ויקיפדיה

ארמניה

מדינה במערב אסיה
פירוש נוסף ערך זה עוסק במדינה במערב אסיה. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו ארמניה (פירושונים).

רֶפּוּבְּלִיקַת אַרְמֶנְיָה (בארמנית: Հայաստանի Հանրապետություն, הָיַסְטָנִי הַנְרָפֵּטוּתְיוּן) היא מדינה השוכנת בדרום-קווקז באירואסיה, בין הים השחור והים הכספי. על-אף מיקומה הגאוגרפי, קשורה ארמניה מבחינה היסטורית, תרבותית ופוליטית למדינות אירופה. היא גובלת בטורקיה, בגאורגיה, באזרבייג'ן ובאיראן, בנוסף לארמניה יש מובלעות רבות על הגבול האזרי ביניהם מובלעת ארטסוושן הנשלטת דה פקטו על ידי אזרבייג'ן. בעברה היא הייתה חלק מברית המועצות והפכה למדינה עצמאית ב-21 בדצמבר 1991[1].

רפובליקת ארמניה
Հայաստանի Հանրապետություն
Flag of Armenia.svgCoat of arms of Armenia.svg

לחצו כדי להקטין חזרה

גיברלטראוסטריהבלגיהבולגריהקפריסיןצ'כיהגרמניהדנמרקדנמרקאסטוניהספרדפינלנדצרפתצרפתהממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדתיווןיווןהונגריהאירלנדאיטליהאיטליהאיטליהליטאלוקסמבורגלטביההולנדפוליןפורטוגלרומניהשוודיהסלובניהסלובקיהאיסלנדמונטנגרומקדוניה הצפוניתקרואטיהטורקיהטורקיהמלטהסרביהגרינלנדאיי פארונורווגיהנורווגיההאי מאןגרנזיג'רזיאנדורהמונקושווייץליכטנשטייןקריית הוותיקןסן מרינואלבניהקוסובובוסניה והרצגובינהמולדובהבלארוסרוסיהאוקראינהחצי האי קריםקזחסטןאבחזיהדרום אוסטיהגאורגיהאזרבייג'ןנחצ'יבאןארמניהאיראןלבנוןסוריהישראלירדןערב הסעודיתעיראקרוסיהתוניסיהאלג'יריהמרוקוArmenia in Europe (-rivers -mini map).svg
אודות התמונה
מוטו לאומי אומה אחת, תרבות אחת
המנון לאומי אדמת אבותינו
ממשל
משטר רפובליקה
ראש מדינה נשיא ארמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
נשיא ארמניה ארמן סרקיזיאן
ראש הרשות המבצעת ראש ממשלת ארמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
ראש ממשלת ארמניה ניקול פשיניאן עריכת הנתון בוויקינתונים
שפה רשמית ארמנית
עיר בירה ירוואן 40°16′N 44°34′E / 40.267°N 44.567°E / 40.267; 44.567
(והעיר הגדולה ביותר)
רשות מחוקקת האספה הלאומית של ארמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
גאוגרפיה
יבשת אסיה
שטח יבשתי[2] 29,743 קמ"ר (143 בעולם)
אחוז שטח המים 4.7%
אזור זמן UTC +4
היסטוריה
הקמה   
הרפובליקה הארמנית
פירוק ברית המועצות		 28 במאי 1918
21 בספטמבר 1991[1]
ישות קודמת ארמניה הסובייטיתארמניה הסובייטית ארמניה הסובייטית
דמוגרפיה
אוכלוסייה[3]
(הערכה 1 באוגוסט 2022)		 2,974,734 נפש (139 בעולם)
צפיפות 100.01 נפש לקמ"ר (113 בעולם)
דת נצרות
אוכלוסייה לפי גילאים
 
 
 
 
 
0 10 20 30 40 50 60 70 80
גילאי 0 - 14 18.64%
גילאי 15 - 24 11.63%
גילאי 25 - 54 43.04%
גילאי 55 - 64 14.08%
גילאי 65 ומעלה 12.60%
כלכלה
תמ"ג[4] (הערכה לשנת 2020) 37,310 מיליון $ (125 בעולם)
תמ"ג לנפש 12,542$ (118 בעולם)
מדד הפיתוח האנושי[5]
(2019)		 0.776 (81 בעולם)
מטבע דראם ארמני‏ (AMD)
בנק מרכזי הבנק המרכזי של ארמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
שונות
סיומת אינטרנט am
קידומת בין־לאומית 374
www.gov.am/en/
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

