חורחה אוביקו

גואטמלהגואטמלה זהו שם ספרדי, שם המשפחה מצד האב הוא אוביקו ושם המשפחה מצד האם הוא קסטנדה

חורחה אוביקו קסטנדה
Jorge Ubico Castañeda
Presidente Jorge Ubico Castañeda.png
לידה 10 בנובמבר 1878
גואטמלה סיטי
פטירה 14 ביוני 1946 (בגיל 67)
ניו אורלינס
מדינה גואטמלהגואטמלה גואטמלה
מקום קבורה בית הקברות הראשי של גוואטמלה סיטי עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה המכון הטכנולוגי (גואטמלה) עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה המפלגה הליברלית של גואטמלה
בן או בת זוג Marta Lainfiesta Dorión עריכת הנתון בוויקינתונים
נשיא גואטמלה ה־21
14 בפברואר 1931 – 1 ביולי 1944
(13 שנים)
José María Reyna Andrade
פדריקו פונסה
סגן נשיא גואטמלה ה־17
28 באפריל 1922 – 28 באפריל 1923
(שנה)
José María Orellana
פרסים והוקרה
  • קולר מסדר איזבלה הקתולית
  • מסדר קצאל עריכת הנתון בוויקינתונים
חתימה Firmaubico.svg עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

חורחה אוביקו קסטנדהספרדית: Jorge Ubico Castañeda; נולד ב-10 בנובמבר 1878 - 14 ביוני 1946), שנודע גם בכינוי נפוליאון של מרכז אמריקה, היה גנרל בצבא גואטמלה והדיקטטור של המדינה בין 1931 ל-1944. הוא נבחר לנשיאות בשנת 1931, בבחירות בהן היה המועמד היחיד שהתקיימו בתמיכת ארצות הברית. כחלק משרשרת ארוכה של דיקטטורים בגואטמלה, גם הוא המשיך במדיניות קודמיו ודיכא את עמו במשך שנים. בנוסף, הוא תמך רבות בחברת הפירות המאוחדת והעביר לה קרקעות על חשבון האזרחים הכפריים, ובנוסף גם תמך בדרכי התעסוקה הנתונים למחלוקת שלה[1][2]. אוביקו תואר כ"אחד העריצים המדכאים ביותר שידע גואטמלה", ואף השווה את עצמו לאדולף היטלר[3]. הוא התפטר מתפקידו רק לאחר 14 שנים בשנת 1944[4], לאחר מחאות פרו-דמוקרטיות נרחבות שהובילו לבסוף למהפכה הגואטמלית ולמלחמת האזרחים בגואטמלה.

ביוגרפיהעריכה

אוביקו נולד בשנת 1878 בגואטמלה סיטי, בן לפוליטיקאי במפלגה הליברלית. דעותיו הימניות של אוביקו עזרו לו לטפס בסולם הדרגות של הצבא, ובנוסף ניחן ביכולות ניהול מרשימות. גואטמלה נשלטה כמעט מאז הקמתה על ידי דיקטטורים ועריצים שנמנו עם האליטה האירופאית ורמסו את המעמדות הנמוכים, ובעיקר את צאצאי המאיה שסבלו מדיכוי וגזענות. אוביקו נמנה עם אותה אליטה לבנה ולכן, יחד עם דעותיו הפאשיסטיות והגזעניות, הכסף שלו והקשרים שהיו לאביו, הוא מצא חן בעיני המפלגה הליברלית. בנוסף, גם האמריקאים מצאו אותו פוליטיקאי נוח ובעל אינטרסים דומים, מה שעזר לו בעתיד להפוך למנהיג המדינה.

חוסר היציבות השלטונית בגואטמלהעריכה

בדצמבר 1930 נאלץ הנשיא לזארו צ'אקון להתפטר מתפקידו לאחר שלקה בשבץ מוחי. באותה תקופה גואטמלה הייתה בעיצומו של השפל הגדול וקופת המדינה נמצאה בגירעון הגדול בכל הזמנים; יורשו של צ'אקון, בודיליו פלמה, הודח בהפיכה מדינית בתוך ארבעה ימים מרגע כניסתו לתפקיד, ובמקומו התמנה הסוציאליסט מנואל מריה אורייאנה קונטררס. עם זאת, ארצות הברית שהייתה בעלת השפעה עצומה על מרכז אמריקה באותה עת, התנגדה לממשלה החדשה ודרשה מאורייאנה להתפטר; הוא נאלץ לעזוב את הנשיאות לטובת חוסה מריה ריינה אנדרדה.

