ויליאם נוקס ד'ארסי

ויליאם נוקס ד'ארסיאנגלית: William Knox D'Arcy;‏ 11 באוקטובר 18491 במאי 1917) היה איש עסקים ויזם בריטי, מחלוצי תעשיית הנפט האיראנית. בילדותו היגר ד'ארסי עם אביו לקווינסלנד, אוסטרליה, איפה שבין 1882 ל-1889 הרוויח הון דרך מכרה זהב שגילה. הוא שב לבריטניה ומטעמה חתם בשנת 1901 על הסכם ויתור זכויות נפט עם פרס הקאג'ארית שהיה בעל תוקף ל-60 שנה. השטח בו הועברו כל זכויות הנפט לידי בריטניה כלל כמעט את כל פרס מלבד מחוזותיה הגובלים עם האימפריה הרוסית.

ויליאם נוקס ד'ארסי
William Knox D'Arcy
ויליאם נוקס ד'ארסי.
ויליאם נוקס ד'ארסי.
לידה 11 באוקטובר 1849
דבון, אנגליה, הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה וצפון אירלנד
פטירה 1 במאי 1917 (בגיל 67)
מידלסקס, אנגליה, הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה וצפון אירלנד
מדינה הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת הממלכה המאוחדת
אוסטרליהאוסטרליה אוסטרליה
מקום מגורים רוקהאמפטון, Bylaugh Hall עריכת הנתון בוויקינתונים
ידוע בשל גילוי מצבור הנפט הראשון באיראן, היותו גורם מכריע בהקמתה של חברת הנפט האנגלו-איראנית, חתימת זיכיון נפט מטעמה של בריטניה באיראן שתקף עד למשבר אבאדאן.
השכלה בית הספר וסטמינסטר עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות ? – 1 במאי 1917 עריכת הנתון בוויקינתונים
מקצוע יזם, כורה, איש עסקים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ב-1908 התגלה מצבור הנפט הראשון, שהוביל להקמתה של חברת הנפט האנגלו-איראנית ב-1909. זמן קצר לאחר מכן פרש ד'ארסי מפעילות עסקית. גילוי הנפט בפרס, אשר לעיתים נחשב לתוצאת פועלו של ד'ארסי, הוביל לשינוי הזירה הגאופוליטית במזרח התיכון והעניק לאזור חשיבות כלכלית נכבדת המשפיעה עד ימינו.

ביוגרפיהעריכה

ויליאם נוקס ד'ארסי נולד ב-11 באוקטובר 1849 בהייוויק, ניוטון אבוט, דבון, אנגליה, בנו של ויליאם פרנסיס ד'ארסי, עורך דין ואשתו אליזבת' בייקר, לבית ברדפורד. הוא היה צאצא ישיר של הלורד ד'ארסי דה קנייט, מושל אירלנד מטעם אנגליה במהלך המאה הארבע עשרה ומייסד משפחה אנגלו-נורמנית בולטת באירלנד. ד'ארסי התחנך בבית הספר וסטמינסטר, לונדון, בשנים 18631865, ולאחר מכן עבר עם משפחתו, בשנת 1866, לרוקהמפטון, קווינסלנד, אוסטרליה. הוא הוסמך כעורך דין במרץ 1872, בתחילה עבד עם אביו ומאוחר יותר פתח משרד עורכי דין עצמאי משלו.

זהב באוסטרליהעריכה

בשנת 1882 החל ד'ארסי את לעסוק בכרייה. באותה שנה האחים פרד, אדווין ותומאס מורגן גילו מחצבי זהב בהר איירון-סטון (לימים הר מורגן), 38 ק"מ דרומית לרוקהמפטון. באי-הצלחה לגייס מספיק כסף לניצול הממצא שלהם, הם פנו לת. ס. הול, מנהל בנק, לצורך הון. על פי הצעתו של הול, הם פנו גם לוויליאם פטיסון (גם הוא עורך דין ואיש עסקים) ולד'ארסי. משוכנעים שההצעה נכונה, ד'ארסי, הול ופטיסון הקימו חברת כרייה. כשהם מודאגים משיעור ההכנסות הנמוך בתחילת העסק, מכרו האחים מורגן את האינטרסים שלהם עד אוקטובר 1883 לפטיסון וד'ארסי תמורת כ-100 אלף ליש"ט. אף על פי שעד מהרה נוצרו רווחים גדולים יותר, לד'ארסי ולשותפיו עדיין היו קשיים. דאגה מיוחדת נבעה מהמתיישבים שעברו להתגורר בשטחי הכרייה של החברה, והכשרתו המשפטית של ד'ארסי נבדקה במלואה בהתדיינות המסובכת שלה הביא המצב. בשנת 1886 הוקמה חברת "כריית הזהב של הר מורגן" (Mount Morgan Gold Mining Co.) עם מיליון ליש"ט של מניות. הוא היה אחד משמונה בעלי המניות והדירקטורים המקוריים, עם 125,000 מניות על שמו ו-233,000 באשראי.