האומה הארמנית התפתחה בימי קדם בסביבות האלף ה-2 לפנה"ס, בעוד הממלכה הארמנית הראשונה, אוררטו, נוסדה במאה ה-9 לפנה"ס. האזור הגאוגרפי המכונה רמת ארמניה סובב את ימת ואן וגובל בכורדיסטן, אסיה הקטנה, הרי זגרוס ורכס הקווקז הקטן. שיא התפרשותה הטריטוריאלית של הממלכה הארמנית הגיע בתקופת מלכות טיגראנס הגדול במאה ה-1 לפנה"ס. ארמניה הייתה האומה הראשונה שקיבלה את הנצרות כדתה הראשית והתפתח בה זרם הכנסייה האפוסטולית הארמנית. קהילה ארמנית נרחבת עברה לקיליקיה, בעיקר עקב בריחה מהשושלת הסלג'וקית, ובעת מסעי הצלב הוקמה ממלכת קיליקיה הארמנית. במהלך העת החדשה המוקדמת הייתה האומה הארמנית מחולקת בין מזרח תחת שלטון פרסי ומערב תחת שלטון עות'מאני.

בעקבות מלחמות רוסיה–פרס ארמניה המזרחית נכבשה בידי האימפריה הרוסית. במהלך מלחמת העולם הראשונה רשויות השלטון באימפריה העות'מאנית הוציאו לפועל את רצח העם הארמני שעלה בחייהם של בערך 1.5 מיליון ארמנים. עם נפילת האימפריה הרוסית הוקמה בארמניה המזרחית הרפובליקה הראשונה של ארמניה שנכנסה למלחמת טורקיה–ארמניה על שטחי ארמניה המערבית, שהטיהור האתני הותיר אותם כמעט וחסרי כל תושבים ארמנים נותרים. במקביל ארמניה ניהלה מלחמות עם שכנותיה גאורגיה ואזרבייג'ן. לאחר ההפסד לרפובליקה הטורקית, ארמניה נגררה לתוך מלחמת האזרחים ברוסיה כאשר הצבא האדום כבש אותה וסיפח אותה לתוך ברית המועצות. עצמאותה של ארמניה שבה לידיה עם התפרקות ברית המועצות ב-1991. עם השגת העצמאות נכנסה ארמניה למאבק ממושך עם שכנתה אזרבייג'ן על השליטה בחבל נגורנו קרבאך, שגרר את שתי המדינות למלחמה ראשונה בשנות התשעים ומלחמה שנייה ב-2020 שהסתיימה במפלה ארמנית.

ארמניה היא, מאז 1991, מדינת לאום ריכוזית, רב-מפלגתית, רפובליקה דמוקרטית ומדינה מתפתחת, חברת האיחוד הכלכלי האירואסייתי, ארגון האמנה לביטחון משותף, מועצת אירופה וארגונים גאו-פוליטיים נוספים. ארמניה מדינה הררית בעיקרה, כאשר ההר הלאומי, אררט נמצא למעשה בשטחי טורקיה, ליד הגבול הארמני, ומשקיף על הבירה ירוואן. ירוואן היא העיר היחידה בארמניה עם מעל למיליון תושבים, וכוללת בערך שליש מהאוכלוסייה. המרכז הדתי העיקרי במדינה היא אצ'מיאדזין, המהווה את מקום מושבו של הקתוליקוס של הכנסייה האפוסטולית. בארמניה ישנה קהילה יהודית בת אלפי שנים המונה לא יותר מ-500 איש. התרבות והשפה הארמנית ייחודיות, וישנם ארמנים רבים הידועים בפיתוח תחומי התרבות, המדעים, המשחק ועוד (כאשר שחמט הוא משחק מפורסם מאוד במדינה), לדוגמה: אראם חאצ'טוריאן, ויקטור אמברצומיאן וגארי קספרוב.

גאוגרפיהעריכה

ארמניה נמצאת באזור הקווקז וגובלת בגאורגיה, באזרבייג'ן, באיראן ובטורקיה, והיא חסרת מוצא לים.

פני השטח במדינה הרריים. גובה הנקודה הגבוהה ביותר, בפסגת הר אַרָגַץ, הוא 4,095 מטרים וגובה הנקודה הנמוכה ביותר, בקניון נהר דבד - כ-400 מטרים. ימת סוואן במרכז המדינה היא האגם הגדול ביותר במדינה. האקלים במדינה הוא אקלים יבשתי, המתאפיין בטמפרטורות קיצוניות; הטמפרטורות מגיעות עד 36 מעלות צלזיוס בקיץ ו-10 מעלות מתחת לאפס בחורף.

היסטוריהעריכה

בשטחים הנרחבים שבין הים הכספי, הים השחור והים התיכון התפתחו החל מהמאה ה-17 לפנה"ס ממלכות שונות המזוהות כאבות האומה הארמנית. בין המאה העשירית עד המאה השישית לפנה"ס פרחה באזור ממלכת אוררטו שהייתה ממלכתם הקדומה של הארמנים ובתקופתה הוקמו כמה ערים ארמניות הקיימות עד היום, ביניהן ירוואן.