כדי להשיב את היציבות השלטונית, המפלגה הליברלית החליטה לחבור אל המפלגה הפרוגרסיבית ובכך ליצור למעשה מפלגה אחת בלבד, שבראשה יעמוד אוביקו - שאמור יהיה להפוך ליורש של אנדרדה. בפברואר 1931 הוא נבחר עם 305,841 קולות בעדו[דרוש מקור], כאשר הוא המתמודד היחיד. לאחר כניסתו לתפקיד חולל שלל רפורמות שנועדו להבטיח את הישארותו בתפקיד, ובכך הפך את גואטמלה רשמית לדיקטטורה.

שנותיו כנשיא גואטמלהעריכה

שלטונו של אוביקו אופיין כטוטליטרי, מיליטריסטי וקפיטליסטי, ובעל תמיכה רבה מארצות הברית. הסופר האמריקאי ג'ון גונתר, שביקר במדינה במהלך שנת 1941, תיאר אותה כ"מדינה שבמאה אחוז נשלטת על ידי אדם אחד"[5]. הוא אף היטיב לתאר והוסיף כי

"יש [לאוביקו] מרגלים וסוכנים בכל מקום, והוא מכיר את העניינים הפרטיים של כולם במידה מדהימה. אף סיכה לא נופלת בגואטמלה מבלי שהוא ידע על כך מיד"[6].

בשליטתו של אוביקו גואטמלה הושוותה לא פעם ל"כלא מודרני"[7]. הוא העביר כמעט כל גוף מדיני לרשות הצבא, החל מבתי הספר, כלה בסניפי דואר ועד לתזמורות סימפוניות; אנשי צבא וגנרלים עבדו בכל עמדות המפתח הפוליטיות במדינה, ורבים מבני המעמדות הנמוכים גויסו בכפייה לצבא, בהם בעיקר צאצאי ילידים שנחשבו בעיני אוביקו לחיות שיש לחנך, והשווה זאת ל"ביות חמורים".

אוביקו ראה בגואטמלה את בת הברית הקרובה ביותר של ארצות הברית במרכז אמריקה. לכן, הוא קידם כניסה של חברות אמריקאיות לגואטמלה, ונתן להן שטחים, עובדים (בכפייה) והקלות מס. החברה הבולטת היותר הייתה חברת הפירות המאוחדת, שזכתה ליחס מיוחד מאוביקו והייתה פטורה לחלוטין ממס, כמו גם החזיקה במספר הרב ביותר של קרקעות בגואטמלה - יותר מכל גוף או אדם אחר, כולל ממשלת גואטמלה עצמה. גם מסילת הברזל היחידה במדינה הייתה בבעלותה, וכמוה גם כל מפעלי החשמל במדינה[8][9][10].

ב-18 בספטמבר 1934, הוצאו להורג חמישה בכירים בצבא על ידי אוביקו, לאחר שהואשמו בקשירת קשר וניסיון הפיכה כנגדו[11]. בספרו, "גן הפרדוקס" (בספרדית: El Jardín de las Paradojas), שנכתב בשנת 1935, האשים הסופר הגואטמאלי אפריין דה לוס ריוס את מפקד המשטרה, הגנרל רודריקו אנזואטו ולנסיה, בכך שבדה את החשדות לקשירת קשר וקידם את הוצאתם להורג של הקצינים גם כשלא הייתה לו אף לא ראיה אחת. כך או כך, היה זה הגל הראשון בדרך ל'צונאמי' של הוצאות להורג שביצע אוביקו, כשבוסופו של דבר אף השווה עצמו לאדולף היטלר ואמר כי "אני כמו היטלר. קודם מוציא להורג, אחר כך שואל שאלות"[12].

