ויקיפדיה:מיזמי ויקיפדיה/יהדות אתיופיה/טיוטות/דעת חכמי ישראל על יהודי אתיופיה
... ויש לנו קבלה איש מפי איש שאנחנו בני דן היינו בתחילה בא"י... וכשעמד עליהם ירבעם בן נבט שהחטיא את ישראל ועשה שני עגלי זהב ונחלקה מלכות בית דוד ונקבצו השבטים ואמרו קומו והלחמו עם רחבעם ועם ירושלים. אמרו לו: למה אנחנו נלחמים עם אחינו ועם בן אדוננו דוד מלך ישראל ויהודה, חלילה וחלילה!... לבסוף נתנו עצה לילך למצרים ולא על הדרך שהלכו אבותינו וכן לא להחריבה, אלא כדי לילך לעבור לנהר פישון לארץ כוש... והגענו לארץ כוש ומצאנו אותה ארץ טובה ושמנה ובה שדות וכרמים גנות ופרדסים. ולא מנעו לבני דן לשבת עמהם כי בחזקה לקחו את הארץ...
— מתוך אלדד הדני, פרסבורג תרנ"א עמ' 25-26 חזר ונדפס בכתבי א. עפשטיין הוצאת מוסה"ק).
כמדומה לי שקדמתי להודיעכם מה שספר לי בחור אחד יהודי על אודות אנשי מקומו שהם אדונים לעצמם ואינם ברשות אחרים וסביבותיהם אומה גדולה נקראת חוב"ש ומתנצרים בשתי וערב על פניהם, ותמיד נלחמים הם בהם רק לעתים, והעברים ההם, להם לשון בפני עצמם לא עברי ולא ישמעאלי ויש להם התורה ופירוש עליה על פה, ואין להם לא התלמוד ולא הפוסקים שלנו וחקרתי ממנו בכמה מצות, בקצתם נוטים לדעתינו ובקצתם נוטים לדעת הקראים ויש להם מגלת אסתר אבל לא חנוכה ורחוקים ממנו מהלך ו' חדשים ובארצם נהר גוזן...
— הרב אליהו מפירארא, אגרות א"י, יערי עמ' 88
... אכן מה שנתברר אצלי וידעתי מאין ספק כי באחת מגבולות ממלכת הפרישטי יואני (חבש)... שם בודאי חונים בני ישראל, ויש להם חמשה נשיאים או מלכים, ואומרים כי יש יותר ממאה שנה שנלחמו עם הפרישטי יואני, מלחמות גדולות ועצומות, ובאחרית, בעונות, גברה יד הפרישטי יואני עליהם והכה בהם מכה רבה ועצומה מאד, ונכנס בארצותם והשמיד והחרים וכמעט אבד זכר ישראל מן המקומות ההם. והנשארים בהם גזר עליהם גזרות משונות להפר דתם כעין גזרות שגזרה מלכות יון בימי החשמונאים... ושונאיהם שבו בהם כמה נפשות אנשים ונשים ומכרום לגויים רחוק, והביאו מהם למצרים ופדו אותם היהודים במצרים. ואני ראיתי שנים מהם במצרים והם שחורים מעט, אבל לא כבני כושיים, ולא יכלו להבחין מהם אם הם שומרים תורת הקראים או תורת הרבנים, כי בקצת דברים היו נראים כשומרים תורת הקראים, במה שאמרו שלא היה נמצא אש בבתיהם ביום השבת, ובשאר דברים נראים כשומרים תורת הרבנים, והם אומרים שמתיחסים לשבט דן... זהו מה שראיתי בעיני ואזני שמעו אף כי שני האנשים לא היו יודעים לשון הקודש אלא מעט מזעיר וגם לשון ערב שלהם בקושי אנשי הארץ מבינים אותו".
— עובדיה מברטנורא, אגרות א"י, יערי עמ' 133
"... ויראים אנחנו פן חס ושלום השמועה אמת כי הקול הולך וחזק מאד. ה' יגן על עמו ועל עבדיו אמן". (שם עמ' 141).
מעשה היה באשה כושית מארץ כוש הנקרא אלחבש שנשבית ושני בניה עמה וקנה אותה ראובן ושאלנו את פיה מה טיבה ואמרה שהיתה נשואה ואלו בניה מבעלה הנקרא שמו פלוני ובני זה שמו פלוני ובאו עליהם אויבים והרגו את כל האנשים שהיו בב"ה ואת הנשים והטף שבו ויבוזו, ונתברר שהיא מזרע ישראל משבט דן אשר שוכנים בהרי כוש, ומאותו הזמן עד עתה היו מחזיקים אותה בחזקת עגונה, ובתוך זמן זה בא עליה ראובן אדונה והוליד ממנה בן וגדל והרי הוא רוצה לקחת אשה מקהל ישראל ולבוא בהם ושאלת ממני אם הוא ראוי לבוא בקהל ומה תקנתו?
