דוד טבלי שייאר
ערך מחפש מקורות | |
רבי יעקב משה דוד טבלי שייאר (1711–1782) היה רב גרמני בבמברג ובמיינץ.
לידה | 1711 |
---|---|
פטירה |
1782 (בגיל 71 בערך) כ"ב בתשרי ה'תקמ"ג |
מקום פעילות | פרנקפורט דמיין, במברג, מגנצא |
תקופת הפעילות | ?–1782 |
השתייכות | יהדות גרמניה |
רבותיו | רבי יעקב פופרש |
תלמידיו | רבי אליעזר היילבוט, חת"ם סופר |
תפקידים נוספים | ראש ישיבה |
ביוגרפיה
עריכהנולד בפרנקפורט דמיין לר' מיכל שייאר בשנת ה'תע"א (1711).[1][2] משפחת שייאר הייתה בין המשפחות הוותיקות ביהדות פרנקפורט, ונקראה על שם הבית שהיה שייך לה ביודנגאסה בפרנקפורט. הוא למד בעיר הולדתו אצל רבי יעקב פופרש, בעל "שב יעקב". לאחר שנסמך להראה כיהן כדיין בפרנקפורט במשך תקופת כהונתו של רבי יעקב יהושע פלק, בעל "פני יהושע", כרבה של העיר (1741–1756).
בשנת ה'תקי"ט (1759) מילא את מקומו של חותנו הרב נתן אוטיץ כרבה של במברג.[3] התקבל גם כרב בהנאו, הנובר, וברלין, אך לא הלך.[4]
בשנת 1763, במהלך מלחמת שלזיה השלישית, אבדו לו רבים מכתביו. במיוחד ביטא צער על אובדן כתביו על מסכת נידה.
נאלץ לעזוב את במברג בשל הלשנה של יהודי מומר, ובשנת ה'תקכ"ח (1767) מונה לרב וראש ישיבה במיינץ. נפטר שם בשמיני עצרת ה'תקמ"ג (1782).[3]
שו"ת שכתב בענייני עגונה נדפסו בסוף ספרו של בנו, "תורי זהב" על שיר השירים.
משפחתו
עריכהאשתו הראשונה הייתה בתו של ר' שמואל לוקא מפראג[1], והשניים הביאו לעולם את בנו רבי מיכל (במקורות אחדים מופיע כמיכאל), רבה של וורמייזא. אשתו השנייה הייתה בתו של רבי נתן אוטיץ, קודמו ברבנות במברג, שילדה בשנת ה'תקי"ד את רבי אברהם נפתלי הירץ שייאר שכיהן תחתיו כראש ישיבה במגנצא ולימים גם רב הקהילה. בנוסף, נולדה לו ולאשתו השנייה גם בת.[4]
מתלמידיו
עריכהבין תלמידיו המוקדמים נמנו הרב לוי פנטה והרב אליעזר היילבוט שלמדו תחתיו בבמברג, ובין תלמידיו המאוחרים היה בעל החתם סופר.
קישורים חיצוניים
עריכה- דוד טבלה שיאר (1712-1782), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
עריכה- ^ 1 2 משה אלכסנדר זושא קינסטליכר, אישים בתשובות חתם סופר, עמ' קצו, אות רצז, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים).
- ^ הרב יוסף אונא, רבני פרנקפורט, מוסד הרב קוק תשל"ב, נספח א', עמ' 232–233.
- ^ 1 2 "SCHEUER, JACOB MOSES DAVID (TEBELE) B. MICHAEL", במהדורת 1901–1906 של האנציקלופדיה היהודית (באנגלית)
- ^ 1 2 הרב שמואל בונדי, תורי זהב, מגנצא תרל"ה, הקדמה, עמ' יג, באתר אוצר החכמה.