המדיניות המדכאת של אוביקו והתנהגותה השחצנית הובילו להתקוממות עממית רחבה שהובילה על ידי אינטלקטואלים, אנשי מקצוע וקציני צבא זוטרים ממעמד הביניים. לכן, ב-1 ביולי 1944 נאלץ אוביקו להתפטר. אולם הוא הותיר אחריו יורש - פדריקו פונסה, שהיה שליט בובה של אוביקו. גם לאחר לכתו המשיך פונסה להשליט את משטר הטרור והעריצות שהתווה אוביקו, וימשיך ללוות את גואטמלה עוד שנים ארוכות.

 
חזית הארמון בגואטמלה סיטי, בשנת 2005

מותועריכה

לאחר שאובחן כסובל מסרטן הריאה ניצל את יחסו הטוב עם ארצות הברית ועבר להתגורר בגלות בניו אורלינס, שם זכה לטיפול רפואי הולם שלא היה קיים בגואטמלה. עם זאת, לאחר שנתיים מפרישתו מתפקיד נשיא גואטמלה, נפטר מהמחלה ב-14 ביוני 1946.

הארמוןעריכה

אוביקו נודע גם בזכות ארמונו הענק שבפאתי גואטמלה סיטי. הארמון נבנה בהוראתו על ידי מספר רב של עובדים בכפייה, והיה "מנקר את עיניהם" של העוברים והשבים, בהם הרבה פועלים ובני ילידים שלחלק גדול מהם לא היה כסף לחשמל. השכר ששולם לפועלים עבור הבנייה היה זעום - 0.25 סנט ליום עבודה[13]. לאחר 4 שנים של בנייה, הושלם הארמון. גג הארמון מעוטר בנחושת ירוקה, משום שירוק היה הצבע האהוב על אשתו[13].

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא חורחה אוביקו בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Stephen M. Streeter, Managing the Counterrevolution: The United States and Guatemala, 1954-1961, Ohio University Press, 2000, עמ' 15–16, ISBN 978-0-89680-215-5. (באנגלית)
  2. ^ Richard H. Immerman, The CIA in Guatemala: The Foreign Policy of Intervention, University of Texas Press, 1982, עמ' 48–50, ISBN 978-0-292-71083-2. (באנגלית)
  3. ^ John Shillington, Grappling with Atrocity: Guatemalan Theater in the 1990s, Fairleigh Dickinson Univ Press, 2002, עמ' 38–39, ISBN 978-0-8386-3930-6. (באנגלית)
  4. ^ Cindy Forster, The Time of Freedom: Campesino Workers in Guatemala's October Revolution, University of Pittsburgh Press, 2001, עמ' 89–91, ISBN 978-0-8229-4162-0. (באנגלית)
  5. ^ ג'ון גונתר, inside latin america, ארצות הברית (1941), עמ' 118
  6. ^ ג'ון גונתר (1941), עמ' 120
  7. ^ United States Department of the Army, Guatemala, a Country Study, Headquarters, Department of the Army, 1984, עמ' 21, ISBN 978-0-16-001604-2. (באנגלית)
  8. ^ (PDF) Multinational corporations, totalitarian regimes and economic nationalism: United Fruit Company in Central America, 1899-1975, ResearchGate (באנגלית)
  9. ^ Banana War Maneuvers - Harvard Business Review (עמ' 22–24), archive.is, ‏2012-12-11
  10. ^ Marcelo Bucheli, Enforcing Business Contracts in South America: The United Fruit Company and Colombian Banana Planters in the Twentieth Century, Business History Review 78, 2004/ed, עמ' 181–212 doi: 10.2307/25096865
  11. ^ Efraín de los Ríos, Ombres contra hombres: drama de la vida real, 1948, עמ' 375. (בספרדית)
  12. ^ Walter LaFeber, Inevitable revolutions : the United States in Central America, New York : W.W. Norton, 1993, עמ' 77-79, ISBN 978-0-393-03434-9
  13. ^ 1 2 היסטוריה קצרה של הארמון הפלילי של העיר גואטמלה | מרכז אמריקה 2021, World tourism group