנושאי דת ובשנת 726 לספירה כפה את הטבילה של כל היהודים והמונטניסטים באימפריה. בשנת 726 הוא אסר על פולחן אלילים, ודיכא מרד דתי שפרץ ביוון. האפיפיורים גרגוריוס השני וגרגוריוס השלישי נידו אותו בעקבות קביעתו על האיקונוקלאזם והוא נקם בהעברת דרום איטליה ואיליריה לפטריארך קונסטנטינופול. הוא מת בשנת 741 לספירה והוחלף כקיסר על ידי קונסטנטין החמישי.[3]

התנגדותו לאיקונוקלאזם עריכה

 
דוגמה איקונין של ישו הנוצרי

הקיסר לאון נקט בגישה הביזנטית המקובלת שלפיה כישלונות צבאיים וממלכתיים היו עדות לזעם האלוהי שאותו צריך לפייס. כחלק מהניסיון לפייס את האל, בשנת 722 הוא ניסה להכריח את יהודי האימפריה להיטבל ולקבל את הנצרות, אך ראה בכישלונו כאשר בשנה שאחרי המוסלמים הצליחה לכבוש מחדש את ארמניה הביזנטית. זמן מה לאחר מכן, לאון החל לשקול כי הסיבה האמיתית לכעסו של האל הוא בשימוש באייקונות. הוא חשב כי ייתכן ששימוש באייקונות של ישו ושל הקדושים עלול להפר את הציווי המקראי נגד עבודת האלילים. בתוך האימפריה, המתנגדים המובילים לאיקונות היו שני בישופים, קונסטנטינוס מניקוליא ותומס מקלרודיופוליס. באביב 726, לאון ריכז את מאמציו לפייס את אלוהים ופרסם צו המגנה שימוש בהם; "למען האנושות", כך ציין בהקדמה של הצו. בנוסף, הוא קבע עונש מוות על מעשים הומוסקסואלים, והרחיב את השימוש בהשחתה כעונש. הסברה היא שההשראה למעשים אלו הייתה קריאה מילולית של התנ"ך.

בקיץ 726, התפרץ הר געש ממערב לתרה. התפרצות זו שכנעה את הקיסר להאמין בטיעונים לפיהם אלוהים מסתייג מהאיקונות. הוא החליט להסיר את תמונתו של ישו שהייתה תלויה מעל הכניסה הראשית לארמונו מתוך אמונה כי הוא מדכא התעללות שאין לה הצדקה תאולוגית. הוא קיבל ביקורת אדירה מצד הכנסייה והמון זועם. האפיפיור גרגוריוס השני דחה בפומבי את פקודותיו של לאון. למרות שתורתו של לאון נודעה כ'איקונוקלאזם', הקיסר עד שנת 730 לא נקט באמצעים חזקים כנגד אייקונות. הוא היה מוכן להרוס את האייקונות ולהטיל איקונוקלאזם ברחבי האימפריה לאחר שהרגיש כי החזיר את השקט והיציבות לאימפריה שהיה לפני שהקיסר יוסטינאנוס השני עלה על הכס. הוא זימן אספה ללא אנשי דת ובה קבע, מתוך סמכותו כקיסר שנבחר על ידי האלוהים, שיש לאמץ את האיקונוקלאזם באימפריה. בעקבות כך הפטריארך גרמנוס התפטר והוחלף על ידי עוזרו אנסטסיוס, שהסכים לקבל על עצמו את האיקונוקלאזם. הרס רב של איקונות ופרטי כנסייה נהרסו אך הוא לא נקט אמצעים קשים כלפי מתנגדיו. למרות שרצה הקיסר לאון לסיים את ההרצה הגלויה לאייקונות שלדעתו פוגעות באלוהים, לא הוא ולא אף אחד אחר מהביזנטים שכן האמינו באייקונות, היו להוטים לוויכוח או שראו בעיה תאולוגית מרכזית.[4]

מותו עריכה

ביוני 741, לאון מת ממחלה לאחר שלטון של 30 שנה. במהלך שלטונו, הוא מנע פלישות ערביות רחבות, שמר על האימפריה מלהתפרק ושרד מרידות במלוכה. הוא מת במיתתו לאחר השלטון הארוך ביותר מאז קונסטנס השני. הוא ירש אימפריה על סף התפוררות והחזיר לה את היציבות.[4]

