טיוטה:מפעל הרכש

מפעל הרכש היה מפעל ציוני מתקופת הקמת המדינה להשגת האמל"ח הדרוש לכוחות ההגנה/צה"ל, לקראת ובמהלך מלחמת העצמאות. רֶכֶש – מושג שמשמעותו בתקופת הקמת המדינה הייתה השגת אמל"ח בכל צורה ודרך אפשרית – היה מהמשימות המרכזיות והקריטיות ביותר בתקופה שהובילה למלחמת העצמאות ובמהלך המלחמה במיוחד. על חשיבות הרכש תעיד העובדה שבן-גוריון הרבה לעסוק בפרטיו אישית, כפי שמשתקף היטב ביומן המלחמה שלו. על פעילות הרכש הייתה אחראית 'יחידת הרכש' של ההגנה, שעברה לצה"ל עם הקמת המדינה. רשת מסועפת של אנשים וגופים מחוץ ליחידה סייעו לה במשימות הרכש למיניהן, בארץ ובעיקר בחו"ל. המושג 'מפעל הרכש', אותו טבע שאול אביגור, מתאר את סך פעולתם של כל האנשים והגופים שעסקו ברכש, כיאה לפעילות ענפה, מתמשכת ורחבת היקף למען מטרה לאומית חשובה. כדברי שאול בכנס פעילי רכש שהתקיים באוג' 1949: "בתוך הציבור הגדול של אנשי ההגנה הייתה תמיד קבוצת אנשים שהרגישה (ובדין) שאחת ממלאכות ההגנה, בהן אתה חש בעין, איך אתה מגדיל כוחו של העם להגנה ולמלחמה, זהו מפעל זה – מפעל הרכש – שהופקד בידיה".

המכשולים לפעילות הרכש

המכשולים העיקריים בפני מערכת הרכש להצטיידות באמל"ח היו: שלטון המנדט בארץ עד להקמת המדינה – הן מפני שהבריטים לא הרשו הכנסת אמל"ח לארץ והן מפני שעסקאות נשק בינלאומיות היו חייבות לפי החוק הבינלאומי להיחתם רק בין מדינות ריבוניות); אמברגו נשק שהטילה ארצות הברית עוד באמצע דצמ' 1947 על ייצוא אמל"ח ממנה לאזור – ארצות הברית, על המלאי העצום והזול שלה של עודפי נשק ממלה"ע, הייתה המועמדת הטבעית להתחמשות היישוב והאמברגו הכה קשות במאמצי הרכש ממנה; אמברגו נשק מטעם האו"ם החל ב-29 במאי 1948 שבריטניה וארצות הברית גם יחד פעלו בנחישות לאכיפתו ברחבי העולם (הפיקוח עליו בארץ התבסס על הצבת מפקחים מטעם האו"ם בנמלי הארץ, שהסתייעו ב-2 משחתות של צי ארצות הברית ובקורבטה צרפתית). הייתה גם סכנה שהערבים ינסו לחבל, באמצעים מדיניים או צבאיים, ברכש האמל"ח או בהעברתו ארצה. הרכש התבצע לפיכך בחשאיות מרבית, תוך הברחתו מארץ המוצא או הסוואת ייעודו האמיתי באמצעות חברות קש פיקטיביות או מדינות צד שלישי, והכנסתו לארץ בהטעיה ובהסתר.

מפעל הרכש עד הכרזת המדינה

הברחת נשק לארץ בתקופת המנדט לאחר מלה"ע ועד לפרוץ מלחמת העצמאות הייתה מצומצמת מאד בהיקפה יחסית להברחות המסיביות בזמן המלחמה. רוב הנשק שהוברח ארצה בשנים 47 - 1946 נאסף/נגנב בשדות הקרב של מלה"ע באיטליה על ידי חברי 'ההגנה', מגויסי הצבא הבריטי מהבריגדה היהודית ופלוגות התובלה שהגיעו לאיטליה ב־1944. נשק שנגנב מהבריטים בבלגיה בתהליך פירוק הבריגדה היהודית שם מצא דרכו דרך צרפת לאיטליה. המרכז באיטליה לאחסון נשק ותחמושת, אריזתו, ושליחתו ארצה היה 'בסיס א' של המוסד לעליה ב' ששכן בחווה גדולה ליד העיר מג'נטה שבצפ' איטליה. בחווה התנהלה פעילות ענפה של הכשרת פליטים לעלייה ששמשה מסווה לפעילות. המשלוחים מאיטליה הגיעו ארצה מוסווים במטענן של אוניות סוחר שפקדו את נמלי חיפה ות"א (ספינות המעפילים לא שימשו להעברת נשק – ה'הגנה' שמרה על הפרדה מוחלטת בין פעילויות ההעפלה והרכש): 6 משלוחים של נשק קל ותחמושת עבורו הגיעו במהלך 1947 ו-4 משלוחים של חומרי נפץ והדף הגיעו במחצית הראשונה של 1948. חלק קטן יחסית מהנשק, שמקורו בשאריות מתקופת מלה"ע במדבר המערבי, הוברח לארץ בדרך היבשה דרך מצרים (למעט משלוח ימי בודד מבנגזי, לוב).

