ונדלה הבה
ונדלה הבה (בשוודית: Wendela Hebbe; 9 בספטמבר 1808, ינשפינג – 27 באוגוסט 1899, סטוקהולם) הייתה עיתונאית, סופרת, ואינטלקטואלית שוודית. היא מוכרת כאישה הראשונה שהחזיקה במשרה קבועה כעיתונאית בעיתון שוודי.[1] היה לה מקום משמעותי במעגלים ספרותיים רדיקליים של אמצע המאה ה-19, וגם הייתה פעילה מעוררת מחלוקת בתנועת שחרור נשים.[2]
 | |
| לידה |
9 בספטמבר 1808 ינשפינג, שוודיה  |
|---|---|
| פטירה |
27 באוגוסט 1899 (בגיל 90) Hedvig Eleonora parish, שוודיה |
| מדינה |
שוודיה |
| מקום קבורה |
נורה בגרבנינגספלאצן |
| שפות היצירה |
שוודית |
| בן או בת זוג |
|
| צאצאים |
Signe Hebbe, אדוארד פאוסטמן |
  | |
ראשית דרכה עריכה
ונדלה הייתה הבת הבכורה מתוך ארבע בנותיהם של כומר הקהילה אנדרס סמואל אסטרנד ומריה לונד. אחות אחת מתה בילדותה. אביה היה שוחר ספרות ותרבות וגידל את בנותיו באותו האופן. בתור ילדה, עודדו הוריה את ונדלה לקרוא ולחקור מוזיקה, אמנות וספרות. היא תוארה כמוכשרת מבחינה מוזיקלית וספרותית, למדה באנגלית, צרפתית וגרמנית בנוסף לשוודית, וזכתה לכינוי "Fröken Frågvis" ("גברת סקרנית"). המשורר אסיאס טגנר, שנחשב לאבי השירה המודרנית בשוודיה, היה אורח קבוע בבית משפחתה, וחיזר אחריה ללא הצלחה מגיל צעיר, גם לאחר נישואיה, והקדיש לה רבים משיריו. היא סירבה לו תמיד.
בשנת 1832, היא נישאה לעורך הדין קלמנס הבה (1804–1893), שהיה גם שופט מחוזי ובעל קרקעות. הזוג השתקע בחווה בנסביהולם, באגם הינדסן, קרוב לעיר ורנמו, ולהם נולדו שלוש בנות. בשנת 1839, קלמנס פשט את הרגל וברח מהמדינה: ראשית לאנגליה, ובסופו של דבר היגר לארצות הברית. התגלה לאחר בריחתו שקלמנס גם ביצע עברות מרמה, והשאיר אחריו חובות. הבה נותרה אחראית לפרנס את עצמה ואת בנותיה לבד. היא נאלצה למכור את החווה ואת כל תכולתה, למעט מספר ספרים שהצילה. היא חזרה עם בנותיה לעיר הולדתה יונקופינג, והתחילה לעבוד כמורה, העיסוק היחיד שנחשב למקובל עבור אישה משכילה באותה תקופה. היא העבירה שיעורים פרטיים במוזיקה, שירה וציור, ואך בקושי הצליחה לקיים את עצמה ומשפחתה.[3]
מצב זה ארך כשנה וחצי. במהלך 1840, במהלך ביקור בסטוקהולם, פגשה הבה את גונאר אולף הילתן-קווליוס (1818-89), מנהל התיאטרון הלאומי, ולימים חוקר תרבות מוביל. דרכו היא הכירה את לארס יוהאן הירטה (1801-72), הבעלים של העיתון הגדול ביותר בשוודיה, אפטונבלודט.
קריירה עיתונאית עריכה
הירטה נתן להבה לכתוב מספר בקורות ספרים עבור העיתון, שהתקבלו יפה. בקיץ 1841 הבה הועסקה בעיתון באופן רשמי, בשכר של אלף ריקסדלר (המטבע השוודית דאז) בשנה - גם ההעסקה וגם השכר נחשבו לשוברי מוסכמות.
הבה עברה לסטוקהולם עם בנותיה ואחת מאחיותיה שתסייע בניהול משק הבית וגידול הילדות. היא כתבה כתבות תרבות עבור העיתון, וכן כמתרגמת, ואז גם פעלה כעורכת מדור התרבות.
