זיהום קרקע הוא זיהום הנגרם על ידי הנוכחות של כימיקלים קסנוביוטיים (מעשה ידי אדם) או שינוי אחר בסביבת הקרקע הטבעית. מקורות זיהום הקרקע העיקריים הם תחנות דלק, תעשייה[1], תחבורה, מוסכים, פסולת בניין וזיהום מתעשיות ביטחוניות[2]. הכימיקלים השכיחים ביותר המעורבים הם פחמימני נפט, פחמימנים ארומטיים, ממסים, חומרי הדברה, עופרת ומתכות כבדות אחרות.

סיכונים מזיהום קרקע

עריכה

קרקע מזוהמת עלולה להוות סיכון בריאותי וסביבתי באופנים שונים

  • פגיעה באדם
    • דרך מערכת העיכול: שתיית מים מזוהמים, בליעת קרקע מזוהמת, אכילת ירקות ופירות שנחשפו לקרקע מזוהמת.
    • דרך מערכת הנשימה: נשימת חלקיקי אבק שמקורם בקרקע מזוהמת, נשימת אדי מזהמים החודרים לחללים תת-קרקעיים במבנים, או המתנדפים ממים מזוהמים בשעת מקלחת חמה.
    • דרך העור: באמצעות מגע ישיר או בשעת מקלחת במים מזוהמים.
  • פגיעה בחי ובצומח: זיהום מקרקעות עלול להגיע לבתי גידול, כגון אפיקי נחלים ולפגוע במערכות האקולוגיות. חלק מהמזהמים נצברים בגוף הצומח והחי ומהווים בכך סיכון עתידי לאדם. בנוסף, הזיהום פוגע במערכת הביולוגית בקרקע ובמבנה הפיזי שלה ומביא לירידה בפוריותה, באיכות התוצרת החקלאית ובכמותה.
  • פגיעה במקורות מים: כ-75% ממקורות המים של ישראל הם תת-קרקעיים, כלומר, מי תהום. מזהמים המצויים בקרקע עלולים להיות מוסעים עם חלחול המים אל מי התהום. קצב תנועת מזהמים במי התהום תלוי בתכונת מסיסותם. המזהמים המסיסים מאוד במים נעים בקצב תנועת מי התהום. מרחב הפעילות האנושית בכלל והתעשייתית בפרט במדינת ישראל מצוי מעל מקווי מי התהום המרכזיים. לפיכך רוב האתרים המזוהמים, מצויים אף הם מעל מי התהום ועלולים לזהם אותם. ואכן, על פי נתוני משרד הבריאות, בשנים האחרונות נסגרו במחוז תל אביב 96 קידוחי מי שתייה, שהם 58% מכלל הקידוחים שהיו במחוז בשנת 1980. מתוך 85 קידוחים שנותרו עדיין פעילים, התגלו מזהמים אורגנים ב-52 קידוחים (61%)[3].

טיפול בקרקע מזוהמת

עריכה

זיהום הקרקע מתגלה לרוב רק כאשר מצטברות כמויות גדולות של מזהמים. כאשר קיים חשד לאתר מזוהם, ננקטים מספר צעדים מקדימים טרם השיקום עצמו. צעדים אלו כוללים ביצוע סקר היסטורי של האתר וביצוע סקר זיהום קרקע שמטרתו להגדיר את ריכוז המזהמים וסוגם. לאחר הגדרת הזיהום מוגדרת תוכנית לשיקום הקרקע בהתאם לממצאים. השיקום יכול להתבצע באתר עצמו ללא הזזת התווך המזוהם (in situ), באתר עצמו לאחר הזזת התווך המזוהם (on site), או מחוץ לאתר (ex situ). טיפולי in situ נפוצים הם טיפול ביולוגי, חמצון, וקיבוע מתכות. טיפולי ex situ מתבצעים לרוב על ידי סילוק הקרקע לאתרי פסולת מורשים או על ידי שרפה.

כיום המשרד להגנת הסביבה הנחיל את נוהל IRBCA במטרה לאפיין ולהגדיר בצורה שיטתית את הסיכונים הצפויים מהזיהומים.

שיקום הקרקעות המזוהמות של משרד הביטחון

עריכה

במשך העשורים הראשונים לאחר קום המדינה, הפעילות של מחנות צה"ל והתעשיות הביטחוניות גרמו לזיהום קרקע נרחב וזיהום מי תהום כתוצאה מחוסר ידע, חוסר מודעות והעדר הנחיות. בשני העשורים האחרונים, מנסה המדינה למצוא פתרון לקרקעות אלה שזוהמו. לבסוף, במהלך שנת 2015, כתוצאה מרצון הממשלה לשחרר קרקעות לבנייה באזורי הביקוש על מנת להוריד את מחירי הדירות, החליטה המדינה לממן את שיקום הקרקעות שזוהמו על ידי צה"ל והתעשיות הביטחוניות, אך רק את אותם קרקעות מזוהמות המיועדות לבנייה למגורים.

