טיוטה:סכסוך נגורנו קרבאך
סכסוך נגונרו קרבאך הוא סכסוך טריטוריאלי על רקע אתני בין ארמניה לבין אזרבייג'ן על אזור נגורנו קרבאך שבדרום-מערבה של אזרבייג'ן. כיום נמצא האזור וסביבתו בשליטה דה פקטו של ישות מדינית עצמאית המקורבת לארמניה, בעוד דה יורה שייך האזור לאזרבייג'ן. מקורות הסכסוך בראשית המאה ה-20, תחת שלטון ברית-המועצות החליט יוזף סטלין לספח את נגורנו קרבאך לרפובליקה הסובייטית של אזרבייג'ן, למרות רוב אתני מובהק של ארמנים. בשנת 1988 דרשו הארמנים בקרבאך להעביר את האזור מאזרבייג'ן הסובייטית לארמניה הסובייטית. הסכסוך הסלים לכדי מלחמה של ממש בראשית שנות התשעים.
הפסקת האש שנחתמה בשנת 1994 סיפקה שני עשורים של שקט יחסי, שהלך והידרדר עם חוסר שביעות רצונה של אזרבייג'ן מהסטטוס-קוו, למול רצונה של ארמניה לקבע אותו. בשנת 2016 פרצו מהומות מחודשות, שאף גבו קורבנות בנפש. המצב באזור ממשיך להיות מתוח, וקיים חשש לשובן של המהומות.
רקע
עריכהראשוני הארמנים הגיעו לקרבאך במאה הרביעית או במאה השנייה לפנה"ס, חוקרים אחרים סבורים כי הארמנים התיישבו במקום כבר במאה השביעית לפנה"ס.[1] בסביבות שנת [180 לפנה"ס] הייתה קרבאך חלק מ-15 המחוזות של הממלכה הארמנית הקדומה, ממלכה זו שלטה בשיאה (65–95 לפנה"ס) על התחום שמצפון הקווקז ועד מרכז טורקיה וצפון מערב איראן. המדינה הארמנית איבדה את עצמאותה ב-114–118 כאשר הוכפפה לקיסרות הרומית. בשנת 387 חולקה ארמניה בין האימפריה הרומית לבין האימפריה הפרסית, ואילו שני מחזות עברו לידיי אלבניה הקווקזית, ביניהם נגורו קרבאך.
באמצע המאה ה-7 נכבש האזור בידי האימפריה המוסלמית, במהלך.. במהלך המאה ה-17 ניצלו ה'מליקים', השליטים המקומיים, את חולשתה של האימפריה הפרסית ששלטה באזור, והקימו ישות מדינית ארמנית. כאשר פלשו הרוסים לקווקז בראשית המאה ה-19 סייעו להם הארמנים, ולאחר המלחמה הוסכם כי חאנות קרבאך תהפוך למדינת חסות של האימפריה הרוסית. מעמד זה אושרר בשנת 1813 בהסכם גוליסטן, בו ויתרו הפרסים על השליטה באזור. בעקבות ההסכם היגרו ארמנים נוצרים רבים לתחומי קרבאך, בה חשו בטוחים יותר מאשר באימפריה הפרסית והעותמאנית.
בשנת 1822, התפרקה חאנות קרבאך רשמית והפכה לחלק מפלך אליזבטפול של מלכות המשנה של הקווקז.
במהלך המהפכה הרוסית הראשונה ב-1905 התחוללו מאבקים עקובים מדם בין ארמנים לאזרים.
ב-1918, מיד לאחר התפוררות האימפריה הרוסית קמו לזמן קצר מדינות עצמאיות, ביניהן הרפובליקה הדמוקרטית של אזרבייג'ן והרפובליקה הדמוקרטית של ארמניה. שאלת הבעלות על נגורו קרבאך נותרה במחלוקת בין המדינות. את הוואקום שנוצר נצלו תושביו הארמנים של האזור, שהיוו 95 אחוזים מכלל התושבים, על הקמת ישות מדינית עצמאית. ????
בשנת 1920 פלשה הארמייה ה-11 של הצבא האדום לקווקז, וכבשה במהלך שלוש השנים הבאות את כל הרפובליקות הטריות. הן אוחדו לרפובליקה אחת בשם הרפובליקה הסובייטית הפדרלית הסוציאליסטית עבר-הקווקז, שהייתה נתונה למרות סובייטית, ונכללה בברית המועצות עם הקמתה. על ניהול הרפובליקה הועמדה וועדה ובה שבעה חברים, שהייתה נתונה לפיקוחו של הקומיסר לענייני לאומים יוסיף סטלין.