בתפקידה זה, הייתה מסייעת לסופרים מתחילים בכך שהייתה מפרסמת את עבודותיהם כספרים בהמשכים.[4]
אך התרומה המקצועית עבורה הבה זכורה ומוכרת ביותר היא כתיבתה בנושאים חברתיים. היא נחשבת העיתונאית הראשונה בשוודיה לסקור נושאים חברתיים בעיתון. הבה הייתה שותפה לגישה הליברלית וההומניטרית של אפטונבלודט, ובשל מגדרה נחשב למתאים שתכתוב בתחום זה, כי נושאים כגון עוני נחשבו ל"נושאים רכים" המתאימים לאישה, לעומת ענייני ממשל, יחסים בינלאומיים, וכלכלה. כבר מהכתבה הראשונה שלה היא עוררה הדים בציבור. הכתבה, בכותרת "ביקור ההגמון" (Biskopens besök) משנת 1843 עסק בהבדלים מעמדיים בשוודיה, ותרם לשיח הציבורי שהתחיל להתקיים בנושא דיכוי חברתי באותה תקופה. במספר מקרים, הסיקורים שלה הסבו תשומת לב ציבורית לעוולות שדורשות רפורמה, והובילו לסיוע לנזקקים. עצם העיסוק בנושאים כמו רעב ותת-תזונה, מחלות, ובטיחות ותאונות הפך את הבה לרדיקלית עבור התקופה, אך הבה עצמה לא ביקשה טיפול ממסדי בבעיות שסיקרה, וכיוונה יותר להעלאת מודעות וקריאה למתן צדקה.
קריירה ספרותית עריכה
את ספרה הראשון, "ארבלה", פרסמה הבה ב-1841, באותה שנה שהתחילה לעבוד באפטונבלודט, שהיה גם המו"ל. ספר זה היה רומן אהבה קלאסי, אך ספריה המאוחרים יותר נכתבו בסגנון הריאליזם, והתמקדו באינטריגות של העלילה, ופחות בדמויות. המסרים החברתיים שלה נכללו גם בספריה, שאת ההשראה לכתיבתם שאבה בין היתר מצ'ארלס דיקנס וספרות בריטית של המאה ה -18. הרומן Brudarne הוא הבולט מבין ספריה, והיה הרומן הראשון שנכתב לקהל נערות מתבגרות בשוודיה. כסופרת הבה נחשבת למוכשרת אבל לא מקורית, והיא נחלה הצלחה בינונית בלבד בתחום זה.
הצלחתה הייתה גדולה יותר כמחברת סיפורי אגדות ושירים לילדים ונוער. שיריה הושפעו מן הילדות האידילית שלה בסמלנד הפסטורלית, ובהם היא מתארת משחקי ילדים וכוללת חרוזים מן הפולקלור הסקנדינבי. מספר משיריה וסיפוריה נהיו פופולריים מאוד.
תרומה היסטורית-ספרותית של הבה הייתה ההעלאה על הכתב של סיפורים עממיים מסורתיים ושירים מן הפולקלור שהיו כנראה אובדים אלמלא עשייתה זו.[3]
חיים אישיים עריכה
הבה ניהלה מערכת יחסים רבת שנים עם בעל העיתון, לארס יוהאן הירטה. העיתון שיסד הירטה היה המשפיע והמצליח כלכלית בשוודיה, אך בשל עמדותיו הליברליות עורר התנגדות מצד הרשויות, והעיתון והירטה עצמו היו מטרות לרדיפה פוליטית רבה. בשל כך, הירטה נאלץ מדי פעם לשנות את שמם העיתון,
יחסיהם היו סוג גלוי, והנושא של קריקטורות בעיתונות ושמועות שהיא השיגה את מעמדה כתוצאה של נפוטיזם. הבה והירטה לא יכלו להינשא, מכיוון ששניהם היו כבר נשואים - הנישואים של הבה לקלמנס לא פורקו עד לשנת 1864, ולהירטה היו שישה ילדים עם אשתו. הם חיו ככל האפשר כזוג נשוי, כאשר הירטה נע בין בית משפחתו החוקית לביתה של הבה, שהייתה בקרבה אליו. לשניים נולד בן, אדוארד, ב-1852. הבה ילדה אותו בהיחבא, מחשש לסקנדל הציבורי, ונסעה לשם כך לצרפת. אדוארד מעולם לא הוכר כבנה, והוא נותר לחיות אצל משפחת רופא בשם פאוסטמן. במשך ילדותו, הוא היה חי תקופות כבן אומנה אצל הירטה והבה לחלופין, תחת שם בדוי. רק בבגרותו נאמר לו שהם הוריו הביולוגיים. הבה והירטה נותרו זוג עד מותו של הירטה ב-1872.
אדוארד פאוסטמן חי חיים הרפתקניים, כולל תקופה כאיש עסקים בלונדון, ותקופה כצייד באפריקה. הוא נפטר ב-1927, ובתו, מולי פאוסטמן (1883–1960), הייתה לאמנית ועיתונאית מוכרת בגרמניה.