במסגרת ההחלטה, מינתה המדינה את החברה לשירותי איכות הסביבה, חברה ממשלתית שעיקר פעילותה טיפול בפסולת מסוכנת, לנהל את פרויקט שיקום הקרקעות המזוהמות של משרד הביטחון[4]. העבודות במספר אתרים החלו במהלך שנת 2016 וצפויות להמשך אל תוך העשור השלישי של המאה ה-21. מדובר על כ-12 אתרים מזוהמים עם פוטנציאל בנייה של כ-120,000 יחידות דיור[5].

במקביל לפעילות של החברה לשירותי איכות הסביבה, חברה ממשלתית נוספת, שמה 'נצר השרון' אחרית לטיפול בקרקעות המזוהמות של תעש באתרים שעדיין פעילים ודורשים סיווג ביטחוני[6].

חוק קרקעות מזוהמות בישראל

עריכה

הצעת חוק מניעת זיהום קרקע ושיקום קרקעות מזוהמות, התשע"א-2011, אמנם עברה קריאה ראשונה בכנסת, אך מוקפאת מאז 2011 ולא התקדמה. ב-2015, פרסם המשרד להגנת הסביבה, מדיניות חדשה לתחום, שאף על פי שאינה מעוגנת בחקיקה, היא מייצגת את עמדת המשרד ומיושמת על ידו, באמצעות חקיקה סביבתית שכבר קיימת בתחומים משיקים כגון זיהום מים, חומרים מסוכנים ועוד.

כך, כיום אין בישראל חקיקה ראשית המכוונת מלכתחילה ובמפורש להתמודד עם תופעת זיהום הקרקע. לפיכך, אין בחקיקה הגדרה מפורשת של "קרקע מזוהמת". עם זאת, בכלי החקיקה הקיימים יש חקיקה ראשית וחקיקת משנה המשמשות למטרה זו. אפשר לטפל בגורמים המזהמים את הקרקע על-פי שישה חוקים. בהסתמך על שלושה מהחוקים האלה תוקנו חמש תקנות וצו. החוק החשוב ביותר כיום מהחוקים הנוגעים בזיהום קרקע הוא חוק המים, התשכ"א-1961, שכן יש מתאם גבוה בין זיהום קרקע לזיהום מקורות מים. שלוש מארבע התקנות האמורות תוקנו על סמך חוק זה. במשרד להגנת הסביבה גובשה הצעת חוק לשיקום קרקעות. מטרת החוק המוצע היא לאגד את כל נושא מניעת זיהום קרקעות ושיקום קרקעות מזוהמות במסגרת משפטית אחת. הנושאים העיקריים שהחוק המוצע מתמודד אתם הם טיפול בזיהומים שנעשו בעבר ומניעת זיהומים בעתיד, תוך חלוקת הנטל ועלויות הטיפול בין הגורמים המחזיקים בקרקע או שהקרקע שייכת להם. כמו כן, כלולים בהצעה הליכים מנהליים ומנגנונים כספיים לטיפול בזיהומים שנעשו בעבר. ההצעה מתבססת על הניסיון שנצבר במשרד להגנת הסביבה בטיפול בקרקעות מזוהמות על בסיס החקיקה הקיימת, והיא מותאמת למשטר הבעלות על הקרקעות ולאופי הליכי התכנון בארץ[7].

טיפול ביולוגי בקרקעות מזוהמות

עריכה

שיקום הקרקע באמצעים ביולוגיים[8] מתחלק לשיטות המרכזיות הבאות:

  • שיקום באמצעות מיקרואורגניזמים – טיפול ביולוגי המבוסס על עידוד פעילות מיקרואורגניזמים הניזונים מהחומרים המזהמים ומפרקים אותם. טיפול מסוג זה מבוצע בדרך כלל בקרקע המזוהמת בתזקיקי דלקים קלים (לדוגמה בנזין) או במזהמים בעלי תכונות דומות.
  • שיקום באמצעות צמחייה (phytoremediation) – מבוסס על יכולת הצמחים לספוח את הרעלנים. הצמחים מתפקדים כמעין פילטרים, וסופחים את המזהמים דרך השורשים והעלים. שיקום זה מתאים לאתרים גדולים מאוד ששיטות ביולוגיות אחרות אינן מתאימות להם. הטיפול דורש זמן רב אך זול יחסית ואינו מזיק לסביבה.
  • שיקום בעזרת פטריות (mycoremediation) – מבוסס על יכולת הפטריות להפריש אנזימים שגורמים לפירוק המזהמים.

יתרונות השיקום הביולוגי מתבטאים בעלות נמוכה יותר, באפשרות לטפל באתר עצמו ללא השלכות על הסביבה, באפשרות לסלק מגוון רחב של מזהמים ובכך שמדובר בהליך טבעי. חסרונות השיקום הביולוגי מתבטאים בכך שלא כל סוגי המזהמים ניתנים לפירוק ביולוגי, לעיתים התהליכים הם מאוד ספציפיים לחומר מסוים, משך הטיפול עלול להיות ארוך ולעיתים קשה לשערך את השפעתו על הקרקע המזוהמת.

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא זיהום קרקע בוויקישיתוף

כתבות מהתקשורת:

הערות שוליים

עריכה