זינובי קצנלסון

איש צבא יהודי סובייטי

זינובי קצנלסוןרוסית: Зиновий Борисович Кацнельсон; ‏24 בנובמבר 189210 במרץ 1938) היה קצין בכיר יהודי באן קה וה דה, ארגון הביון והמשטרה החשאית של ברית המועצות בתקופת סטלין. הוצא להורג במהלך הטיהורים הגדולים.

זינובי קצנלסון
Зиновий Кацнельсон
לידה 24 בנובמבר 1892
בוברויסק, האימפריה הרוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
הוצאה להורג 10 במרץ 1938 (בגיל 45)
מחוז מוסקבה, ברית המועצות עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה גיא ההריגה בקומונרקה עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה האימפריה הרוסית, ברית המועצות עריכת הנתון בוויקינתונים
דרגה State Security Commissar 2nd rank עריכת הנתון בוויקינתונים
עיטורים
עיטור הדגל האדום עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ראשית דרכו עריכה

זינובי קצנלסון נולד בשנת 1892 למשפחה יהודית בעיר בוברויסק בבלארוס (אז בתחומי האימפריה הרוסית). בין השנים 19011910 למד בגימנסיה במוסקבה. לאחר מבן למד לימודי משפטים באוניברסיטת מוסקבה עד לשנת 1915. בשנים 1915 ו-1916 למד במכון לזרובסקי ללימודי שפות אסיאתיות.

במרץ 1916, כאשר התחוללה מלחמת העולם הראשונה, התגייס קצנלסון לצבא הצאר ועבר קורס קציני חיל רגלים בעיר ניז'ני נובגורוד. תוך כדי שירותו הצבאי הוא הצטרף בספטמבר 1917 למפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית הרוסית. מיוני עד אוקטובר הוא שירת כקצין מטה במפקדת המחוז הצבאי של מוסקבה. לאחר מהפכת אוקטובר נתמנה קצנלסון לתפקיד של חוקר בכיר בצ'קה - (ראשי תיבות של "הועדה המיוחדת הכלל-רוסית למאבק במתנגדי המהפכה ובחבלה"), שירות הביטחון והמשטרה החשאית הסובייטית הראשונה.

זינובי קצנלסון היה בן דודו של אלכסנדר אורלוב, קצין בכיר בשירותים החשאיים של ברית המועצות, אשר בתקופת הטיהורים הגדולים ערק לארצות הברית ושם תיעד את פשעי סטלין. בצעירותם היו מסלולי חייהם מקבילים: שניהם נולדו בברויסק ומשפחותיהם עברו למוסקבה, בה למדו שניהם לימודי משפטים, התגייסו לצבא הצאר בעת מלחמת העולם הראשונה ושניהם ניצלו את האפשרויות שנפתחו בפני צעירים יהודים משכילים לאחר המהפכה להשתלב במערכות השלטון הסובייטי והתגייסו למשטרה החשאית הסובייטית.

איש השירותים החשאיים עריכה

כחוקר בכיר בצ'קה התקדם קצנלסון בדרגות ופיקד, בו אחר זו, על יחידות שונות של הארגון באזורים שונים של ברית המועצות. בשנת 1922 הוא נתמנה לראש המחלקה הכלכלית של הג.פ.או., הארגון שהחליף את הצ'קה. בשנים 19251929 היה זינובי קצנלסון המפקד של משמר הגבול של ברית המועצות.

בשנת 1929 נשלח קצנלסון לצפון הקווקז כדי לפקח שם על ביצוע תוכנית הקולקטיביזציה שסטלין כפה על האיכרים במטרה להחליף את החקלאות החוות הקטנות בחקלאות ריכוזית המאורגנת בקולחוזים בפועל גרמה התוכנית להרס מעמד האיכרים, לירידה דרסטית ברמת החיים של האוכלוסייה כולה ולרעב המוני. ההתנגדות לתוכנית דוכאה באכזריות.

במשך שנת 1930 כיהן קצנלסון כחבר הוועד המנהל של הבנק הממלכתי של ברית המועצות. מסוף שנת 1930 ועד לראשית שנת 1933 הוא שירת במפקדת הג.פ.או. של מחוז מוסקבה. בהמשך אותה שנה הוא נתמנה למפקד הג.פ.או. באזור חרקוב באוקראינה. בינואר 1934 הוא נתמנה לתפקיד סגן מפקד הג.פ.או. באוקראינה. ביולי אותה שנה הוא נתמנה לסגנו של קומיסר הפנים של ברית המועצות. באפריל 1937 נתמנה קצנלסון לסגן ראש ה"גולאג", המשרד שהיה אחראי על מחנות עבודת הכפיה בברית המועצות. מחנות אלו יועדו לפושעים, אך בפועל שימשו בעיקר כאמצעי של דיכוי אכזרי של יריבים פוליטיים ומתנגדי המשטר הסובייטי. במקביל הוא היה האחראי על פעולות בניית תעלת מוסקבה, שנבנתה על ידי אסירים פוליטיים בתנאי עבדות. בשלל תפקידיו אלו במשך פרק זמן של עשרים שנה הכיר זינובי קצנלסון היטב את מהלכיו של סטלין ואת שלטון הטרור שהנהיג בברית המועצות.

