זריקת עונשין

ניסיון זריקה המבוצע מ"קו העונשין", אשר במגרש כדורסל סטנדרטי ממוקם במרחק של 4

זריקת עונשיןאנגלית: Free throw) בכדורסל, היא זריקה המבוצעת מ"קו העונשין", אשר במגרש כדורסל סטנדרטי ממוקם במרחק של 4.6 מטרים מהסל. ככלל, זריקות עונשין מוענקות לקבוצה אשר נעשתה על אחד משחקניה עבירה. קליעת זריקת עונשין מזכה את קבוצת השחקן הזורק בנקודה אחת.[1]

ג'ייסון ריצ'רדסון זורק זריקת עונשין במהלך משחק בין שארלוט בובקאטס לטורונטו ראפטורס

במרבית ליגות הכדורסל הבכירות, שחקנים קולעים בממוצע כ-75% מזריקות העונשין, כאשר קלעים טובים במיוחד קולעים כ-90% מהזריקות, וקלעים גרועים במיוחד קולעים כ-50% מהן.

עבירות המזכות בזריקות עונשין

עריכה

העבירות המזכות את הקבוצה היריבה בזריקות עונשין הן: עבירת מגן במהלך זריקה, עבירת מגן כאשר הקבוצה מעבר לתחום העבירות הקבוצתיות, עבירה טכנית ועבירה בלתי-ספורטיבית. עבירת תוקף לא מזכה את קבוצת ההגנה בזריקות עונשין (גם אם היא מעבר לתחום העבירות הקבוצתיות), אלא רק במעבר הכדור אליה.

עבירת מגן במהלך זריקה

עריכה

עבירה של קבוצת ההגנה על שחקן בעת זריקה מהשדה מזכה את השחקן במספר זריקות עונשין בהתאם לערך הזריקה שלקח; אם העבירה נעשתה בעת זריקת שלשה – מוענקות לשחקן שלוש זריקות עונשין, ואם השחקן זרק זריקה מתוך קשת השלוש – מוענקות לו שתי זריקות עונשין. בכל מקרה, אם השחקן קלע את הזריקה על אף העבירה שנעשתה עליו – הסל נספר לזכות הקבוצה, והשחקן זוכה לזריקת עונשין אחת.[1]

חציית תחום העבירות הקבוצתיות

עריכה

עבירת מגן יכולה לזכות את קבוצת ההתקפה בזריקות עונשין גם אם העבירה לא נעשתה במהלך זריקה, במקרה בו קבוצת ההגנה נמצאת מעבר ל"תחום העבירות הקבוצתיות". תחום העבירות הקבוצתיות הוא מספר מוגדר של עבירות, אשר כל עבירה מעבר לו מזכה את הקבוצה עליה נעשתה העבירה בשתי זריקות עונשין. בליגות של פיב"א וביורוליג, תחום העבירות הוא 4 עבירות בכל אחד מרבעי המשחק, ובליגת ה-NBA התחום הוא 5 עבירות בכל רבע. לעניין זה, עבירה על שחקן בזמן שהכדור לא נמצא בשליטה של אף שחקן ("Loose ball"), נחשבת כעבירת מגן ועשויה לזכות את השחקן בזריקות עונשין, באם הקבוצה היריבה נמצאת מעבר לתחום העבירות שלה. ב-NBA, תחום העבירות הקבוצתיות בשתי הדקות האחרונות של כל משחק הוא אחד, כלומר העבירה השנייה בתוך שתי הדקות האחרונות מזכה את הקבוצה היריבה בשתי זריקות עונשין, גם אם הקבוצה שביצעה את העבירות לא נמצאת מעבר לתחום 5 העבירות באותו הרבע.[1][2]

בליגות של פיב"א וביורוליג אין תחום עבירות נוסף במקרה של הארכה, כך שהקבוצות ממשיכות עם הגבלת העבירות הקבוצתיות שלהן מהרבע הרביעי. ב-NBA, בתחילת כל הארכה מתאפס תחום העבירות הקבוצתיות, ועומד מחדש על 4 עבירות.

 
בעת זריקות עונשין בעקבות עבירה טכנית או בלתי-ספורטיבית, שחקני הקבוצות לא עומדים בצדי "אזור הצבע"

עבירה טכנית

עריכה

כאשר שחקן, מאמן או חבר אחר בצוות הקבוצה מבצע "עבירה טכנית" (Technical Foul), הקבוצה היריבה זוכה בזריקות עונשין; בליגות פיב"א וביורוליג מוענקות שתי זריקות, וב-NBA מוענקת זריקת עונשין אחת. עבירה טכנית נשרקת לחובת חבר אחת הקבוצות בשל התנהגות בלתי-נאותה, כגון צעקה על שופט, עיכוב המשחק, ואלימות מילולית בוטה כלפי שחקן יריב. הקבוצה לה הוענקו זריקות העונשין יכולה לבחור בכל אחד מחמשת שחקניה שעל המגרש לזרוק את זריקות העונשין. לאחר זריקות העונשין מקבלת את הכדור הקבוצה אשר החזיקה בו בעת שריקת העבירה, ועל כן שחקני הקבוצות לא נעמדים בצדי "אזור הצבע", מכיוון שאין הזדמנות לאסוף ריבאונד.[2][3]

ב-NBA קיים מצב נוסף אשר נשרק כעבירה טכנית: בשתי הדקות האחרונות של כל מחצית, אם קבוצת ההגנה מבצעת עבירה על שחקן רחוק מהכדור, כאשר היא נמצאת מעבר לתחום העבירות הקבוצתיות – ניתנת לקבוצת ההתקפה זריקת עונשין אחת, ולאחריה היא מקבלת את הכדור.