 
סולידוס זהב של לאון השלישי מציג את בנו ויורשו, קונסטנטין החמישי

קונסטנטינוס החמישי, 741–775 עריכה

  ערך מורחב – קונסטנטינוס החמישי, קיסר האימפריה הביזנטית

קונסטנטינוס החמישי נולד בקונסטנטינופול והוא בנם ויורשו של הקיסר לאון השלישי ומריה. בשנת 733, לאחר פלישות ארוכות טווח לאון הבטיח את קונסטנטינוס לצ'יצ'אק, שהייתה בתו של הכגן הכוזרי ביחאר, כחלק מיחסי הבריתות שרצה ליצור עם ממלכת הכוזרים. באירוסין הוטבלה צ׳יצ׳אק בשם אירנה (Εἰρήνη), בעוד שאביה נשאר פאגני.[5] קונסטנטינוס החמישי ירש את אביו כקיסר יחיד ב־19 באפריל 741.

קונסטנטינוס היה בן 22 כשהחל למשול באימפריה והכריז מיד עם עלייתו על לוחמה נגד המוסלמים. במהלך המערכה מולם, הותקף קונסטנטינוס על ידי כוחותיו של גיסו ארטבסדוס, שדרש לכתר בזכות שהיה בעלה של אנה, אחותו הגדולה של קונסטנטינוס. מלחמת האזרחים הזו נמשכה כשנתיים וחצי.[6]

יחסו לאיקונוקלאזם עריכה

בראשית שלטונו, קונסטנטינוס המשיך באיסור על תמונות דתיות שקבע אביו. הוא אף זמין מועצת כנסייה, לאחר התייעצות רשמית עם יועציו, על מנת לגנות את הרצת האייקונות לא רק כשגויה אלא ככפירה. לאחר הועידה הוא יצא למערכה נוספת של לוחמה בה הוא הצליח להשיג הישגים רבים. למרות שבעיני ביזנטים רבים ניצחונותיו של קונסטנטינוס סומנו כחסד אלוהי, האיקונוקלאזם היה עדיין מאוד לא מקובל בקרב פקידיו. קונסטנטינוס הבין שחקיקת האיקונוקלאזם מבלי לאכוף אותו הותיר פתח רחב מידי להתנגדות. לכן, הוא הרחיק לכת וגינה גם שרידים קדושים ותפילות למריה ולקדושים והעסיק פקידים חדשים שנאמנותם למטרה היא לא מעורערת. בנוסף, מלבד מאמץ נחוש להשמיד את האייקונות והשרידים, הקיסר פתח ברדיפות חסרות הבחנה של נזירים ונזירות תוך פגיעה או הריגה של מספר מהם והריסת מנזריהם.

באביב 775 יצא קונסטנטינוס במסע יבשתי וימי נגד הבולגרים. סערה גדולה השמידה חלק מגדול מהצי שלו והוא נסוג. בסוף הקיץ, במאמצים מחודשים לתקוף, קונסטנטינוס יצא בשנית לקרב אך כשהגיע ליעדו הוא סבל מחום ושחין ברגליו. הקיסר מת בדרכו חזרה לקונסטנטינופוליס.[7]

לאון הרביעי, 775–780 עריכה

  ערך מורחב – לאון הרביעי הכוזרי, קיסר האימפריה הביזנטית

לאון הרביעי, בנו של הקיסר קונסטנטינוס החמישי ואשתו הראשונה, צ׳יצ׳אק מכזריה (המכונה אירנה עם המרת דתה). כשהיה בן 25 הפך לקיסר האימפריה הביזנטית לאחר אביו. לעיתים מכונה "לאון הכוזרי" מכיוון שאמו הייתה נסיכה כוזרית.

הקיסר עשה מאמצים גדולים לכפר על כעס הכנסייה ומעמדו התחזק במידה ניכרת בעקבות כך. למרות שהוא שמר על הקביעות של המועצה האיקונוקלאסטית, הוא זנח את האמצעים המאוחרים של אביו נגד נזירות ופניית הבתולה והקדושים. לאון החל למנות אבות מנזר לבישופים מרכזיים, לפחות חלק ממינויו היו תומכי איקונופילים סודיים. ככל הנראה הוא פעל לפי המדיניות הרגילה של הקיסרים לצמצם את המחלקות התאולוגיות, בניגוד לאביו שהחריף אותה.[8]

קונסטנטינוס השישי, 780–797 עריכה

  ערך מורחב – קונסטנטינוס השישי, קיסר האימפריה הביזנטית

קונסטנטין השישי, קיסר (780-97); בנם של לאון הרביעי ואירנה; נולד קונסטנטינופול 14 ינואר 771, נפטר לפני 805. לאון הכתיר את קונסטנטינוס השישי כקיסר שותף בשנת 776, אך לאחר מותו של לאון שלטה אירנה כעוצר של קונסטנטינוס.