אמל"ח נרכש ונשלח ארצה מארצות הברית באמצעות משלחת של 'ההגנה' שהחלה לפעול שם בסוף 1945, תוך שהיא מסתייעת (במימון וקשרים) בהתארגנות חשאית שיזם בן-גוריון של קבוצת מיליונרים יהודים שכונתה "מכון סונבורן". הדגש ברכש בארצות הברית בשנים 47 - 1946 היה על מכונות וחומרי גלם עבור תע"ש. בזכות הציוד הזה, שהוברח ארצה במסווה של ציוד חקלאי וציוד לייצור טכסטיל, הצליחה תע"ש להקים ולהרחיב את 12 מפעליה ולספק כמות משמעותית של נשק תוצרת עצמית ל'הגנה'/צה"ל בזמן מלחמת העצמאות. בשנים 47 - 1946 נרכשו בארצות הברית גם מספר אוניות צבאיות לשעבר, אמנם במקור לצורכי העפלה אך לאחר הקמת המדינה התבסס עליהן הצי המלחמתי הראשוני של חה"י.

בארץ נמשך עד יומו האחרון של המנדט מסע רכש מתמשך בהיקף משמעותי שמקורו היה בעיקר המחסנים המקומיים של הצבא/הצי הבריטי. חלקו הקטן נקנה באופן לגאלי (כך לדוגמה נרכשו בתחילת 1948 מהבריטים 20 מטוסי 'אוסטר' – הם ה"פרימוסים" המפורסמים – כגרוטאות; הם הושמשו בסתר ונשאו בעיקר המאמץ המלחמתי בחודשים מרץ עד מאי), אך רובו הושג באמצעות גניבות, זיוף מסמכים, שיחוד אנשי צבא בריטים ואף שוד. מקצת מהרכש בארץ הגיע ממקורות ערביים, כך לדוגמה חומר נפץ שאריות ממלה"ע הושג באמצעות מבריחים ערביים שהבריחו לארץ מוקשים אנטי-טנקיים מהמדבר המערבי ונשק גנוב מהלגיון הערבי נרכש בי-ם מספקים ערביים.

בסוף 1946 נטל בן-גוריון לידיו את תיק הביטחון בסוכנות היהודית. כבר אז הוא העריך שצבאות ערב יפלשו לארץ כאשר המנדט הבריטי יסתיים בבוא יום ולא לקח לו הרבה זמן להגיע למסקנה שמצבת הנשק שבידי 'ההגנה' לא תספיק לעמוד בפני כזאת פלישה. עוד לפני החלטת 'כ"ט בנובמבר' 1947 הוא שיגר לחו"ל שלושה מבכירי 'ההגנה', יהודה ארזי, אהוד אבריאל ומאיר מרדור – "שלשת הגדולים" כפי שנהג לכנותם – לעסוק ברכישת הנשק הדרוש למלחמת העצמאות הצפויה והעברתו לארץ. בן-גוריון הנחה אותם לכוון את הגעת הנשק לארץ למועד סיום המנדט הבריטי.