סופו עריכה

בינואר 1937 נפצע אלכסנדר אורלוב, בן דודו של זינובי קצנלסון, בתאונת דרכים בספרד. בהיותו מאושפז בבית חולים בפריז הגיע קצנלסון מברית המועצות לבקרו. קצנלסון גילה את אוזנו של אורלוב על תכנון להדיח את סטלין בדרך חוקית באמצעות האשמה כי היה בצעירותו סוכן האוכראנה, הבולשת של הצאר. הוא סיפר לו גם על ההשתלשלות שהביאה לגילוי הסוד. לדבריו כשהחליט סטלין לערוך את הראשון ממשפטי מוסקבה, שהתחיל ב-5 בינואר 1936, הוא הורה לגנריך יגודה ראש הנ.ק.ו.ד. למצוא הוכחות לכך שיריביו המיועדים לחיסול היו בשעתם סוכני האוכראנה. קצין הבולשת שנבר בארכיון האוכראנה נדהם לגלות באחד התיקים דו"חות בכתב ידו של סטלין שנשלחו לסגן מפקד האוכראנה. הקצין המבוהל מסר על כך לידידו סגן מפקד הג.פ.או באוקראינה. גם הוא הזדעזע ושיתף בסוד את סגנו זינובי קצנלסון. הם בדקו את העניין ומצאו שסטלין הצעיר היה סוכן האוכראנה בשנים 1912 ו-1913. באמצע שנת 1913 הסתכסך סטלין עם מפקדיו באוכראנה ואז נאסר והוגלה למשך ארבע שנים לאזור הארקטי. קצנלסון וחברו גילו את הסוד לגנרל יונה יקיר. יקיר טס למוסקבה וגילה זאת למרשל מיכאיל טוכאצ'בסקי, המפקד העליון של הצבא האדום. המרשל מסר על כך לסגן שר ההגנה, הגנרל היהודי יאן גמרניק (אנ') ולגנרל אוגוסט קורק (גר') ושלושתם החליטו כי יש לסלק את סטלין. טוכאצ'בסקי הציע לשכנע את שר ההגנה קלימנט וורושילוב לזמן את סטלין לישיבה חשובה בקרמלין בעניינים צבאיים דחופים ואז יקיפו שני גדודי צבא נאמנים את הקרמלין, וסטלין ייעצר ויומת. קושרים אחדים שלא מראשי הצבא הציעו לאוסרו ולכנס את הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית ולהציג בפניו את מסמכי האוכראנה ולהעמיד את סטלין לדין.

קצנלסון שסבר שהצבא יתמוך במהלך, נפרד מאורלוב וחזר למוסקבה, אך סטלין הקדים את יריביו ובראשית יוני 1937 יצאה הודעה מרעישה כי המרשל טוכאצ'בסקי ומספר גנרלים ובהם יקיר, גמרניק וקורק נאסרו באשמת בגידה. סופם שהוצאו להורג, פרט לגמרניק שהספיק להתאבד. זינובי קצנלסון נאסר ב-17 ביולי 1937, הועמד לדין בפני הרכב צבאי של בית המשפט העליון של ברית המועצות וב-10 במרץ 1938 הוצא להורג.

לאחר מותו עריכה

ארבע שנים לאחר מותו של סטלין, ב-9 ביולי, טוהר שמו של זינובי קצנלסון על ידי שלטונות ברית המועצות.

לאחר שזינובי קצנלסון נפרד מאלכסנדר אורלוב בבית החולים בפריז, חזר למוסקבה, נאסר, נשפט והוצא להורג, הבין אורלוב כי עתה גם גורלו נחרץ. הוא חשש שזינובי קצנלסון לא עמד בעינויים וסיפר לחוקריו על שיחתם בבית החולים ועל הגילוי כי סטלין היה סוכן האוכראנה. כשחזר אורלוב לספרד הגיע לשם שליח של הנ.ק.ו.ד. שהיה ידוע כרוצח מקצועי, ואורלוב חשש שהוא בא לחסלו. אורלוב החליט לערוק. הכנותיו לעריקה ארכו חודשים רבים, עד שב-9 ביולי 1938 קיבל שדר מניקולאי יז'וב, ראש הנ.ק.ו.ד., כי עליו להתייצב מיד בלשכתו של קונסול ברית המועצות בפריז שיסיע אותו לאנטוורפן, שם יעלה לכאורה על ספינה סובייטית שתפליג לברית המועצות. אורלוב ואשתו החליטו לערוק ביחד עם בתם. הם הגיעו לקנדה וממנה לארצות הברית שם חי אורלוב שלושים וחמש שנים עד לפטירתו בשנת 1973. לאחר מותו של סטלין חשף אורלוב בשנת 1953 בספרו "ההיסטוריה הסודית של פשעי סטלין" ובסדרת כתבות במגזין לייף את הידוע לו על פשעי סטלין. את הסוד המרעיש שגילה לו זינובי קצנלסון בשנת 1937, בדבר היותו של סטלין בצעירותו סוכן של האוכראנה, נצר עד שפרסם אותו במאמר במגזין לייף בשנת 1956.

קישורים חיצוניים עריכה