ב-66 לפנה"ס ניהלו הארמנים מלחמה עיקשת נגד האימפריה הרומית, אך הפסידו. ארמניה הייתה זירה למאבקים בין האימפריה הפרתית לאימפריה הרומית. ב-301 ארמניה הארטאשסית הקדימה את האימפריה הרומית, בקבלת את הנצרות כדת מדינה. בשנת 387 חולקה המדינה בין האימפריה הרומית לבין האימפריה הסאסאנית. הכתב הארמני (אנ') הומצא בשנת 406 על ידי מסרוב משדוץ. במחצית המאה ה-7 נכבש השטח על ידי הערבים. בסוף המאה ה-9 הוקמה ממלכה ארמנית גדולה שאיחדה את כל השטח שהיה מאוכלס על ידי הארמנים. החל משנת 1045 נשלטו הארמנים על ידי האימפריה הביזנטית, ובשנת 1064 הקימו את ממלכת קיליקיה, שהתקיימה עד 1375.

החל מהתקופה הביזנטית הייתה ארמניה מדינת חיץ בין האימפריה הביזנטית לבין ממלכת פרס, ולאחר מכן בין פרס לבין האימפריה העות'מאנית ורוסיה (מהמאה ה-18). החל מהמאה ה-15 עבר השטח מצד לצד והתחוללו בו מלחמות שליטה רבות. כתוצאה מכך נפגעה מאוד האוכלוסייה המקומית ולחלק מתפקידי מפתח מונו נציגי העמים המוסלמים שהתיישבו באזור.

באימפריה העות'מאנית השתלבו בתפקידי מנהָל ארמנים רבים, המפורסם בהם הוא סינאן, האדריכל הגדול של סולימאן הראשון. בסוף התקופה העות'מאנית סבלו מפן-טורקיזם, שהביא לרציחות המוניות של הארמנים. כמיעוט באימפריה העות'מאנית שאפו לעצמאות, אולם שאיפות אלו דוכאו ברצח העם הארמני.

תנועה לאומית במאה ה-19עריכה

בעקבות המלחמה שהתחוללה בשנים 1826–1828, נחתם הסכם טורקמנצ'אי, על פיו סיפחה האימפריה הרוסית שטחים שאוכלסו על ידי הארמנים שהיו שייכים לאימפריה הפרסית. בעקבות המלחמות הרבות וחילופי אוכלוסייה, היוותה האוכלוסייה הארמנית באזור רק 20% מסך האוכלוסייה. בעקבות מלחמות עם האימפריה העות'מאנית, סופחו לאימפריה הרוסית שטחים נוספים שאוכלסו על ידי הארמנים. בשנת 1849 הוקמה בה גוברניית ירוואן.

בתחילת המאה ה-19, נחשבו הארמנים עדה נאמנה מאוד לאימפריה העות'מאנית, אולם לאחר כיבוש קווקז על ידי הרוסים ברבע הראשון של המאה הזו, והקמת ארמניה הרוסית על הגבול המזרחי של טורקיה, חל שינוי ביחס הארמנים לאימפריה העות'מאנית. בארמניה הרוסית קיבלה הכנסייה הארמנית מעמד של כנסייה מוכרת ומושלים ארמנים משלו על מחוזות. לארמניה הרוסית הייתה השפעה פוליטית על הארמנים העות'מאניים, וגם הרעיונות הלאומיים והליברליים שהגיעו מאירופה, השפיעו עליהם, במיוחד על המעמד הבינוני. כל אלו זירזו את התפתחותה של תנועה לאומית ארמנית פעילה. הארמנים היו פזורים על פני טורקיה מהגבול עם קווקז ועד לים התיכון, בין היתר בכפרים טורקיים וארמניים שאוכלוסייתם בלתי ניתנת להפרדה. עם התפתחותה של התנועה הלאומית במאה ה-19, החלו הארמנים בטורקיה להוות איום על המדינה הטורקית ובין שני העמים החל מאבק לאומי[6].

במלחמת העולם הראשונהעריכה

בזמן מלחמת העולם הראשונה, נעשו הארמנים בעיה לטורקים, משום שהם רצו עצמאות ואהדו בגלוי את הרוסים שהתקדמו מהקווקז אל עבר טורקיה. הארמנים, שרצו לשחרר את ארצם, אכלסו אזור שהיה נתון לאיום של פלישה זרה[7]. בעקבות זאת, ב-1915 החליטה הממשלה העות'מאנית על גירוש האוכלוסייה הארמנית של אנטוליה[8]. אלא שבמהלך המלחמה, בשנים 1915–1918, בוצע בארמנים רצח עם שיטתי על ידי הטורקים ובו נרצחו בין 600 אלף ל-1.5 מיליון ארמנים. מאז מהווה הטבח והדרישה להכרה בינלאומית בו כרצח עם, מוקד למתיחות בין ארמניה לבין טורקיה.