לאחר החלטת האו"ם של הכ"ט בנובמבר עבר מפעל הרכש ל"הילוך גבוה" מתוך הכרת חשיבותו הקריטית לשרידות היישוב במלחמה שזה עתה פרצה. פריצת הדרך המשמעותית הראשונה התרחשה בינואר 1948 כאשר נחתמה, בניצוחו של אהוד אבריאל, העסקה הראשונה בסדרת עסקאות הנשק עם צ'כוסלובקיה. באיטליה הצליח מוניה מרידור לרכוש חומרי נפץ והדף, שתע"ש התקשתה מאוד להשיגם אז בארץ, ולשלוח אותם לארץ. לאחר כישלון מסע רכש בארצות הברית בתחילת 1948, הצליח ארזי לרשום לזכותו הצלחות רכש ראשונות משמעותיות במע' אירופה כאשר "סגר" במרץ על עסקה של 25 תותחי 20 מ"מ מתוצרת היספנו-סואיזה ועסקה של 50 תותחי שדה 65 מ"מ (ה"נפוליאונצ'יקים" המפורסמים של צה"ל). ארזי היה גם הראשון שרכש אוניות לצורך הובלת הרכש לארץ. המינוי בסוף מרץ 1948 של שאול אביגור, ממקום מושבו בז'נבה, למרכז רכש הנשק באירופה שיקף אף הוא את חשיבות מפעל הרכש.

עוצמת המתקפה הפלסטינית בעקבות החלטת הכ"ט בנובמבר 1947 הפתיעה את הצמרת הביטחונית. בן-גוריון הגיב במהירות, שינה בתחילת דצמ' את הנחייתו הקודמת ובמקומה הורה להתחיל בשיגור אוניות רכש - אוניות נשק בבעלות מערכת הרכש או חכורות על ידה - לארץ עוד לפני סיום המנדט, למרות הסיכון שהבריטים יירטו את האוניות ויחרימו את מטענן. ההחלטה להשתמש במעגן ת"א עוד לפני סיום המנדט לקליטת אוניות רכש התבססה על המידע שהצבא הבריטי מתכוון לפנות את דרום הארץ עד תחילת פבר' 1948 .וכך, פעילות צי הרכש החלה עוד בשלהי המנדט, כאשר החוף הא"י עדיין היה עדיין תחת הסגר מצד הצי הבריטי, שהחל עוד בסוף 1945 על מנת למנוע את ההעפלה. 3 אוניות רכש הגיעו לנמל ת"א לפני סיום המנדט. ב-1 באפר' הגיעה אוניית הרכש 'נורה' עם 4,500 רובי מאוזר P18 ("הרובה הצ'כי") ו-200 מקלעי MG34, רכש מצ'כוסלובקיה. בזכות הנשק הקל הרב שהביאה הצליחו כוחות ה'הגנה' להתגבר על "משבר מרץ 48" במלחמה ולעבור ממגננה למתקפה – לפרוץ את המצור על ירושלים במבצעי 'נחשון' ו'הראל' ולנצח בקרבות משמר העמק. ב-23 באפר' הגיעה אוניית הרכש 'רקס' עם תותחי ה-20 מ"מ שרכש ארזי. ב-13 במאי הגיעה אוניית הרכש 'בהירה' עם 5 מה"נפוליאונצ'יקים" שרכש ארזי. גם בדרך האוויר החל הנשק להגיע לארץ בטרם הסתיים המנדט [פרטים, מבצע חסידה].

יהודי ארצות הברית תמכו באופן נלהב במפעל הרכש ולמעשה הם היו אלה שמימנו אותו. לא כך הממשל האמריקאי: באמצע דצמ' 1947 הטיל הנשיא טרומן אמברגו נשק באמצעות צו נשיאותי, מבוסס על חוק ישן הקרוי 'חוק הנייטרליות' מלפני מלה"ע, שאסר מכירת ציוד צבאי לכל המדינות והגורמים המעורבים בסכסוך בארץ. הממשל גם החל לרדוף בפדנטיות את המנסים להפר את האמברגו, בתוך ארצות הברית ומחוצה לה. האמברגו האמריקאי נדחף על ידי גורמים במחלקת המדינה שלמדו על כוונה מצד הסוכנות היהודית לבקש, במקרה והאו"ם יקבל את תוכנית החלוקה, את חימושו של צבא יהודי סדיר כבסיס למימוש התוכנית. הם סברו שמחויבות לבקשה כזאת תפגע בתמיכת מדינות ערב באסטרטגיה המערבית להרחיק את ברית המועצות מאזור המזה"ת, תחבל באספקת הנפט מהמזה"ת ותיצור קרע בין ארצות הברית לשותפתה האסטרטגית בריטניה. למרות התגובה החריפה של יהדות ארצות הברית, האמברגו נשאר במשך כל זמן המלחמה יסוד יציב במדיניות האמריקאית בשאלת א"י. הממשל האמריקאי גם הפעיל לחץ כבד על מדינות אחרות שלא יפרו את האמברגו שהטיל האו"ם מצידו ב-29 במאי 1948. כך לדוגמה, אף צ'כוסלובקיה נאלצה, תחת לחץ אמריקאי מסיבי, לחסל באוגוסט 1948 את הפעילות הישראלית הענפה בבסיס 'עציון' – שדה התעופה בזאטץ, צ'כוסלובקיה, שהיה המרכז הישראלי בחו"ל לפעילות מבצע 'בלק' (מבצע רכבת אווירית להובלת נשק מצ'כוסלובקיה לארץ) וצומת להברחת מטוסים לארץ מכל קצווי תבל.