עבירה בלתי-ספורטיבית

עריכה

כאשר שחקן מבצע "עבירה בלתי-ספורטיבית" (Flagrant Foul), הקבוצה היריבה זוכה בשתי זריקות עונשין, ולאחריהן היא מקבלת את הכדור. עבירה בלתי-ספורטיבית נשרקת לחובת שחקן אשר ביצע עבירה אלימה במיוחד, בין אם נעשתה במכוון ובין אם בשוגג. בניגוד לעבירה טכנית, במקרה של שריקת עבירה בלתי-ספורטיבית מחויב השחקן עליו התבצעה העבירה לזרוק את זריקות העונשין.[3]

חוקים בסיסיים

עריכה

בעת זריקת עונשין, שתי רגליו של הזורק חייבות להיות מאחורי "קו העונשין", אשר במגרש כדורסל סטנדרטי ממוקם במרחק של 4.6 מטרים מהסל. מותר לשחקן לקפוץ במהלך הזריקה, כל עוד גופו נמצא מאחורי קו העונשין לכל אורך הזריקה, עד לנגיעת הכדור בטבעת הסל.[1]

לפני זריקות העונשין, עד חמישה שחקנים רשאים לעמוד בצידי "אזור הצבע" – שלושה שחקני הגנה ושני שחקני התקפה (מקבוצת השחקן הזורק). שני שחקני הגנה זוכים למקום הקרוב ביותר לטבעת (אחד מימין ואחד משמאל), ולצדם נעמדים שני שחקני התקפה. שחקן ההגנה הנוסף שרשאי לעמוד בתוך קשת השלוש יכול להתייצב מצד ימין או מצד שמאל של הסל (לצד אחד משחקני ההתקפה), לפי בחירתו. חמשת השחקנים שבתוך קשת השלוש לא רשאים להיכנס לאזור הצבע עד לשחרור זריקת העונשין מידיו של הזורק, ובעקבותיו הם נאבקים ביניהם על לקיחת הריבאונד. בשל יתרון הקרבה לסל, במרבית הפעמים זוכה קבוצת ההגנה בריבאונד במקרה של החטאת זריקת העונשין. כל יתר ארבעת השחקנים במשחק נדרשים לעמוד מאחורי קשת השלוש בזמן הזריקות, ומוגבלים לאזור שמאחורי קו העונשין – כלומר הם לא יכולים לעמוד בצדי קשת השלוש.

כניסה של אחד משחקני ההגנה לאזור הצבע בטרם ביצוע הזריקה מקנה לזורק ניסיון זריקה נוסף, באם החטיא את אותה זריקה. במקרה זהה, אם אחד משחקני ההתקפה נכנס לאזור הצבע בטרם השלמת הזריקה – הכדור עובר אוטומטית לקבוצה היריבה (אם הזורק החטיא).[1]

שיאי זריקות עונשין ב-NBA

עריכה
  • הנתונים מעודכנים לסוף עונת 2020/2021. השחקנים הפעילים מודגשים.

קליעות עונשין בקריירה:[4]

  1. קארל מלון – 9,787
  2. מוזס מלון – 9,018
  3. קובי בראיינט – 8,378
  4. לברון ג'יימס – 8,087
  5. אוסקר רוברטסון – 7,694

אחוזי קליעה מהעונשין בקריירה:[5]

  1. סטפן קרי – 90.69%
  2. סטיב נאש – 90.43%
  3. מארק פרייס – 90.39%
  4. ריק בארי – 89.98%
  5. פג'ה סטויאקוביץ' – 89.48%

אחוזי קליעה מהעונשין בעונה בודדת:[6]

  1. חוסה קלדרון – 98.1% (עונת 2008/2009)
  2. קלווין מרפי – 95.8% (עונת 1980/1981)
  3. מחמוד עבדול-ראוף – 95.6% (עונת 1993/1994)
  4. ריי אלן – 95.2% (עונת 2008/2009)
  5. ג'ף הורנסק – 95.0% (עונת 1999/2000)

קליעות עונשין במשחק ללא החטאה:[7]

  1. ג'יימס הארדן – 24 (3 בדצמבר 2019)
  2. דומיניק וילקינס – 23 (8 בדצמבר 1992)
  3. דרן ויליאמס – 21 (4 במרץ 2012)
  4. קווין דוראנט – 21 (18 בינואר 2013)
  5. ריפ המילטון – 20 (21 בנובמבר 2004)
  6. אמארה סטודמאייר – 20 (22 במרץ 2008)
  7. קובי בראיינט – 20 (2 בפברואר 2009)

ראו גם

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא זריקת עונשין בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה