פרוסיה

ממלכה היסטורית

השם פְּרוּסְיָהגרמנית: Preußen, להאזנה (מידעעזרה) ביידיש: פּרײַסן) מציין שטחים וממלכה היסטורית שחפפה במידה מסוימת את שטחי צפון גרמניה של היום, ובנוסף השתרעה על שטחים השייכים בימינו לצפון ומרכז פולין, צ'כיה, דנמרק, בלגיה במערב, וליטא במזרח, עד גבול האימפריה הרוסית. בשטחה ובהשפעתה, הייתה מהמדינות הגדולות באירופה.

פרוסיה
Preußen
Flag of the Kingdom of Prussia (1803-1892).svgCoat of Arms of the Kingdom of Prussia 1873-1918.svg
German Empire - Prussia (1871).svg
ממלכת פרוסיה בשיא גודלה, לאחר איחוד גרמניה
המנון לאומי Preußenlied עריכת הנתון בוויקינתונים
ממשל
משטר מונרכיה (עד 1918)
רפובליקה (מ-1918)
שפה נפוצה גרמנית
עיר בירה קניגסברג (15251701)
ברלין (1701–1947)
גאוגרפיה
יבשת אירופה
היסטוריה
הקמה הקמת דוכסות פרוסיה
תאריך 10 באפריל 1525
פירוק חלוקת פרוסיה בין פולין לברית המועצות
תאריך 25 בפברואר 1947
שטח בעבר 297,007 קמ"ר (נכון ל-1939)
אוכלוסייה בעבר 41,915,040 (נכון ל-1939)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
היסטוריה של גרמניה
גרמניהגרמניה
היסטוריה מוקדמת

שבטים גרמאניים
נדידת העמים
האימפריה הפרנקית

גרמניה של ימי הביניים

פרנקיה המזרחית
האימפריה הרומית הקדושה

תחילת התקופה המודרנית

מדינות הקיסרות הגרמנית במאה ה-18
פרוסיה

הדרך לאיחוד

הקונפדרציה של הריין
הקונפדרציה הגרמנית
מהפכות 1848
הקונפדרציה הצפון-גרמנית

האיחוד והרייך הגרמני

הקיסרות הגרמנית
רפובליקת ויימאר
גרמניה הנאצית

גרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה

אזורי הכיבוש בגרמניה
גירוש גרמנים לאחר המלחמה
היסטוריה של גרמניה המזרחית
היסטוריה של גרמניה המערבית
בריחת המוחות מגרמניה המזרחית
הגבול בין שתי הגרמניות
חומת ברלין
איחוד גרמניה המחודש
גרמניה אחרי האיחוד

פורטל גרמניה
סמל ממלכת פרוסיה משנת 1701

במקור הייתה פרוסיה כינוי לשטחו של שבט ה"בורוסי" הבלטי, ועד המאה ה-11 נקראה בשם "בורוסיה". אחר כך הייתה לאחת מהארצות במסדר הטבטוני ומאז המאה ה-16 היא הייתה לדוכסות של בית הוהנצולרן בצמיתות פולנית-ליטאית. החל בשנת 1701 הייתה פרוסיה ממלכה ריבונית, שהייתה בשנים 1945-1871 חלק מהאימפריה הגרמנית, רפובליקת ויימאר והרייך השלישי.

פרוסיה פורקה בעקבות תבוסת גרמניה במלחמת העולם השנייה ובאופן רשמי מאז 1947.

סקירה כלליתעריכה

השם פרוסיה התייחס בימי הביניים המאוחרים לשטחים שמחוץ לקיסרות הרומית הקדושה בין הינטר-פומרן וקורלנד, אשר הפכו מאוחר יותר לפרובינציות "פרוסיה המזרחית" ו"פרוסיה המערבית". מאז 1466 חולקו שטחים אלו בין מלך פולין ובית הוהנצולרן. במאה ה-18 הלך והתקבל הכינוי פרוסיה לכל השטחים שבשלטון בית הוהנצולרן, כולל אלה שבשטחה של הקיסרות הרומית הקדושה. אחרי 1866 התפרסה ממלכת פרוסיה (מאז 1918 המדינה החופשית פרוסיה) על כמעט כל שטחה של צפון גרמניה והיוותה כשני שלישים משטחה של האימפריה הגרמנית. בשטחה של פרוסיה נמצאו כמה מובלעות של מדינות קטנות דוגמת שאומבורג-ליפה, מקלנבורג-שוורין ומקלנבורג-שטרליץ. ערי הבירה והשלטון הפרוסיות היו במהלך השנים קניגסברג (קלינינגרד של ימינו), ברלין ופוטסדאם.

דוכסות פרוסיה, הוקמה בשנת 1525. בשנת 1618 דוכס פרוסיה אלברכט פרידריך ללא בנים, ומשום כך ירש אותו חתנו יוהאן זיגיסמונד, הנסיך הבוחר מברנדנבורג שאיחד את הממלכות, הקים את הדוכסות המשותפת ברנדנבורג-פרוסיה, ובכך הגדיל משמעותית את שטח פרוסיה.

לימי הזוהר שלה הגיעה פרוסיה במחצית השנייה של המאה ה-18 תחת מלכותו של פרידריך השני (הגדול), אז הייתה למעצמה הגרמנית השנייה בגודלה, והחמישית באירופה, ובמחצית השנייה של המאה ה-19 כאשר הייתה לכוח המניע של האחדות הגרמנית תחת מי שהיה ראש הממשלה ואחר-כך רייכסקאנצלר, אוטו פון ביסמרק.

עם פרוסיה מזוהים עד ימינו "ערכים פרוסים" שמקורם במוסר הפרוטסטנטי דוגמת אמינות, דייקנות, חסכנות, צניעות, כבוד וחריצות, ומצד שני סגידה למיליטריזם. הפרוסים מייחסים לערכים אלו את עליית ארצם לכדי מעצמה אירופאית.

הצבעים הפרוסים, שחור ולבן, מקורם במעיל הלבן ועליו צלב שחור שנשאו אבירי המסדר הטבטוני. (משילובם עם צבעי האדום-לבן של ליבק, החברה הקטנה ביותר בקיסרות הגרמנית, נוצר בשנת 1871 הדגל השחור-לבן-אדום של הקיסרות). מאז הרפורמציה מופיע המוטו Suum cuique (בלטינית: לכל אחד את שלו) על סמל פרוסיה.

היסטוריהעריכה

פרוסיה שלפני המסדר הטבטוניעריכה

מקור אבותיהם של העם הפרוסי בשבטים קהילתיים של ציידים-לקטים המאמינים באלים מרובים שחיו באזור הבלטי. הם דברו בשפה בלטית מקומית שנקראה פרוסית קדומה, והיו מאורגנים כל שבט בנפרד ולא תחת הנהגה מאוחדת. מקום מחייתם כלל את השטח שבין נהרות הויסלה והנמאן של היום, והקהילות הללו התפרנסו מתנאי מחיה בין יערות מרובים שאפיינו את האזור.[1]

פרוסיה הטבטוניתעריכה

תחת כוחו של המסדר הטבטוני לא הייתה פרוסיה בעלת כוח עולמי עצום כלל כפי שהיה לה בהמשך ההיסטוריה. המסדר הטבטוני נוסד ב-1198 בחסותו של מלך פולין. אבירי המסדר הטבטוני ייסדו מדינה זאת כחלק מהתהליך של התנצרות התושבים הבלטיים על ידי המסדר. הם פיתחו את החקלאות, הדת והתעשייה במדינה. תחת המסדר תושבי ארץ פרוסיה לא היו בעלי זכויות מרובות, והם סבלו ממשטר כוחני ויציב שלא התאים לרצונותיהם. עקב התבוסה של המסדר הטבטוני כנגד פולין בקרב טננברג (Tannenberg) בשנת 1410, התבצעה חלוקה חשובה בתולדות פרוסיה, כאשר החלק המערבי ביותר שלה היה נתון תחת שלטון פולני. המסדר הטבטוני לא הפסיד את פרוסיה כולה והוא המשיך לשלוט במקביל בפרוסיה המזרחית בלבד בשטח כולל של 36,960 קמ"ר ובתוכו העיר קניגסברג.[2][3]

פרוסיה המלכותית ודוכסות פרוסיהעריכה

  ערכים מורחבים – ממלכת פרוסיה, דוכסות פרוסיה, ברנדנבורג-פרוסיה

אחרי קרב טננברג, המשיכה להתקיים מדינת המסדר הטבטוני עוד כ-115 שנה, עד שהובסו הטבטונים לחלוטין על ידי המלך הפולני זיגמונד הראשון (הזקן) במלחמה הפולנית-טבטונית שנערכה בין השנים 15191521. אלברכט פון ברנדנבורג-אנסבך, מנהיג המסדר הטבטוני באותו הזמן, שהפסיד במלחמה הפך בסופו של דבר למנהיגה של דוכסות חדשה שהוקמה בשטחי המסדר, שנקראה דוכסות פרוסיה, ושהיוותה אחוזה פאודלית של הכתר הפולני. אלברכט פון ברנדנבורג- אנסבך נשבע אמונים לכתר הפולני ולמלך זיגמונד הראשון בקרקוב ב-8 באפריל 1525. במקביל לדוכסות, המשיכה להתקיים מדינה נפרדת שנקראה פרוסיה המלכותית שהייתה כחלק מהמדינה הפולנית עוד מימי קרב טננברג. הם היו נפרדות לחלוטין, אף על פי ששלטו בחבל ארץ משותף, בשפה משותפת ובעם משותף. דוכסות פרוסיה נהפכה למדינה הפרוטסטנטית הראשונה בעולם.[4]

לאחר שהפלג הפרוסי בבית הוהנצולרן נכחד, נפלה הדוכסות לידי קרוביהם, הנסיכים מברנדנבורג, שהיו הם בעצמם צאצאי אותו הבית ושהיו עתה צמיתים לקיסר הגרמני (בווינה) כמו גם לכתר הפולני. ברנדנבורג-פרוסיה נותרה עד להסכם והלאו (1657) ישות פוליטית מחולקת: ברנדנבורג הייתה חלק מהקיסרות הרומית הקדושה, בעוד שפרוסיה הייתה שטח חסות פולני.

הנסיך הבוחר הגדולעריכה

במלחמת שלושים השנים (16181648) עמדה ברנדנבורג לצידו של האיחוד האוונגלי. חלקים גדולים של המדינה נהרסו, ותושביהם גורשו. הנסיך הבוחר פרידריך הראשון (1640–1688) שכונה אחר כך "הנסיך הבוחר הגדול", אימץ לפיכך אחרי המלחמה מדיניות זהירה של גישושים בין המעצמות הגדולות, על מנת לפתח את ארצו הפגועה. הוא הנהיג רפורמות כלכליות, פיתח את צבאו, החליש את המעמדות לטובת שלטון אבסולוטי ריכוזי והזמין לארצו אלפי הוגנוטים, שנמלטו מצרפת לאחר ביטול האדיקט של נאנט על ידי לואי הארבעה עשר וכן עשרות משפחות של יהודים עשירים שגורשו מווינה ב-1670 על ידי לאופולד הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה. בשנת 1648 רכש את הינטרפומרן וכן שטחים נוספים. הוא נחשב לנסיך הבוחר החשוב בתולדות פרוסיה, והקים צבא חזק ואימתני בפעם הראשונה לברדנבורג ולפרוסיה כאחד. הוא גרם לכל הגורמים החשובים להקמתה המאוחרת יותר של הממלכה הפרוסית, שבעתיד, תהפוך לממלכה ולאימפריה גדולה.[5]

בנוסף לצבא היבשה, חיזק פרידריך וילהלם גם את הצי הברנדנבורגי. הוא התאמץ להשתלט על מושבות במערב אפריקה ובאיי הודו המערבית, אבל רק לקראת סוף שלטונו בשנת 1680 זכה להצלחה בתחום. כך למשל הוקמה בשנת 1683 מצודת גרוס פרידריכסבורג בגינאה בת-ימינו, אשר עמדה על תלה עד 1727.

תחת שלטונו של הנסיך פרידריך וילהלם הייתה ברנדנבורג-פרוסיה למדינה החזקה ביותר אחרי אוסטריה בקיסרות הרומית הקדושה. לאחר שנחלשה פולין בעקבות סכסוכים שוודים-פולנים, הצליח בהסכם והלאו בשנת 1657 לשחרר את דוכסות פרוסיה מהצמיתות לכתר הפולני. בשלום אוליבה בשנת 1660 זכתה ריבונות הדוכסות לאישור סופי. היה זה צעד מכריע בדרך להפיכת פרוסיה לממלכה תחת בנו של פרידריך השלישי מברנדנבורג.

ממלכת פרוסיהעריכה

הקמת הממלכהעריכה

  ערך מורחב – מלכי פרוסיה

לדרגתו, שמו ויוקרתו של נסיך נודעה בזמן האבסולוטיזם חשיבות פוליטית מכרעת. בנו של הנסיך הגדול, פרידריך השלישי מברנדנבורג, שהיה רודף כבוד, ייחס חשיבות גדולה לכך שדוכסות פרוסיה נמצאת מאז 1660 בריבונות מלאה. לפיכך פעל להפיכתה לממלכה ולהפיכתו-הוא למלך. בהסכמתו של קיסר הקיסרות הרומית-גרמנית הכתיר את עצמו כפרידריך הראשון ב-18 בינואר 1701 בקניגסברג ל"מלך בפרוסיה". השימוש בתואר המצמצם (מלך בפרוסיה ולא מלך פרוסיה) היה חיוני, שכן "מלך פרוסיה" הובן כמי שרואה עצמו שליט על כל השטחים הפרוסיים. מכיוון שחלקים מפרוסיה המערבית היו עוד בשלטון פולני, היה יכול הדבר להביא לקונפליקט עם ממלכה זו.

מאז 1701 התקבל הכינוי "ממלכת פרוסיה" לכל השטחים שבשלטון בית הוהנצולרן, בתוך ומחוץ לקיסרות הרומית הקדושה.

המלך החיילעריכה

בנו של פרידריך הראשון, פרידריך וילהלם הראשון (1713-1740) היה פחות רודף כבוד, ויותר פרקטי וצנוע. הוא זכה לכינוי "מלך החייל" ונחשב למי שהקים את הפקידות הפרוסית ואת הצבא הסדיר, שהיה לאחד הצבאות החזקים באירופה כולה. כן יישב כ-20,000 מתושבי זלצבורג הפרוטסטנטים, שנמלטו מסיבות דתיות, באזורים דלילי-אוכלוסין של פרוסיה המזרחית. בשנת 1720 רכש משוודיה את שטחי פורפומרן. בתקופתו גדלה אוכלוסיית פרוסיה והגיעה לשני מיליוני תושבים, ותחת הנהגתו זינקה הכלכלה באופן משמעותי. הוא היה המלך הראשון שביסס את אופייה הצבאי של הממלכה הפרוסית לדורותיה, ובזמן שלטונו כארבעה אחוזים מהאוכלוסייה היו חיילים בצבא הפרוסי (סך הכל כ-80,000 נפש). סך הכל כמחצית מהצבא היה פרוסי במוצאו, ובתקופתו חל חוק גיוס חובה לבני המעמד הנמוך. פרוסיה שהייתה מחולקת נוקשות באותה תקופה למעמדות, שמרה את תפקיד הקצין לבני אצולה בלבד, שהם, עשו זאת מתוך מעין מוסכמה חברתית מוסרית.[1]

פרידריך השני (הגדול)עריכה

  ערך מורחב – פרידריך השני, מלך פרוסיה

ב-31 במאי 1740 עלה בנו פרידריך השני (המכונה "הגדול") לכס המלוכה. אף שכנסיך הכתר נמשך לפילוסופיה ולאמנויות, שילח את צבאו כבר בשנת מלכותו הראשונה לשלזיה, שברשותה היו שטחים שבית הוהנצלורן ייחס לעצמו. בשלוש ה"מלחמות השלזיות" (1763-1740) עלה בידו להשתלט על שלזיה כנגד התנגדות אוסטרית, ובאחרונה בהן, מלחמת שבע השנים (1763-1756) אף עמד נגד קואליציה של אוסטריה, צרפת והאימפריה הרוסית. הייתה זו תחילתה לא רק של המעצמה הפרוסית, אלא של הדו-מעצמתיות האוסטרית-פרוסית בתוך הקיסרות.

ב-23 שנות שלטונו האחרונות עד 1786 קידם פרידריך השני את החקלאות ואת ההתיישבות בשטחי הממלכה. הוא ביטל את העינויים, הנהיג חינוך חובה, יצר את משפט המקרקעין הפרוסי הכללי והביא עוד פליטי-דת לארצו, בהבטיחו להם חופש דת מוחלט. במילותיו שלו, יוכל כל אחד בפרוסיה "לזכות לקדושה בדרכו שלו".

יחד עם אוסטריה והאימפריה הרוסית הביא פרידריך לחלוקתה של פולין. בחלוקה הפולנית הראשונה בשנת 1772 נפלו בידיו השטחים שאפשרו לו עתה לכנות עצמו "מלך פרוסיה".

המדיניות כלפי פולין נמשכה תחת ידו של פרידריך וילהלם השני (1786-1797). בחלוקות השנייה והשלישית של פולין (1793 ו-1795) קיבלה פרוסיה שטחים פולנים נוספים.