באמצע מרץ 1948 הצליח משרד החוץ האמריקאי להביא לביטול תמיכתה של ארצות הברית בהחלטת הכ"ט בנובמבר ולהחלפתה בקריאה למשטר נאמנות "זמני" בחסות האו"ם – תוצאה של האינטרס של ארצות הברית בשת"פ עם בריטניה והעולם הערבי מול ברית המועצות במזרח התיכון, וחשש אמריקאי שהתמוטטות תוכנית החלוקה עקב המלחמה שפרצה עלולה לאלץ את ארצות הברית לשלוח כוחות צבא להצלת היישוב היהודי. "הנשק כבר בדרך" – הסיכום של מפעל הרכש שבן-גוריון השמיע בישיבת מנהלת העם ב-12 במאי 1948 – היה הנימוק המרכזי שגרם לרוב הדחוק של חברי מנהלת העם לתמוך בהכרזת העצמאות (היו 6 תומכים מול 4 מתנגדים) ולדחות את הלחץ האמריקאי הכבד שלא להכריז בשלב זה.

בניגוד לארצות הברית, ברית המועצות התגלתה באופן מפתיע כתומכת חשובה ועיקבית במאבק של היישוב לעצמאות. ביטוייה המרכזיים של תמיכת ברית המועצות היו נאומו הפרו-ציוני המפתיע של נציגה באו"ם אנדריי גרומיקו באמצע מאי 1947, הצבעתה בעד תוכנית החלוקה בכ"ט בנובמבר, ראייתה בחיוב את עליית שארית הפליטה מארצות הגוש הסובייטי לארץ (הן במפעל ההעפלה, והן בגל העלייה ההמונית שבו רוב רובם של העולים מאירופה באו מארצות מזרח אירופה וכוח האדם שהוסיפו לצה"ל נחשב למרכיב קריטי בניצחון), סיקול היוזמה האמריקאית במרץ 1948 לביטול החלטת הכ"ט בנובמבר, ומתן "אור ירוק" לעסקאות הנשק עם צ'כוסלובקיה שלדעת רבים הצילו את מדינת ישראל מחורבן. תמיכת ברית המועצות נבעה משילוב של כוונה לפגוע באינטרסים של בריטניה, תקווה שמדינת ישראל לכשתקום תהיה פרו-סובייטית, תקיעת טריז בין ישראל לארצות הברית (ואכן, גורמים בממשל האמריקאי היו בטוחים שקבלת הנשק מצ'כוסלובקיה הייתה כרוכה בהסכמים או בהתחייבויות של ישראל כלפי ברית המועצות) וכסף טוב לשיקום כלכלות ארצות הגוש המזרחי.

מפעל הרכש לאחר הכרזת המדינה

מיד לאחר הקמת המדינה החל נשק רב לזרום לארץ ממקורות שונים ומגוונים, בדרך הים והאוויר. המדינות העיקריות בהן הושג רכש (בהסכמת השלטונות או חרף התנגדותם) היו צ'כוסלובקיה, איטליה, צרפת, שווייץ, בריטניה וארצות הברית. יוגוסלביה תרמה רבות למאמץ הרכש הישראלי בהעמידה את נמל שיבניק ושני שדות תעופה בשטחה כתחנות ביניים לצורך העברת הנשק מצ'כוסלובקיה לארץ (גם הצרפתים העמידו עד שלב מסוים תחנת ביניים חשובה עבור מטוסי מערכת הרכש בדרכם ארצה – שדה התעופה איאצ'יו שבקורסיקה, שאת האישור לשימוש בו השיג הכומר המומר חסיד אומות העולם אלכסנדר גלסברג).

