פתיחת התפריט הראשי

חוזה פריזצרפתית: Traité de Paris) נחתם ב-30 במאי 1814 בין הקיסרות הצרפתית הראשונה לבין הקואליציה האנטי-צרפתית השישית, כחלק מהמלחמות הנפוליאוניות. החוזה נחתם לאחר שביתת נשק שנחתמה ב-23 באפריל בין שארל, רוזן ארטואה, נציג הרסטורציה הצרפתית, לבין מדינות הקואליציה. החוזה ארגן מחדש את גבולותיה של צרפת, בה הושב לשלטון בית בורבון המלוכני, וכן הסדיר את החזרת השטחים שכבשה צרפת למדינות אחרות. החוזה מכונה לעיתים "השלום הראשן של פריז", מאחר שחוזה דומה נחתם בין הצדדים בשנת 1815.

הצדדים החתומיםעריכה

החוזה נחתם ב-30 במאי 1814, לאחר חתימה על הסכם שביתת נשק בין הצדדים ב-23 באפריל אותה השנה. שביתת הנשק נחתמה עשרה ימים לאחר התפטרותו של נפוליאון בונפרטה מכס הקיסרות כחלק מהסכם פונטנבלו ב-13 באפריל 1814.

השיחות בין שני הצדדים נפתחו ב-9 במאי, כשבראש המשלחת הצרפתית עמד שארל-מוריס דה טליראן, נציגו של המלך הצרפתי, לואי השמונה עשר הגולה, לבין הקואליציה. בחוזה הוסכם על החלתו של שלום בין צרפת לממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד, רוסיה, אוסטריה ופרוסיה - חברות הקואליציה המרכזיות, אשר הסכימו ביניהן על מטרות ההסכם כחלק מהסכם שומון. על חוזה פריז חתמו גם פורטוגל ושוודיה, וכמו כן ספרד חתמה כחודשיים לאחר מכן. המדינות השונות לא חתמו על חוזה אחד מול צרפת, אלא חתמו על הסכמים נפרדים, שאיפשרו לכונן תיקונים ספציפיים.

הגבולות החדשים של צרפתעריכה

 
גבולותיה הצפון -מזרחיים של צרפת לאחר חוזה פריז
 
גבולותיה הדרום-מזרחיים של צרפת לאחר חוזה פריז

מדינות הקואליציה הסכימו שיש להשיב את צרפת לגבולותיה המקוריים טרם 1792, עת נפלה המונרכיה בצרפת והחלו כיבושיו של נפוליאון. כמו כן, הסכימו כי יש להשיב על כנם את גבולות המדינות שנכבשו על ידי צרפת של נפוליאון בחלקן או במלואן.

הטיוטה לקונגרס וינהעריכה

בנוסף להפסקת הלחימה והשבת השטחים, היה החוזה טיוטה חלקית להסדר קבע בין צרפת למדינות אירופה. לפי סעיף 32 בחוזה, הסדר כזה היה אמור להיחתם בתוך חודשיים מחתימת החוזה, כחלק מכינוס של כל הצדדים המעורבים במלחמות הנפוליאוניות. סעיף זה הוביל לכינונו של קונגרס וינה, שהתקיים בין ספטמבר 1814 ועד ליוני 1815. במסגרת קונגרס וינה הוחלט על התנאים הסופיים של כניעת צרפת, על חלוקה מחודשת של השטחים באירופה, הוסדר מאזן הכוחות במטרה לשמור על יציבות היבשת, והושבו אל כס מלכותם כל בתי האצולה שנושלו מהשלטון בתקופת המהפכה הצרפתית ומלחמותיו של נפוליאון.

התנאים המוקדמים שסוכמו בפריז היו מתונים עבור צרפת, וזאת על מנת שלא להפריע להתבססותו מחדש של בית בורבון ששב לשלטון. גבולות צרפת מ-1 ביוני 1792 אושרו, אך נוספו להם הערים זארבריקן, סארלואי, לנדאו ומחוז מונטבליאר מהאימפריה הרומית הקדושה, חלקים מדוכסות סבויה כולל אנסי ושאמברי, וכן אביניון ורוזנות וֶנֶסֶן ממדינת האפיפיור. לצד תוספות טריטוריאליות אלו, נדרשה צרפת לוותר על מספר ממושבותיה.

טריטוריות של מדינות אחרותעריכה

האמנה הקצתה מחדש שטחים לחלוקה בין מדינות אירופה השונות. צרפת שמרה על כל השטח שהיה ברשותה נכון ל-1 בינואר 1792, וכן קיבלה בחזרה את כל השטחים שכבשה ממנה בריטניה במהלך המלחמה. בשטחים אלו נכלל האי גוואדלופ שנמסרה לשוודיה מידי בריטניה לאחר שנכבשה על ידיה, בעת שנכנסה לקואליציה. בתמורה, שוודיה קיבלה פיצויים של 24 מיליון פרנק, שהולידו את קרן גוואדלופ. השטחים שיצאו מכלל זה היו האיים טובגו, סנט לוסיה, סיישל ומאוריציוס, שנותרו לאחר החוזה בידי הבריטים. בריטניה גם שמרה על ריבונותה באי מלטה (סעיף 7).

במסגרת החוזה, הושבה סנטו דומינגו לאימפריה הספרדית, לאחר שהועברה לחזקה צרפתית בהסכם בזל משנת 1795 (סעיף 8). חלקו המערבי של האי, במסגרת מה שהצרפתים כינו קודם לכן סנט דומינג ומאוחר יותר יוכר כהאיטי, הוכר על ידי ספרד כמושבה צרפתית.

החוזה הכיר רשמית בעצמאות ובנייטרליות של שווייץ (סעיף 6).

בית בורבוןעריכה

החוזה הכיר בשלטון בית בורבון בצרפת, ובשלטונו של לואי השמונה עשר. זאת לאור העובדה שההסכם נחתם בידי לואי השמונה עשר ונציגי מדינות הקואליציה.

סחר בעבדים ועבדותעריכה

ההסכם שאף להפסיק את הסחר בעבדים הצרפתי אך לא את העבדות, לאורך תקופה של חמש שנים. שטחי צרפת לא נכללו בהסכם.

לאחר החתימהעריכה

למרות כוונות האמנה לשלום, היו כוחות שחששו מפני עלייה נוספת של הכוח הצרפתי. כמו כן, לאחר החתימה הלך והתחזק הצורך בשטחים. וילם הראשון לבית אוראניה-נסאו, התבקש על ידי הולנד, ששוחררה מהכיבוש הצרפתי, להיות נסיך המדינה. את הבקשה קיבל וילם הראשון בסוף 1813. במרץ 1815 הוקמה הממלכה המאוחדת של ארצות השפלה בשטחי הולנד, בלגיה ולוקסמבורג של ימינו.

במהלך כיבושיו איחד נפוליאון מדינות גרמניות רבות, אשר שמרו על מעמד זה גם לאחר חוזה פריז. בנוסף פרוסיה רכשה שטחים במערב גרמניה, סמוך לגבול עם צרפת, לאחר חילופי דברים עם וילם הראשון מהולנד. באיטליה הוכרו גם כן מספר ישויות פוליטיות.

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא חוזה פריז בוויקישיתוף