התמוטטות ורפורמותעריכה

תחת פרידריך וילהלם השלישי (1797-1840) השתתפה פרוסיה במלחמות נפוליאון נגד צרפת המהפכנית. אבל בקרב ינה ובקרב אאורשטט בשנת 1806 נחלה פרוסיה תבוסה ניצחת מול גייסותיו של נפוליאון. בית המלוכה נמלט זמנית לממל (באזור הארצות הבלטיות), הממלכה איבדה בשלום טילזיט (1807) כמחצית משטחה, צמצמה את צבאה לכדי 40,000 חיילים בלבד, שילמה קנסות בסך של 100,000,000 פרנק צרפתיים ונאלצה לכרות ברית עם צרפת.

התמוטטותה של פרוסיה הביאה לחידוש בלתי-נמנע של פני הממלכה. ברפורמות של שטיין ושל הרדנברג (הקרויות על שם מוביליהן) בוטל הקניין של האדונים על גופם של צמיתיהם (1807), מערכת החינוך עוצבה מחדש והונהג גיוס חובה ושלטון מקומי בערים (1808).

לאחר תבוסתו של נפוליאון ברוסיה (1812), הודיעה פרוסיה על ביטול הברית עם צרפת והשתתפה החל בשנת 1813 ב"מלחמות העצמאות" לצד הקואליציה השישית נגד צרפת. כוחות פרוסים תחת פיקודו של הפילדמרשל בליכר (v. Blücher) תרמו בקרב ווטרלו (1815) תרומה מכרעת לניצחון על צבא נפוליאון.

פרידריך השלישי לא עמד מעולם בהבטחתו לנתיניו להנהיג חוקה בממלכה, הבטחה שניתנה במהלך מלחמות העצמאות. תחת זאת בחר להקים יחד עם צאר רוסיה וקיסר אוסטריה את "השותפות הקדושה" (Heilige Allianz), שותפות ששאפה לדכא כל שאיפות דמוקרטיות באירופה.

בקונגרס וינה בשנת 1815 קיבלה פרוסיה כמעט את כל השטח שהיה לה לפנים, וכן שטחים נוספים בפורפומרן, וסטפאליה, בצפון סקסוניה ובאזור הריין. אזורים אחדים אבדו לפרוסיה לטובת רוסיה. מעתה הייתה פרוסיה מורכבת משני שטחים גדולים אך נפרדים במערב אירופה ובמזרחה. היא הייתה לחברה בבונד הגרמני, האיחוד הרופף של המדינות הגרמניות תחת הנהגה אוסטרית, אשר התקיים בשנים 1815–1866. בשנת 1834 הצטרפה לאיחוד המכס הגרמני (שלו נודעה חשיבות גדולה באיחוד גרמניה).

מהפכת מרץ ותיעושעריכה

עלייתו לשלטון של פרידריך וילהלם הרביעי (1840-1861) עוררה את תקוותיהם של הליברלים. אבל המדיניות הריאקציונרית נמשכה, והובילה לבסוף למהפכת מרץ 1848 ("אביב העמים" בגרמניה). נדמה היה כי המלך נכנע לדרישות המהפכנים, אך בשנת 1849 סירב לכתר הקיסרות הגרמנית שהציעה לו האספה הלאומית של פרנקפורט, בכנותו אותו "כתר ביבים". בכך נכשלה המהפכה, ואתה התקווה לאיחוד ודמוקרטיזציה של גרמניה. בשנת 1850 ניתנה לפרוסיה חוקה שנכפתה על ידי המלך.

כחלק ממגמת התיעוש, נבנו מספר תעלות מים לרוחבה של גרמניה, וכן נבנתה מסילת ברזל מברלין דרך קניגסברג עד לגבול המזרחי, אשר שמשה כאחד מנתיבי התחבורה הפרוסיים העיקריים עד למלחמת העולם השנייה.

משבר חוקתי סביב הרפורמה בצבאעריכה

וילהלם הראשון, שהיה לעוצר הממלכה כבר בשנת 1858 במקומו של אחיו פרידריך וילהלם הרביעי החולה, עלה לכס השלטון בשנת 1861. יחד עם שר הצבא פון רון (von Roon) שאף להנהיג רפורמה בצבא, שמטרתה להאריך את זמן השירות ולהגדיל את מלאי החימוש. הרוב הליברלי בפרלמנט הפרוסי לא אישר את התקציבים הדרושים. התפתח משבר חוקתי, במהלכו שקל המלך לוותר על כיסאו. כמוצא אחרון החליט למנות בשנת 1862 את אוטו פון ביסמרק לראש הממשלה. ביסמרק היה תומך מלוכני נלהב ומשל שנים ארוכות ללא חוקה ופרלמנט, ומבלי להעביר תקציב בצורה חוקית.