הרפובליקה הראשונה של ארמניהעריכה

לאחר מלחמת העולם הראשונה הכריזה ארמניה על עצמאותה, אך ב-1920 כבש הצבא האדום את ארמניה והכליל אותה ברפובליקה הסובייטית הפדרלית הסוציאליסטית עבר-הקווקז. ב-1936 הוכרזה ארמניה כרפובליקה סובייטית נפרדת.

הרפובליקה של ארמניהעריכה

ב-1991, עם התפרקות ברית המועצות, קיבלה ארמניה עצמאות, אך רוב שטחה של ארמניה ההיסטורית נותר בשליטתה של טורקיה. ב-17 באוקטובר לבון טר-פטרוסיאן נבחר לנשיא הראשון של הרפובליקה. באביב 1992 במהלך מלחמת נגורנו קרבאך הראשונה נכבשו שטחים של אזבייג'ן הסמוכים לנגורנו קרבאך. הקרבות נמשכו עד לשנת 1994 כאשר נחתם הסכם הפסקת אש.

בשנת 1996 טר-פטרוסיאן נבחר לכהונה השנייה, אך כבר בפברואר 1998 הודיע על התפטרות. בבחירות שנערכו במאי רוברט קוצ'ריאן נבחר לנשיא. בשנת 2008 סרז' סרקיסיאן נבחר לנשיא, אך אופוזיציה לא קיבלה את התוצאות וטענה לאי-סדרים. במהלך ההפגנות 10 מפגינים נהרגו.

בשנת 2013 סרקיסיאן נבחר לכהונה השנייה. בתקופתו שופרו יחסים עם טורקיה. בקיץ 2016 פרץ במדינה משבר פוליטי חדש. בעקבות פטירת מפגין, שרת המשפטים ארפין הובהניסיאן התפטרה. באפריל 2018 לנשיא נבחר ארמן סרקיסיאן שהיה לפני הבחירות ראש הממשלה. בעקבות משבר שלטוני בשנת 2019 נערכו בחירות חדשות לפרלמנט בהם ניצחה מפלגה של ניקול פשיניאן והוא מונה לראש הממשלה.

בספטמבר 2020 אזרבייג'ן פתחו במתקפה. בעקבות מלחמת נגורנו קרבאך השנייה אזרים החזירו לעצמם את כל השטחים שנכבשו בעבר על ידי ארמניה ואף קיבלו שליטה על אזורים נרחבים בשטח נגורנו קרבאך עצמו. על סיום הלחימה הוסכם ב-10 בנובמבר 2020 בתיווך רוסיה. ב-25 בפברואר 2021 ראשי הצבא דרשו התפטרות הממשלה. פשיניאן פיטר אותו למרות שנשיא ארמניה לא חתם על הצו. באפריל פשיניאן התפטר, אך בבחירות שנערכו ב-20 ביוני 2021 מפלגתו ניצחה הוא מונה לראש הממשלה מחדש. באביב 2022 דרישות להתפטרותו חודשו.

פוליטיקה, משפט ומנהלעריכה

  ערך מורחב – פוליטיקה של ארמניה

חוקה ומערכת משפטיתעריכה

מאז אימוצה ב-1995, נערכו שתי סדרות תיקונים לחוקת ארמניה, האחת ב-2005 והשנייה ב-2015. החוקה מחולקת לתשעה פרקים: 1. יסוד השררה החוקתית, 2. זכויות אדם וזכויות האזרח הבסיסיות, 3. הנשיא של הרפובליקה, 4. הפרלמנט, 5. הממשלה, 6. הסמכות המשפטית, 7. ממשל מקומי עצמי, 8. אימוץ, תיקון ומשאל עם לחוקה, 9. סיכום והעברת סמכויות. החוקה כוללת 117 סעיפים[9]. כלל המערכת המנהלית מבוססת על החוקה, וזכויות האדם הקבועות בה נחשבות למתקדמות ביחס לשאר ארצות חבר המדינות. לפי החוקה, בפרלמנט מוקצים ארבעה מושבים לארבעהמיעוטים אתניים בארמניה: רוסים, יזידים, אשורים וכורדים[10].