— שו"ת הרדב"ז ח"ד ס' רי"ט (וכן בשו"ת דברי דוד אבהע"ז ס' ט' ובשו"ת הרדב"ז ח"ז תקנת עגונות ס' ט')
... שהרי הדבר מפורסם דלעולם יש מלחמה בין מלכי כוש שיש בה שלש מלכויות, קצתו ישמעאלים וקצתו ארמיים המחזיקים בדתם (נוצרים) וקצתו ישראלים משבט דן וכפי הנראה הם מכת צדוק ובייתוס הנקראים קראין שהרי אינם יודעים תורה שבעל פה ואין מדליקין נרות בלילי שבת ולא ישבות המלחמה ביניהם ובכל יום שבים אלו מאלו".
— שו"ת הרדב"ז ח"ד ס' רי"ט (וכן בשו"ת דברי דוד אבהע"ז ס' ט' ובשו"ת הרדב"ז ח"ז תקנת עגונות ס' ט')
שאלת ממני אודיעך דעתי במי שקנה עבד חפשי מאותם היהודים הדרים בארץ כוש, איך יתנהג עמו אם יוצא בשש או לא וכל הדינים הנוהגים בעבדים אם נוהגים בו או לא?" בתשובתו כותב הרדב"ז: "... הילכך זה שקנה העבד החפשי כיון שנתברר לו שהוא יהודי אין זה אלא פדיון שבויים לא קנין עבדים והמצוה היתה מוטלת על כל ישראל לפדותו כדי שלא יטמע בין הגויים וכ"ש הוא... מצוה על כל ישראל לפדותו וכיון שקדם זה וקנה אותו זכה הוא במצוה רבה אבל אין לו דין עבד כלל...
— מתוך שו"ת דברי דוד (ליוורנו תקפ"ח, הלכות אישות ס' ה וחזר ונדפס בשו"ת הרדב"ז ח"ז תקנת עגונות ס' ה)
ואע"ג דאיכא ספק אחרינא שהרי כל אלו החאבישיש הדרים בארץ כוש הם מתנהגים כדת הקראין שהם צדוק ובייתוס ואין אנו מצווים לא לפדותם ולא להחיותם? מ"מ מסתברא לי דהני מילי אלו שהם דרים בתוך הרבנים ורואים דברי חכמים ומלעיבים ומלעיגים עליהם, על אלו ועל כיוצא בהם אמרו מורידין ולא מעלין והם המשפחה הארורה אשר כתב הרמב"ם ז"ל אבל אלו הבאים מארץ כוש הם משבט דן בלי ספק ומפני שלא היו ביניהם חכמים בעלי קבלה תפשו להם פשטי הכתובים, אבל אם היו מלמדים אותם לא היו פוקרים בדברי רבותינו ז"ל והוי כתינוק שנשבה לבין הגויים, תדע שהרי צדוק ובייתוס בבית שני היו ושבט דן גלה קודם ואפילו אם תמצא לומר שהדבר ספק-מצוה לפדותם
אבל לענין יוחסין אני חושש שמא קדושיהן קדושין וגיטם אינו כתקון חז"ל שהרי אינם יודעים כלל בטיב גיטין וקדושין הנלע"ד דוד בן זמרא
— שו"ת ישכיל עבדי ח"ז אבהע"ז ס' א', שו"ת ציץ אליעזר חי"ב ס' ס"ו, בני עמי, עמ' קמ"א-קמ"ב, "בני ישראל" הוצאת הרבנות הראשית לישראל תשכ"ב במאמרים ההלכתיים.
הרב יעקב קשטרו (המוהריק"ש)
הרב יעקב קשטרו, בספרו ערך לחם, הגהות לשו"ע (חלק יו"ד ס' קנח) הוא חוזר על פסק הרדב"ז: "היהודים החבשים אע"פ שנוהגים כקראים אנו מצווין לפדותם ולהחיותם כי משבט דן הם ולא למדו מצדוק וביתוס רדב"ז ס' צ' ע"ט ודין עבדותם עיין לפנים ס' רסז".
ס"ס יד, ודין החבשיי"א ע"ל ס' קנח ונ"ל שאין צריכין גט שחרור ומ"מ נהגו לכתוב להם גט שחרור מפני הספק ולפי זה צריכין טבילה בעת שחרורן ולא נהגו כן ואפשר דלראיה בעלמא כותבין להם
— יעקב קשטרו, הלכות עבדים (ס' רסז)
. ב
ומעשים בכל יום שממזר נושא שפחה שטבלה לשם עבדות לטהר זרעו לבא בקהל וכן נעשה מעשה במצרי' בחבשייא יודית שהיתה נשואה בארצה וילדה במצרים בן מאיש יודי שבא עליה בשוגג ונשא שפחה וטהר זרעו בזמן חכמי הדור שלפנינו ז"ל
— שו"ת הרדב"ז (ח"ד ס' ריט)
.
משנת רפ"ה (1525):
... מענין עשרת השבטים יש לאדו' לדעת שיש במצרים מקום אחד נקרא סואקי"ם מהלך נ ומשם יש אומרים מהלך ג' ימים ויש אומר ה' לפלאס"ה והדרך קשה מאד ופלאס"ה היא מלכות חזקה של יהודים גבורי כח נוסעים וחונים באהלי שער לרעות מקניהם...