בשנת 782 אירנה ארסה את קונסטנטין לרוטרוד, בתו של קרל הגדול, אך הפרה את האירוסין ב-788 ונישאה את קונסטנטין למריה מאמניה בארמקון. הדבר הרגיז את קונסטנטין וככל הנראה תרם לאיבה הגוברת שלו כלפי אמו. הוא חתם על מסמכי מעשי המועצה המגנה את האיקונוקלאזם, אבל דרך הקשרים עם תומכי האייקונות שבעזרתם הדיח את אירנה, עשוי להצביע על נטיות איקונוקלאסטיות. ב-790 היה קונסטנטינוס בן 19 ומאס בשלטון אמו. בתמיכת הצבא הוא תופס את השלטון ובאוקטובר 790 קונסטנטינוס מוכר כשליט היחיד של ביזנטיון. עם עלייתו לשלטון יחיד, פעל קונסטנטינוס לבסס את שלטונו ולהתרחק מהשפעתה וצילה של אימו. הוא היה שליט לא יעיל, פעל ללא פרי נגד הבולגרים והערבים בשנת 791 והובס קשות על ידי הבולגרים במרקליי בשנת 792.[9]

אירנה האתונאית, 797–802 עריכה

  ערך מורחב – אירנה האתונאית

אירנה עלתה לשלטון בשנת 780 עם מותו הפתאומי של בעלה, לאון הרביעי. במשך עשר השנים הבאות, היא שימשה כעוצרת עבור בנם היחיד, קונסטנטין השישי. בדצמבר 790 גירש קונסטנטין את אירנה מהארמון, אך החזיר אותה מהגלות בינואר 792. שלטונו של קונסטנטין הסתיים באוגוסט,797, כאשר הוא נעצר, עוור והוגלה בפקודת אמו. אירנה שלטה באופן עצמאי עד שהודחה ב-03 באוקטובר 802.[10]

אילן יוחסין עריכה

לאון השלישי
”האיסאורי“
מ. 717–741
 
 
 
מריה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אדוסיה
Eduocia
 
 
 
קונסטנטינוס החמישי
מ. 741–775
 
 
 
אירנה הכוזרית
נולדה בשם ”צ'יצ'אק
אנה
 
 
 
ארטבסדוס
Artavasdus
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ניקפּורוס
Niceporus
כריסטופר
Christopher
לאון הרביעי
”הכוזרי“
מ. 775–780
 
 
 
אירנה האתונאית
מ. 797–802
ניקטאס
Nicetas
ניקפורוס
Nicephorus
 
 
 
 
 
 
תאודותה
Theodote
 
 
 
קונסטנטינוס השישי
מ. 780–797
 
 
 
מריה מאמניה
Maria of Amnia
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
לאון
פלוניתאפוסינה
Euphosyne

הערות עריכה

  • מ. – שנות המלכות.
  • מקור: Ostrogorsky (1968), עמ׳ 367

לקריאה נוספת עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא השושלת האיסאורית בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה

  1. ^ Kaegi (1992), עמ׳ 181-204
  2. ^ Georgije Ostrogorski, History of the Byzantine State, Rutgers University Press, 1969, עמ' 72–, ISBN 978-0-8135-1198-6. (באנגלית)
  3. ^ לאון השלישי האיסאורי, קיסר האימפריה הביזנטית, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
  4. ^ 1 2 Ostrogorsky (1968) עמ׳ 346-356
  5. ^ Ostrogorsky (1968) עמ׳ 356-366
  6. ^ Aleksandr Petrovich Kazhdan, Anthony Cutler, Alice-Mary Maffry Talbot, Timothy E. Gregory, The Oxford Dictionary of Byzantium, Oxford University Press, 1991, עמ' 501, ISBN 978-0-19-504652-6. (באנגלית)
  7. ^ Ostrogorsky (1968), עמ׳ 360-366
  8. ^ Ostrogorsky (1968), עמ׳ 366-369
  9. ^ Cutler & Hollingsworth (1991), pp. 501–502
  10. ^ Kriszta Kotsis, “Defining Female Authority in Eighth-Century Byzantium: The Numismatic Images of the Empress Irene (797-802)”, Journal of Late Antiquity 5 (Spring 2012), p. 186.