בארמניה, מערכת השפיטה והצדק מנוהלות רק על ידי בתי משפט בהתאם לחוקה ולחוקי המדינה שמתווספים לה על בסיס פעילות הרשות המחוקקת. בארמניה פועלים בית המשפט החוקתי, בית המשפט העליון, בתי משפט לערעורים, ערכאה ראשונה של סמכות שיפוט כללית, כמו גם בית המשפט לעניינים מנהליים. ניתן להקים בתי משפט מיוחדים אחרים במקרים הקבועים בחוק. כל פעילות המשפט החוקתי מנוהל על ידי בית המשפט החוקתי, שמטרתו להבטיח את עליונות החוקה מעל לכל סמכות אחרת הקיימת במדינה. הערכאה העליונה של בתי המשפט והמערכת המשפטית בכללה בכל שאר הנושאים שאינם נוגעים לחוקה הוא בית המשפט העליון.

בית המשפט לשיפוט, בדרך של תיקון פעולות שיפוטיות במסגרת הסמכויות הקבועות בחוק, דואג ליישום אחיד של חוקים ושל פעולות משפטיות רגולטוריות אחרות, וכן פועל לשפיטה של הפרות יסודיות של זכויות האדם וחירויות האדם. עצמאותם של בתי המשפט והרשות השופטת עצמה מובטחת על ידי המועצה השיפוטית העליונה שהיא גוף ממלכתי עצמאי המורכב מעשרה חברים. חמישה חברים במועצה השיפוטית העליונה נבחרים על ידי האספה הכללית של השופטים, חמישה חברים נוספים - על ידי האספה הלאומית (הרשות המחוקקת).

בבחינת המשפט הבינלאומי, המערכת המשפטית הארמנית מחויבת להכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם, האמנה בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם, האמנה האירופית למניעת עינויים ויחס או ענישה לא אנושיים או משפילים (אנ') והאמנה האירופית לזכויות אדם. משרד המשפטים הארמני הוא הסוכנות המשפטית של הרשות המבצעת, והיא אחראית על שירות בתי הסוהר ושירות אכיפת החוק[11].

הנשיא, הממשלה והאספה הלאומיתעריכה

 
הרכב האספה הלאומית של ארמניה לאחר בחירות 2021:
בכחול כהה - הברית הארמנית,
בכחול בהיר - המצע האזרחי,
באדום - סיעת "יש לי כבוד".

על סף החירות, המועצה העליונה של ארמניה הסדירה כינוס ראשון בשנת 1990, וקבעה כי יוקם פרלמנט בן בית-אחד המונה 260 מושבים עם מערכת בחירות בשיטה הרובנית עם שני סבבים. באותה העת ארמניה עוד הייתה נתונה לברית המועצות. בפרלמנט החדש, שהחל לפעול ב-20 ביולי, המפלגה הקומוניסטית והמפלגה הפאן-לאומית הארמנית היו המפלגות היריבות הגדולות. בהמשך הוקמו ועלו לשורות הפרלמנט מפלגות חדשות ומפלגות ישנות שהוקמו מחדש, בהן הפדרציה המהפכנית הארמנית[12].

עם הסדר החוקה ושינוי המערכת השלטונית, נקבע ב-2015 כי ארמניה היא דמוקרטיה פרלמנטרית בעלת בית אחד בפרלמנט, הוא האספה הלאומית של ארמניה, המחולקת ל-107 מושבים. הבחירות בארמניה מתקיימות פעם ב-5 שנים, לפי 75 מחוזות בחירה בעלי גודל אוכלוסייה דומה[13]. כל רשימת מועמדים צריכה להכיל לפחות 30% נשים, וגילם המינימלי של המועמדים חייב להיות 25. המועמדים חייבים להיות אזרחים ארמנים, ותושבי המדינה בחמש השנים שקדמו לבחירות. אנשים המחזיקים בסמכות ציבורית או עובדי מערכת הביטחון לא יכולים להיות חברים בפרלמנט, אלא אם כן הם פורשים מתפקידם. רשימות המועמדים מתפרסמות כשלושה חודשים לפני הבחירות.

הפרלמנט מעביר חקיקות לפי שיטת הצבעת הרוב ואינו יכול להעביר חקיקות שלא עומדות בקנה אחד עם החוקה. הפרלמנט גם ממנה, מאז 2015, את נשיא ארמניה הייצוגי, וראש הממשלה וממשלתו מתמנים בהצבעה פרלמנטרית. בתוך הפרלמנט יש מספר ועדות קבועות וועדות זמניות שחברי הפרלמנט ממלאים את מושביהם. הוועדות הקבועות הן אלו המוצגות להלן: ועדת ההגנה והביטחון, הוועדה לעניינים כלכליים, הוועדה לאינטגרציה עם אירופה, הוועדה לענייני תקציב ומימון, הוועדה ליחסי חוץ, הוועדה לענייני בריאות וחברה, הוועדה למדע, חינוך, תרבות, נוער וספורט, הוועדה לענייני מדינה ומשפט ולהגנה על זכויות אדם, הוועדה למנהל טריטוריאלי, ממשל עצמי מקומי, חקלאות וסביבה[14].