מחוץ לעסקי הכרייה שלו, ד'ארסי לא היה אישיות ציבורית בולטת. הוא התגורר עם משפחתו באלן ואנין, בית נוח ברובע ונדאל של רוקהמפטון. הבילויים העיקריים שלו היו ציד, מרוצי סוסים וחתירה. הוא היה נשיא מועדון חתירה ולאורך חייו לא התעניין בשום מוסד צדקה. ד'ארסי פרש ממשרד עורכי הדין שלו בשנת 1886 ושב לבריטניה בשנה הבאה. מאז הוא מעולם לא שב לאוסטרליה. הוא נשאר מנהל בחברת כריית הזהב של הר מורגן כיו"ר דירקטוריון לונדון. הסיבה העיקרית לעזיבתו הייתה רצון לנצל את הונו כדי לבסס מקום בחברה האנגלית מהמעמד הגבוה. למרות למעלה מעשרים שנה שבהן חי באוסטרליה, נראה כי קבע לעצמו שאי אפשר להגשים שם את שאיפותיו החברתיות.

נפט בפרסעריכה

הוא רכש את סטנמור הול, אחוזה מרשימה במידלסקס, ובית עירוני בלונדון. במה שנתפס בדרך כלל כניסיון מכוון לחקות את הנסיך מוויילס (לימים אדוארד השביעי, מלך הממלכה המאוחדת), הוא שכר אחוזת ציד בנורפוק, היה לו דוכן באפסום ונסע למרינבאד שבאימפריה האוסטרו-הונגרית לצורך טיפול רפואי. הוא לא היה נטול דאגות כלכליות. הוא ומשפחתו הפסידו כסף באמצעות סגירת הבנק הלאומי של מדינת קווינסלנד בשנת 1892 ובסוף שנות ה-90 של המאה ה-19 ירד שווי מניותיו בחברת הר מורגן וזאת לנוכח שפל כלכלי חריף ששטף את אוסטרליה. הוא גם הבחין בעלויות הגוברות של אורח חייו הפזרני. לפיכך הוא ניסה לשמר את הכנסתו באמצעות השקעה במיזם כרייה חדש.

ההזדמנות הגיעה בשנת 1900 כאשר סר הנרי דראמונד וולף, השגריר הבריטי לשעבר בטהראן, פרס הקאג'ארית, ניגש אליו כדי לקדם השקעות בחיפושי נפט בפרס. בתחילת 1901 שלח ד'ארסי לטהרן שליח, שבמאי הסדיר עם הממשל הפרסי זיכיון לחיפוש נפט במעל ל-1,243,195 קמ"ר של שטח פרסי, שכלל כמעט את כל פרס מלבד מחוזותיה הגובלים באימפריה הרוסית. ד'ארסי הסכים לספק את כל המימון הדרוש לחיפוש הנפט. נכון לסוף 1903 הוציא 150,000 ליש"ט ללא כל תוצאות. מצבו הכלכלי היה נואש כעת. הוא נאלץ לשכן את מניותיו בהר מורגן בתקופה בה ירדו ל-210,000 ליש"ט. במאי 1905 הוא הוציא את המנייה שלו בחברה בסך 225,000 ליש"ט. הוא החל במשא ומתן עם הסניף הצרפתי של משפחת רוטשילד למכירת זיכיון הנפט בפרס. אך ב-20 במאי פנו אליו מטעם הממשלה הבריטית והציעו לו תמיכה מטעמם בחיפוש אחר הנפט הפרסי.

ב-26 במאי 1908 נמצא לבסוף מצבור הנפט הראשון בפרס, שהיה הגדול ביותר בעולם שנתגלה עד לאותה העת ומוקם בחבל ח'וזסתאן. גילוי זה הוביל בשנת 1909 להקמת חברת הנפט האנגלו-פרסית, שהפכה מאוחר יותר לחברת הנפט האנגלו-איראנית ובסופו של דבר BP. ד'ארסי מונה לדירקטוריון החברה החדשה, משרה אשר מילא באופן סמלי בעיקרו עד מותו. בפועל פרש ד'ארסי מרוב פעילותו העסקית לאחר גילוי מרבצי הנפט הגדולים בפרס. לאורך חייו היה נשוי פעמיים, כאשר נישא בשנית שנתיים לאחר שהתאלמן ב-1897. מנישואיו הראשונים היו לו שני בנים ושלוש בנות. ד'ארסי מת ב-1 במאי 1917 באולם סטנמור מדלקת סימפונות, והותיר אחריו את אשתו וילדיו. הוא נקבר בסטנמור בטקס הלוויה של הכנסייה האנגליקנית. הונו במותו בסך 984,000 ליש"ט הושאר כמעט כולו למשפחתו.

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא ויליאם נוקס ד'ארסי בוויקישיתוף