מלחמות האיחודעריכה

מתוך הכרה כי בית המלוכה הפרוסי יזכה לתמיכת העם רק אם יעמוד בראש תנועת האחדות הגרמנית, הוביל ביסמרק את פרוסיה לשלוש מלחמות, אשר הביאו לבסוף את כתר הקיסרות למלך וילהלם:

בתקופת הקיסרותעריכה

  ערך מורחב – האימפריה הגרמנית

פרוסיה הייתה המדינה החשובה ביותר בקיסרות הגרמנית מבחינת שטחה וכלכלתה. מלך פרוסיה היה בו בזמן גם קיסר גרמניה, וראש הממשלה של פרוסיה היה בו בזמן גם הרייכסקאנצלר (קנצלר הקיסרות). עם זאת, מבחינת השתייכותו היה הרייכסאקנצלר חייב להיות פרוסי, כמו שאכן אירע. החל בשנת 1871 הלכה פרוסיה והתבלטה בגרמניה, וגרמניה כולה לבשה סממנים פרוסים, למשל הסגידה למיליטריזם, שהוכיחה עצמה מאוחר יותר כהרת אסון.

את וילהלם הראשון החליף במרץ 1888 למשך מאה ימים בלבד בנו, פרידריך השלישי החולני, וכבר ביוני אותה שנה לאחר פטירת אביו עלה לכס הקיסרות בנו של פרידריך השלישי, וילהלם השני. עד לקריסת הקיסרות במהפכת נובמבר בשנת 1918 נותרו השלטון בקיסרות והשלטון הפרוסי כרוכים זה בזה באופן הדוק ביותר.

המדינה החופשית פרוסיהעריכה

לאחר התבוסה במלחמת העולם הראשונה, מהפכת נובמבר 1918 וויתורו של הקיסר וילהלם השני על כתר הקיסרות וכתר ממלכת פרוסיה, הוכרזה המדינה החופשית פרוסיה (Freistaat Preußen), שזכתה ב-1920 לחוקה דמוקרטית.

הוויתורים הטריטוריאליים בהם אולצה גרמניה בהסכם ורסאי נגעו בראש ובראשונה בטריטוריה הפרוסית (למעט אלזס-לורן). פרוסיה איבדה שטחים לבלגיה, לדנמרק (צפון שלזוויג) ולפולין (שלזיה עילית ופרוסיה המערבית). העיר דנציג הייתה לעיר חופשית בניהולו של חבר הלאומים. פרוסיה המזרחית נותרה ללא חיבור יבשתי לשאר גרמניה, וניתן היה להגיע אליה רק בהפלגה או בנסיעת רכבת דרך המסדרון הפולני.

בשנים 1919–1932 משלו בפרוסיה ממשלות של "הקואליציה הוויימארית" (SPD, מפלגת המרכז הגרמנית ו-DDP) (בשנים 1921–1925 גם ה-DVP). בשונה מבמדינות אחרות בגרמניה היה למפלגות הדמוקרטיות בשנים אלו בפרוסיה רוב מוצק.

ב-20 ביולי 1932 פיזרה הממשלה הפדרלית של הקנצלר פרנץ פון פאפן את ממשלת פרוסיה בראשה עמד אוטו בראון (SPD). את השלטון בפרוסיה תפס פאפן בתור "רייכסקומיסאר". המנגנון הממשלתי בירך על צעד זה, שחיסל למעשה את ממשלת המחוז החשובה ביותר בגרמניה שעוד נותרה דמוקרטית-רפובליקנית. צעד זה של פאפן הקל מאוד על עלייתו לשלטון של היטלר חצי שנה מאוחר יותר.

סופה של פרוסיהעריכה

לאחר עליית הנאצים לשלטון ב-1933 מונה הרמן גרינג לראש ממשלת פרוסיה. לרשות הנאצים עמדו, מראשית הדרך, אמצעי השלטון של ממשלת המחוז הפרוסית, בראש ובראשונה כוחות המשטרה. כבר מאמצע שנת 1933 נשלטו כל המדינות הגרמניות האחרות באופן מרוכז מברלין באמצעות נציבים, צעד שהוסדר באופן פורמלי בשנת 1935 כאשר בוטלה עצמאותן של מדינות-המחוז מכוח "חוק נציבי הרייך" (Reichsstatthaltergesetz).