נשיא הרפובליקה הארמנית הוא ראש המדינה. הנשיא מקפיד, מתוקף היותו מייצג של הממלכתיות המדינית, על ציות מוחלט לדרישות החוקה. בעת הפעלת סמכויותיו, נשיא הרפובליקה מחויב להיות א-פוליטי, חסר נטיות אידאולוגיות והשפעות זרות ומבחינה אידיאלית מונחה אך ורק על ידי אינטרסים כלל-ארציים וכלל-לאומיים. נשיא הרפובליקה ימלא את תפקידיו באמצעות הסמכויות הקבועות בחוקה.

 
מושב הממשלה בכיכר הרפובליקה, ירוואן.

הממשלה היא הגוף העליון של הרשות המבצעת החל מהתיקונים לחוקה ב-2015. הממשלה, על סמך מצעה, פועלת לפתח וליישם את מדיניות הפנים והחוץ של המדינה ולהפעיל ניהול כללי של גופי מערכת המנהל הממלכתי. סמכויות הממשלה ייקבעו בחוקה ובחוקים הנוספים שמחוקקת האספה הלאומית. כל העניינים הנוגעים לסמכות המבצעת ואינם שמורים לגופי מנהל ממלכתיים או לגופי ממשל עצמי מקומיים אחרים יהיו נתונים בסמכותה של הממשלה. הממשלה מורכבת מראש הממשלה, סגני ראש הממשלה ושרי הממשלה.

המועמד שנבחר ברוב פרלמנטרי ימונה על ידי נשיא הרפובליקה, הממונה בידי הפרלמנט, כראש ממשלה. סגני ראש הממשלה והשרים ימונו על ידי נשיא הרפובליקה, לפי המלצת ראש הממשלה. בנוסף יש להעביר הצבעה פרלמנטרית לאשרור המינוי של הממשלה. ראש הממשלה יקבע במסגרת תוכנית הממשלה את כיווני המדיניות העיקריים של הממשלה, ינהל את פעילות הממשלה ויתאם את עבודתם של חברי הממשלה שבראשותו. מאז קבלת עצמאותה המחודשת ב-1991, בארמניה היו 16 ראשי ממשלה וארבעה נשיאים (לבון טר-פטרוסיאן, רוברט קוצ'ריאן, סרז' סרקיסיאן וארמן סרקיסיאן). שלושה ראשי ממשלה כיהנו גם כנשיאים. ב-1 בפברואר 2022, הנשיא סרקיסיאן התפטר מתפקידו בפתאומיות ולפי סדר הירושה הנשיאותית, אלן סימוניאן (אנ') התמנה לנשיא בפועל[15].

שלטון מקומי ושירותי ביטחוןעריכה

ארמניה מחולקת מבחינה אדמיניסטרטיבית ל-10 מחוזות (מארזים) ואזור מנהלי מיוחד שנמצא באזור של ירוואן. כל המחוזות מחולקים ל-915 קהילות. המחוז הגדול ביותר מבחינת אוכלוסייה הוא המחוז ירוואן (1,091,235 תושבים) והגדול ביותר מבחינת שטח הוא מחוז גגהרקוניק (5,348 קילומטר רבוע), אך חלק ניכר משטחו היא ימת סוואן.

שירותי הביטחון של ארמניה התפתחו מתוך מערכי המודיעין והביטחון שעלו בארמניה, בהיותה תחת שלטון ברית המועצות ועד להכרזת עצמאותה בספטמבר 1991 .מייד עם המעבר לסטטוס של רפובליקה עצמאית, הפך שירות ה־KGB למִ נהלת המדינה לביטחון לאומי. בין השנים 1996–1999 אוחד משרד זה עם המשרד לענייני פנים. רק בדצמבר 2002 הפך הארגון ל"שירות לביטחון לאומי" (NSS ) תחת אחריותו של נשיא המדינה. באוקטובר 2007 נחקק חוק המסדיר את אופן פעילות גופים העוסקים באיסוף מודיעין, בכלל זה ה־NSS .הגופים הנוספים העוסקים בכך בתוככי ארמניה ונכללים בחוק הם – המשטרה, המשטרה הצבאית, מס הכנסה והמכס, ורשות בתי הכלא. לצד השירות, קיים גם אגף מודיעין בצבא ארמניה. העומד בראשו הוא גם סגן הרמטכ"ל, אך כל עיסוקו הוא בתחום המודיעין הצבאי לטובת הכוחות הלוחמים. תקציב הביטחון והמודיעין עומד על %3.4 מהתמ"ג )תוצר מקומי גולמי(. היקף כוח האדם הצבאי הוא כ־45000 איש (נכון ל־2020 ) אך אין נתונים על היקף התקציב הנפרד וכוח האדם בשירות הביטחון הלאומי.