הבה הייתה דמות מרכזית בחוגי העילית הרדיקלית בסטוקהולם, במיוחד במהלך שנות ה-1840 וה-1850, והיא אירחה סלון ספרותי ומוזיקלי סלון שהפך למרכז עבור העולם האמנותי הליברלי של התקופה. כל הסופרים, המוזיקאים והאמנים המובילים של התקופה היו מתאספים אצלה, ועלייה לרגל לביתה אף הפכה למנהג של סופרים שביקרו בשוודיה, כדוגמת לודוויג רונברג.
היא פיתחה חברות קרובה במיוחד עם המשורר והמלחין קארל יונאס לאו אלמקוויסט, שאת עבודתו העריצה ועמו חלקה עניין בנושאים סוציאליים. היא הייתה מייעצת לו, ואף השפיעה על מספר מיצירותיו. ב-1851 אלמקוויסט נמלט בשוודיה כאשר הוצא נגדו צו מעצר בחשד להונאה וניסיון לרצוח בהרעלה את המלווה בריבית יוהאן יעקוב פון שבן, לו היה חייב סכום גדול של כסף. הבה האמינה בחפותו, ותמכה בו במהלך השערורייה שהתעוררה.
אחרי שהירטה נפטר, הבה עזבה את ביתה המרווח במרכז העיר, ועברה לגור בדירת גג בקצה העיר. בריאותה התדרדרה מאוד, דלקת פרקים פגעה בניעותה, והיא אבדה כמעט כליל את ראייתה. גם בתקופה זו ביתה של הבה נותר מרכז תרבות, והיא הלחינה מספר שירים של משוררים שוודים ואנגלים. כל עוד יכלה, הייתה מלווה את בתה סינייה, שפיתחה קריירה מצליחה כזמרת אופרה. כשמצבה של הבה כבר לא אפשר זאת, סינייה פרשה כדי לטפל באמה, והתפרנסה ממתן שיעורים פרטיים בביתן.
הבה עצמה לא הצליחה כסופרת, אך בשילוב עם המרחב הספרותי שיצרה בביתה, היא שיחקה חלק משמעותי בעולם זה. היא גם מעולם לא הייתה מעורבת בתנועה לשחרור נשים, אך נחשבת למודל מוקדם לחיקוי בשל דרכה העצמאית ובחירותיה מאתגרות המוסכמות, ולדמות נשית מובילה בהיסטוריה המודרנית של שוודיה.[3]
הבה נפטרה בשנת 1899 בגיל 91.
מורשת עריכה
בשנת 1983 נוסדה אגודת "החברים של ונדלה" (Wendelas Vänner) כדי לשמר את זכרונה. העמותה משמרת את בית הקיץ שלה בסודרטליה, אשר ניתן לה במתנה על ידי הירטה בשנת 1863, ואשר הפך למוזיאון. לכבוד שנת ה-200 להולדתה, האגודה חגגה בהעלאת מחזה אודותיה, וכן בהוצאת ספר על נשים בעיתונות בשם "Empati och engagemang" (אמפתיה ומסירות), בעריכתה של אמי לונרוך.
עבודות נבחרות עריכה
- Arabella – (רומן, 1841)
- Svenska skaldestycken för ungdom (שירים לאנשים צעירים, 1845)
- Arbetkarlens hustru – (אשת האדם העובד) (סיקור עיתונאי, 1846)
- Brudarne – (הכלות) (רומן, 1846). עבודתה המוכרת ביותר.
- En fattig familj – (משפחה ענייה) (סיקור עיתונאי, 1850)
- Tvillingbrodern – (האח התאום) (רומן, 1851)
- Lycksökarna – (ציידי המזל) (novel, 1852)
- Dalkullan – (מחזה, 1858)
- I Skogen – (ביער) (ספר ילדים, 1871)
- Bland trollen – (בין המפלצות) (ספר ילדים, 1877)
- Under hängranarne – (מתחת לעצי התלייה) (רומן, 1877)
קישורים חיצוניים עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ Berger, Margareta, Pennskaft: kvinnliga journalister i svensk dagspress 1690-1975 [Penholders: Female journalists in Swedish press 1690-1975], Norstedt, Stockholm, 1977
- ^ "Wendela Hebbe". Nationalencyklopedin (בשוודית). Bokförlaget Bra böcker AB, Höganäs.
- ^ 1 2 3 Wendela Hebbe – journalistpionjär i 1800-talets Stockholm, Populär Historia, 28 juli 2008 av Karl-Olof Andersson
- ^ "Wendela Hebbe - Svenskt Biografiskt Lexikon". sok.riksarkivet.se.