— ר' אברהם הלוי
ואמנם שאר הגלויות שגלו בני ישראל מארצם ככתוב בספר מלכים ובדברי הימים וענה בם חובם ככתוב שם במשפטם ובעונותינו מהם נטמאו בין הגויים ומהם פנו והלכו אל ארץ. והיו שם מלכים ושרים כמו בארץ פלאס"ה אשר בארץ החבש שאומרים עליו שהוא מלך גדול ואדיר בין המלכים...
— ר' אברהם אבן מיגאש, כבוד אלקים קושטנטינא שמ"ה, חזר ונדפס בירושלים תשל"ז, מאמר שלישי פ"ב דף קכד, א
דניאל בן חנניה ובנו משה, הגיעו בשנת תרט"ו (1855) מאתיופיה לירושלים.
משנים רבות אחזה פלצות לב כל איש מישראל לעת שמועה שמענו מאפריקה, קול יללת עשרים וחמש רבבות אחינו בני ישראל מארץ כוש (אבסיניא-חבש) עלה באזנינו, אשר באורך גלותנו בעוונותינו הרבים נתרחקו כמעט מגבול דת קדשנו ורק כ"ד כתבי קדש ומועדי ה' היו להם ציונים כי מציון יצאו". לאחר הזכירו את מצוקתם הרוחנית בשל פתויי המסיונרים הוא ממשיך: "ידעתי גם ידעתי כי ירגז לב כל אחד מבני ישראל השומע הדבר הזה, כי, הלא כל ישראל ערבים זה לזה וגם ידעתי כי יתעוררו רבים וכן שלמים משלומי אמוני ישראל לשים עין על הרעה הגדולה הזו... אמרתי עת לדבר ועת לעשות לה'.
— מתוך קול קורא אל כל אחינו בני ישראל מאת הרב עזריאל הילדסהיימר, המגיד שנה ח' גליון 48, המבשר כרך ד גליון 44 Jewish Chronicle 4.11.1864 Israelit 1864 No.44. Jeschurun XI p.56-62. Univers Israelite; Corriere Israelitico, Triest, December 1864
אולם הוא אינו מתעלם מן הספקות והקשיים:
א. אם היהודים באבסינין (חבש) הם באמת בני אברהם יצחק ויעקב?
ב. אם יהי לאל יד הצירים אשר ישולחו על ידנו לפקוח עינים עוורות ההנה לעשות חפצם בלי סכנת נפשות.
ג. באיזה אופן נוכל להוציא מחשבתנו אל הפועל בענין המשולחים שנשלח להאובדים הנ"ל להחזיק לבם בעבודת ה' ולהחיות רוחם לדבקה בדת קדשנו וכל הדברים המסתעפים מענין זה.
(...) וכן נמצאים אנשים (אף אם מעטים הם) המחזיקים בדעה כי לא מבני ישראל הם
[בהסתמכו על הרדב"ז (ח"ד ס' ריט), על מחקרו של אוהב גר לוצאטו ועל חקירתו בירושלים פוסק הילדסהיימר:]
(...) מכל זה נודע לנו בבירור כי אחינו ובשרנו הם וכי באה העת להצילם ולהחיותם
— מתוך הרב עזריאל הילדסהיימר, שם, שם
... ומידי דברי בו זכור אזכרנו אשר טוב מאד עשה עוד ידידי בעמו בענין הפלאשית לעורר רוח אחינו בני ישראל ללמד לתועים בינה איך יעבדו את ה' אלקינו עפ"י תוה"ק שבכתב ושבע"פ ולשמור רגליהם מלרד בפח המסיתים ח"ו המה המיסיאנערי ר"ל. ודאי המצוה גדולה מאד... אף כי שיש לעשות עבור הנפשות ובעד הנשמות לתת בינה לבוערים בעם במדינות הרחוקות לקרבם הסתופף בצל הקודש ולבל יקבעו הצודדים את קובעיהם נפש.
— הרב צבי הירש קאלישר, Aus dem Briefweshsel Dr. Esriel Hildesheimers. Solomon Carlebach Festschrift, Berlin 1910p.278-279
בהמשך מכתבו מציע הרב קאלישר הצעות מעשיות לפעולה. (Aus dem Briefweshsel Dr. Esriel Hildesheimers. Solomon Carlebach Festschrift, Berlin 1910p.278-279)
הפלאשים הם יהודים שאבות אבותיהם הגרו לחבש לכל הפחות לפני 1,800-2,000 שנה. הפרתם את חוקי התושבע"פ אינה נובעת מהתכחשותם לה אלא מחוסר ידע במסורת. גם הפלאשים בני סימני הטיפוס הגזעי האתיופי הם יהודים וכנראה צאצאי גרים מהחבשים המקומיים. ולכן אין ספק שהמאמר "כל ישראל ערבים זה לזה" מתיחס גם לפלאשים... והאם ישנה חובה חשובה, יותר גדולה מאשר זו, אשר מממשת את הערבות היהודית?
— מתוך י. גוגנהיימר, Jeschurun XI 1865 p.205-218