תחת שלטון ברית המועצות
עריכהעם כיבושה של ארמניה בשנת 1921, הבטיחו הרוסים להקצות את קרבאך לארמניה, יחד עם שני אזורים נוספים שהיו נתונים במחלוקת. בדרך זו קיוו הרוסים להפיס את דעתם של הארמנים הנכבשים.
ב-4 ביולי 1921 החליטה הוועדה הממונה כי קראבך תשולב בארמניה. למחרת התערב סטלין, והורה כי קראבך תכלל דווקא באזרבייג'ן הסובייטית, למרות ש-94 אחוזים מכלל אוכלוסיית נגורנו קרבאך היו ארמנים באותו הזמן.[2]. החלטה זו התקבלה ללא דיון או הצבעה. בהתאם להחלטה הוקם ב-1924 המחוז האוטונומי נגורנו קרבאך (NAKO) בתוך שטחה של אזרבייג'ן.
יש המנמקים את ההחלטה ברצונו של סטלין לרצות את טורקיה ולהעניק לאזרבייג'ן המוסלמית את השליטה על פני הארמנים הנוצרים. ייתכן גם שעשה זאת כחלק מהמדיניות הסובייטית של ליצור רפובליקות שונות מבחינה אתנית, על-מנת להחליש את כוחן.
ב-65 שנות קיומו של NAKO חשו הארמנים כי הם מוגבלים מצד אזרבייג'ן. לטענתם, נעשו נוהלה מדיניות דה-ארמניזציה תרבותית באזור, התיישבות אזרית מתוכננת וסחיטה כלכלית של האוכלוסייה הארמנית[2]. כראייה לדבריהם הביאו הארמניים את נתוני מפקד האוכלוסין שנעשה ב-1979, לפיהם דוללה האוכלוסייה הארמנית תחת ל-76 אחוזים, כאשר בהקמת NAKO היוו הארמנים 96 אחוזים מכלל האוכלוסייה.[3] תושבי NAKO האזרים התלוננו מצידם על אפליה מצד הרוב הארמני.
במשך כל תקופת ברית המועצות ניסו שלטונות ארמניה הסובייטית לשנות את ההחלטה, ולהעביר את השטח לשליטתם.
בשנות שלטונה של ברית המועצות באזור הועבו אוכלוסיות רבות לשטחה של נרוגנו קראבך. הן בכדי לדלל את הרוב הארמני באזור, והן בכדי ליצור פתרון לבעיות אתניות מאזורים אחרים בברית המועצות. כך הועברו אל החבל טאלישים, מסחתים, כורדים ואחרים. למרות הניסיונות הסובייטים, נותר החבל ארמני במובהק. עם-זאת, טענו הארמנים לנוכח הירידה במספרם באוכלוסייה כי קיימת מדיניות דמוגרפית של אזרבייג'ן לדלל את האוכלוסייה הארמנית. בסוף שנות ה-80 של המאה ה-20, עם עלייתו של מיכאיל גרובצ'וב לשלטון ותחילת פירוק תבנית:הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האזרית, צפו טענות הארמנים במלוא עוזם.
בפבואר 1988, לאחר שהוגשה עצומה של 80,000 בדרישה להסתפח לארמניה, פנה הסובייט של נגורנו קרבאך אל הסובייט העליון בבקשה לאשר את פרישת נגורנו קראבך מאזרבייג'ן וסיפוחה לארמניה. הבקשה גרמה להתמרמרות באזרבייג'ן השכנה, ואף הביאה למהומות שנמשכו שלושה ימים, בהם נמנו הרוגים משני הצדדים.[2]
השלטונות במוסקבה המתינו תחילה ונתנו לשלטונות האזרים לפתור את הבעייה כראות עיניהם. בסתיו 1989 אף הוסיפו השלטונות במוסקבה והעניקו לשלטונות האזרים שליטה רחבה יותר על-מנת שיוכלו לדכא את המהומות. בנוסף, כאשר ב-
הערות שוליים
עריכה- ^ ר. שמיט ארמניה ואירן אנציקלופדיה אירניקה
- ^ 1 2 3 Azerbaijan, A Country Study US Library of Congress Federal Research Division
- ^ НАЦИОНАЛЬНОЕ САМООПРЕДЕЛЕНИЕ:ПОДХОДЫ И ИЗУЧЕНИЕ СЛУЧАЕВ