קולונל Armen Abazyan שימש כסגן ראש השירות והתמנה בנובמבר 2020,עם פיטוריו של ראש השירות הקודם, קולונל Argishti Kyaramyan ,שלא הספיק "לחמם" את כיסאו זמן רב, מסיבות שלא הובהרו בפומבי. Kyaramyan שירת רק חצי שנה בתפקידו. ייתכן כי החלפתו נבעה מוויכוח פנימי על היענותה של הנהגת ארמניה להצעות ההסדר להפסקת אש בלחץ רוסיה, במלחמה עם אזרבייג'ן. לארגון יש מוזיאון קטן המתאר את תולדות הארגון, סמלי הארגון, ראשיו לדורותיהם ותיאורי פעולותיו בתמונות ובמלל. סמל הארגון – שירות הביטחון הלאומי. הנשר כסמל לכוח, הערנות והרצון; החרב כסמל לדין לצדק ולעונש; המגן סמל להגנה על המדינה[16].

יחסי חוץעריכה

  ערך מורחב – יחסי החוץ של ארמניה

יחסי ארמניה–ישראלעריכה

  ערך מורחב – יחסי ארמניה–ישראל

בין ישראל וארמניה קיימים יחסים דיפלומטיים החל מ-4 באפריל 1992, זמן קצר לאחר שארמניה זכתה לעצמאות מברית המועצות בשנת 1991[17].

ברקע היחסים בין שתי המדינות עומדת ההשוואה השכיחה בין העם הארמני והעם היהודי, אשר חולקים נקודות דמיון רבות. אישים רבים לאורך השנים, וביניהם היסטוריונים, עיתונאים, ומומחים פוליטיים, הצביעו על מספר קווי דמיון בין שתי הקבוצות האתניות: פיזור רחב ברחבי העולם, אוכלוסייה קטנה יחסית, שאיפה ארוכת שנים למדינת לאום עצמאית, אשר התגשמה רק במאה ה-20, העובדה ששתי המדינות מוקפות בעיקר על ידי מדינות מוסלמיות שרובן עוינות, קיומו של לובי משפיע בארצות הברית, הצורך להתמודד עם טראומה לאומית בעברן (השואה ורצח העם הארמני), ואפילו הצלחתן הניכרת בתחום השחמט[18][19][20].

כוחות צבאייםעריכה

  ערך מורחב – הכוחות המזוינים של ארמניה
 
T-72 ממלחמת נגורנו קרבאך הראשונה באתר הנצחה בדרך סטפנקרט-שושה.
 
יחידה ארמנית מייצגת את המדינה במצעד יום הניצחון (9 במאי) בכיכר האדומה, 2015.
 
משוריין ארמני לשיגור ארטילריה רקטית מסוג BM-30 סמרץ' ב-2017.
 
חיילים ארמנים בתרגיל צבאי ביחד עם צבא רוסיה, 2018.
 
מטוסי סוחוי Su-30 של חיל האוויר הארמני במפגן אווירי של יום הניצחון, 2020.

ארמניה הקימה את משרד ההגנה ב-28 בינואר 1992. משמר הגבול הכפוף למשרד מסייר בגבולות ארמניה עם גאורגיה ואזרבייג'ן ואילו כוחות רוסים ממשיכים לפקח על גבולותיה עם איראן וטורקיה[21]. מאז 2002, ארמניה חברה בארגון האמנה לביטחון משותף[22]. ארמניה חתמה על תוכנית שיתוף פעולה צבאית עם לבנון ב-27 בנובמבר 2015. מאז 1988 ועד 2020 היו כוחות הצבא הארמנים במצב מלחמה ממושך עם אזרבייג'ן השכנה שהחל במלחמת נגורנו קרבאך הראשונה והסתכם במלחמת נגורנו קרבאך השנייה. האמנה על הכוחות המזוינים הקונבנציונליים באירופה אושרה על ידי הפרלמנט הארמני ביולי 1992. האמנה קובעת מגבלות מקיפות על קטגוריות מפתח של ציוד צבאי, כגון טנקים, ארטילריה, כלי רכב קרביים משוריינים, מטוסי קרב ומסוקים קרביים, וקובעת השמדת נשק מעבר לגבולות אלה.