עם תום תקופת הרייך השלישי בשנת 1945, חלוקתה של גרמניה לאזורי כיבוש ואובדן כל השטחים שממזרח לנהרות אודר ונייסה חדלה למעשה פרוסיה להתקיים.

כוחות הברית הכריזו בחוק מספר 46 מיום 25 בפברואר 1947 על סופה של המדינה הפרוסית, בשל היותה "ערש המיליטריזם הגרמני" ואחראית לשתי מלחמות העולם.

חלוקת פרוסיהעריכה

רוב שטחה ההיסטורי של פרוסיה לא נותר ברשותה לאחר מלחמת העולם השנייה. קו הגבול החדש שנקבע היה קו אודר-נייסה, וכל השטחים שממזרח לנהרות אודר ונייסה סופחו בידי פולין וברית המועצות. הרוב המכריע של האוכלוסייה הגרמנית בשטחים אלו (כ-10 מיליון תושבים) נמלט או גורש. השטחים של פרוסיה שנותרו בידי גרמניה חולקו בין מדינות המחוז החדשות, בעיקר ברנדנבורג וסקסוניה-אנהלט (שבוטלו בגרמניה המזרחית בשנת 1952 והוקמו שוב עם איחוד גרמניה).

לאחר מכן-מורשת היסטוריתעריכה

לאחר איחוד גרמניה והקמת מדינות המחוז בשטחה של מזרח גרמניה לשעבר לא הוקמה פרוסיה מחדש.

את המסורת הפרוסית משמרים בין השאר ארגונים כמו Landsmannschaft Ostpreußen המאגד את הפליטים ממזרח פרוסיה והעוסק בחקר ושימור המסורת הפרוסית[6], קרן התרבות והמורשת הפרוסית (Preußischer Kulturbesitz), המפעילה למעלה מ 20 מוסדות תרבות בניהם מוזיאונים (העוסקים גם בנושאים שאינם קשורים ישירות לפרוסיה), ספריות וארכיונים[7].

הדוגמה הפרוסית, בעיקר מורשתו של אוטו פון ביסמרק של איחוד גרמניה ב"דם וברזל" ויצירת מעצמה חזקה, מצאה הערכה רבה במדינות החדשות שנוצרו במאה העשרים, לפני מלחמת העולם ואף אחריה. בין שאר המדינות מצאה המורשת הפרוסית הערכה בעולם הערבי, הערכה והשפעה שהמשיכה הרבה אחרי ביטולה של פרוסיה[8], אישים רבים תוארו כ"ביסמרק של הערבים" בניהם יאסין אל האשמי, נאצר[9] סאדם חוסיין. עיראק עצמה כונתה במספר רב של פעמים "פרוסיה של העולם הערבי"[10] לפחות עד אי הסדר שיצר הכיבוש האמריקאי.

בשנות השמונים[11] וביתר שאת מאז איחוד גרמניה, כאשר החלו הגרמנים להתעמת עם עברם, החלו להישמע קולות הטוענים שההשקפה כי פרוסיה הייתה "ערש המיליטריזם הגרמני" מתעלמת מהעובדה כי הנאציונל-סוציאליזם, לכל הפחות, מקורו אינו בפרוסיה כי אם בבוואריה.

כי לפרוסיה הייתה מסורת ארוכה של ליברליות, מדע, חוק וסדר[12] כמו גם "שפרוסיה נודעה במשך מאות שנים בשל ערכי המשמעת שלה, חריצותה וסובלנותה הדתית[13]"

וכי בתקופת רפובליקת ויימאר, עד לפיזור הממשלה בידי פאפן, פרוסיה הייתה דווקא למעוז הדמוקרטיה[14].

אם כי, גם אלו הטוענים כך אינם יכולים להתעלם מהעובדה שבמשך שבעים השנים שמאז תחילת איחוד גרמניה בידי ביסמרק, איחוד שהיה לא בהצבעה דמוקרטית, אלא "בדם וברזל"[15], עד 1945, הייתה גרמניה בהנהגתה של פרוסיה אחראית לחמש מלחמות אירופאיות שמתוכם שתי מלחמות התפתחו למלחמת עולם (מלחמת שלזוויג השנייה (1864), המלחמה האוסטרו-פרוסית (1866), מלחמת צרפת–פרוסיה (1870), מלחמת העולם הראשונה (1914-1918) ומלחמת העולם השנייה (1939-1945))[16].