[הנשק מצ'כוסלובקיה, בקיצור נמרץ עקב קיומו כבר של ערך בויקיפדיה העוסק בנושא]

צי הרכש

אוניות היו האמצעי הראשי להבאת אמל"ח לארץ. השימוש בהברחת אמל"ח באמצעות אוניות סוחר רגילות המשיך, אך ברוב רובו של הנטל נשא "צי הרכש" – 15 אוניות נשק בבעלותה של מערכת הרכש או חכורות על ידה (ישירות או בעקיפין) שביצעו במהלך מלחמת העצמאות 56 הפלגות בהן הביאו ארצה כ-35,000 טון אמל"ח, כולל נשק כבד, טנקים ומטוסים. הניסיון, התשתית והקשרים שנצברו בעליה ב' סיפקו בסיס לפיתוח התובלה הימית של הרכש. לצדם של רבי החובלים הזרים של האוניות, שהסתכנו בהפרת האמברגו, הוצבו ימאים ו'גדעונים', יוצאי הפלי"ם וותיקי מפעל ההעפלה. בהגדרה, הם שימשו כנציגי בעלי המטען ועיקר תפקידם היה לוודא שרבי החובלים יפעלו בהתאם להנחיות מערכת הרכש. החשש שהצי המצרי יתנכל לאוניות הנשק ואוניות העולים (שהביאו עשרות אלפי לוחמי גח"ל ומח"ל) לא התממש. כל ההפלגות של אוניות הנשק (למעט אחת שיצאה ממקסיקו) היו מנמלים בים התיכון, כאשר נמלי המוצא העיקריים היו שיבניק, יוגוסלביה (עבור הרכש מצ'כוסלובקיה), ונמלים באיטליה ודר' צרפת (עבור רכש במערב אירופה: איטליה, צרפת ושווייץ). כ-4 אוניות רכש בממוצע פקדו מדי חודש במהלך המלחמה את נמלי הארץ – נמל ת"א (החל מה-1 באפר' 1948) קלט 15 אוניות סה"כ ונמל חיפה (החל מ-1 ביולי 1948, לאחר שהבריטים פינו אותו) קלט 41. רוב רובן של האוניות ביצעו מספר סבבי רכש (השיאנית הייתה 'רקס' שביצעה 10 סבבים).

רכש בדרך האוויר

בעוד רוב האמל"ח עשה את דרכו ארצה בדרך הים, חלקו הקטן יחסית (במונחי משקל פיזי) הגיע בדרך האוויר. האמל"ח שהגיע בדרך האוויר כלל את מטוסי ה'אוויה S-199' והנשק הקל שהועברו ברכבת האווירית מצ'כוסלובקיה (מבצע בלק), ומטוסים שהוטסו ארצה – מטוסי התובלה וההפצצה שהוברחו מארצות הברית, חלק ממטוסי הקרב ספיטפייר שנקנו בצ'כוסלובקיה ושהגיעו ארצה בטיסה במבצע ולווטה, חלק מ-20 מטוסי תובלה קלים 'נורסמן' שנרכשו בגרמניה על ידי המח"לניק הארי "פרדי" פרדקינס, המטוסים שעמנואל צור הבריח מבריטניה ('דראגון ראפיד', 'מיילס איירוואן', 'מוסקיטו' ומספר מפציצי 'בריסטול בופייטר') והמטוסים ('דקוטה' ואחרים) שרכש בוריס סניור בדר' אפריקה. תרומתם העצומה של אנשי המח"ל בתחום הרכש האווירי והטסתו ארצה הייתה לשם דבר.

מפעל הרכש בארצות הברית

[תוכן]

שונות

[מבצעי 'שלל'][פרשת אלטלנה]

סיכום

[תוכן]

ראו גם

• עסקת הנשק הצ'כוסלובקית-ישראלית
• אמצעי לחימה במלחמת העצמאות
• מבצע בלק
• מבצע ולווטה

לקריאה נוספת

• שם סופר, שם ספר, שם הוצאה, תאריך הוצאה

קישורים חיצוניים

• אוניות הנשק במפעל הרכש, באתר הפלי"ם ההעפלה והרכש