כי הנהגתה של גרמניה הקיסרית המיליטריסטית מקורה באצולה הפרוסית (יונקרים) ובקיסר גרמניה בראשם וכי אלו הם שהעלו את היטלר לשלטון[17].

כי החוק והסדר הגרמני שהתמצה במשפט "סדר חייב להיות" נכפה ביד ברזל.

יד ברזל שהותירה חריץ עמוק בנפשם של ילדיה ואזרחיה[18], יד ברזל שבמושבות גרמניה הגיע עד לטבח עם (רצח העם של ההררו והנאמה) עוד לפני מלחמת העולם הראשונה. במעשי פשע נגד האנושות בבלגיה במהלך מלחמת העולם הראשונה (ראה ערך מורחב בוויקידפיה האנגלית Rape of Belgium) ובטבח עם לאורכה ולרוחבה של אירופה במלחמת העולם השנייה.

הטוענים כי פרוסיה אינה "ערש המליטריזים הגרמני" אינם גם יכולים להתעלם מהעובדה שמאז פירוק פרוסיה נהנית אירופה מתקופת שלווה בת שבעים שנה וכי תדמית גרמניה הפכה להיות "המגנה האחרונה של המערב הליברלי"[19] .

כך שגם עשורים אחרי שפרוסיה אינה קיימת כמדינה, המורשת הפרוסית עדיין קיימת ומעוררת מחלוקת באירופה[20].

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא פרוסיה בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1 2 Prussia | region, Europe
  2. ^ Prussia | region, Europe
  3. ^ Prussia Facts, information, pictures | Encyclopedia.com articles about Prussia, www.encyclopedia.com
  4. ^ Ducal Prussia, www.fact-index.com
  5. ^ Frederick William | elector of Brandenburg
  6. ^ ostpreussen, ostpreussen
  7. ^ Profile of the Stiftung Preussischer Kulturbesitz, preussischer-kulturbesitz
  8. ^ מאת מיכה אודנהיימר, בארץ הגהנום, הארץ, ‏04.10.2002| עודכן ב: 18.08.2011
  9. ^ מאת: ד"ר יוחאי סלע, [http://www.mideast.co.il/p-2_a-110/ התבוסה והתבוסות שלאחריה, יוני 1967 צבא, ביטחון ותרבות פוליטית], מגזין המזרח התיכון, ‏05.06.2007
  10. ^ מיכאל אפל, התפתחות ה סכסוך הערבי־היהודי מסכסוך מקומי לאזורי עמ 59, אוניברסיטת בן גוריון
  11. ^ Elizabeth Pond, W. Berlin comes to grips with its Prussian past, csmonitor, ‏November 10, 1981
  12. ^ William Cook, [https://www.spectator.co.uk/article/from-prussia-with-love From Prussia with love Germany is rediscovering a once-taboo part of its heritage], spectator, ‏26 May 2012
  13. ^ מאת קלייב פרימן, [https://www.haaretz.co.il/misc/1.775392 55 שנה לאחר שפורקה, עשויה פרוסיה לקום מחדש גרמניה / הצעה לקרוא לאיחוד בין ברלין לברנדנבורג "פרוסיה" מעוררת ויכוח ציבורי], הארץ, ‏26.02.2002 23:00 עודכן ב: 16.08.2011
  14. ^ Dietrich Orlow, Weimar Prussia, 1918–1925: The Unlikely Rock of Democracy, University of Pittsburgh Press, מהדורה 1 (15 בדצמבר 1986)
  15. ^ קציעה אביאלי–טביביאן, שם הספר: מסע אל העבר : עולם מודרני נולד, המאה ה-19, שם ההוצאה: מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית, ‏שנת ההוצאה: תשס"ג 2003
  16. ^ היסטוריה גדולה בקטנה, היסטוריה גדולה בקטנה
  17. ^ ניר רובינשטיין, ליל הסכינים הארוכות: אובססיה – או – מעשה הגיוני של היטלר?, הידען, ‏דצמבר 5, 2007
  18. ^ ילדות, קתה קולביץ - הומניזם מיוסר
  19. ^ אלדד בק, הקנצלרית- מרקל, ישראל והיהודים
  20. ^ דני אורבך, "אל תנשוך את הכלב שלי!" – דמותו האמיתית של קנצלר הברזל, הינשוף