פקידים ארמנים הביעו בעקביות נחישות לעמוד בהוראותיה וכך ארמניה מסרה נתונים על חימוש כנדרש על פי האמנה. למרות זאת, אזרבייג'ן מאשימה את ארמניה בהצבת חלק גדול מכוחותיה הצבאיים לנגורנו-קרבאך ובכך לעקוף את התקנות הבינלאומיות הללו. ארמניה אינה יצואנית משמעותית של נשק קונבנציונלי, אך היא סיפקה תמיכה, כולל חומר, לארמנים החיים בנגורנו-קרבאך במהלך מלחמת נגורנו-קרבאך. במרץ 1993 חתמה ארמניה על אמנת הנשק הכימי הרב-צדדי הקוראת לביטול נשק כימי בסופו של דבר. ארמניה הצטרפה לאמנה למניעת הפצת נשק גרעיני כמדינה שאין ברשותה נשק גרעיני, ביולי 1993. ארצות הברית וממשלות מערביות אחרות דנו במאמצים להקים מערכות בקרת ייצוא גרעיניות יעילות עם ארמניה והביעו שביעות רצון משיתוף הפעולה המלא של ארמניה.

מטה הצבא הארמני נמצא בירוואן, שם נמצא רוב המטה הכללי. בראשות הרמטכ"ל, המטה הכללי אחראי על הפיקוד המבצעי על הצבא הארמני ועל שני אגפיו העיקריים[23]. בנוסף לשירותים המפורטים לעיל, ארמניה הקימה כוחות פנים משלה מתוך כוחות הפנים הסובייטים לשעבר, לאחר פירוק ברית המועצות[24]. עד דצמבר 2002 שמרה ארמניה על משרד הפנים, אך יחד עם המשרד לביטחון לאומי, היא אורגנה מחדש כמוסד שאינו משרד ממשלתי. שני הארגונים הפכו למשטרת ארמניה ולשירות הביטחון הלאומי[25][26].

על פי המכון למחקרים אסטרטגיים משנת 2010, בארמניה 20 טנקים T-80[27], 137 טנקים T-72, 8 טנקים T-54/55 ו-80 נגמ"שים מדגם BMP-1, 7 BMP-1K, 55 BMP-2 ו-12 BRM-1K. אף על פי שהרוסים סיפקו ציוד חדש יותר לארמניה לאורך השנים, המספרים מעולם לא הספיקו כדי לשדרג את כל תצורות כוח היבשה ורבים מיחידות הצבא עדיין מחזיקות מערכות ישנות ומורשת סובייטית שלא שודרגו או במקרים רבים לא יעילות. מערכות ישנות אלה מציבות דרישות גדולות למערכת הלוגיסטית, מערכות התחזוקה וטעונים שדרוגים הכרחיים. הכוח היבשתי עוסק בהערכה מחודשת, ארגון מחדש ומבנה מחדש, מכיוון שעתיד ההגנה של ארמניה זקוק למבנה כוח יציב ומעודכן. הצבא רואה את הצורך לשמור על חלק גדול מהצורות הממוכנות המסורתיות שלו, אך הוא מבקש להקל ולהפוך מספר רב יותר של יחידות אחרות לניידות. עליה לפתח תצורות חדשות יותר כדי לתמוך בדרישותיה הבינלאומיות ולפעול ביעילות בשטח הררי ואחרים, אך עליה לעשות זאת מבלי להשפיע על היכולת הממוכנת הדרושה להתמודדות עם כוחות אזרבייג'ן[28].

מאז נפילת ברית המועצות נקטה ארמניה במדיניות של פיתוח הכוחות המזוינים לצבא מקצועי, מאומן היטב ונייד. בשנת 2000, המרכז ללימודים ומחקר בינלאומיים דיווח כי באותה תקופה היה לצבא הארמני יכולת הלחימה החזקה ביותר מבין שלושת הצבאות של מדינות דרום הקווקז (השניים האחרים הם גאורגיה ואזרבייג'ן[29]). מזכיר ה-ארגון האמנה לביטחון משותףC, ניקולאי בורדיוז'ה, הגיע למסקנה דומה לאחר תרגילים צבאיים משותפים בשנת 2007, כאשר הצהיר ש"הצבא הארמני הוא היעיל ביותר במרחב הפוסט-סובייטי"[30]. כך התבטא גם איגור קורוצ'נקו, חבר המועצה הציבורית במשרד ההגנה הרוסי, בראיון שקיים במרץ 2011 לרדיו קול רוסיה[31].

חיל האוויר הארמני מורכב מ-15 מטוסי תקיפה קרקעיים מסוג סוחוי Su-25, 18 מפציצי סילון מסוג Su-30, מפציץ מיג-25, 16 מסוקי מיל מי-24, 6 מטוסי אימון L-39 ומטוסי תקיפה, 16 מטוסי יאק 52, מטוסי מטען מדגם Il-76, 18 מסוקי תובלה מדגם מיל מי-8 ועשרה מסוקים קלים מדגם Mil-Mi-2. ישנם 18 מטוסי קרב מדגם מיג-29 נוספים שמוצבים בבסיס הצבאי הרוסי 102 בגיומרי. ההגנה האווירית הארמנית היא האגף להפעלת טילים נגד מטוסים של הכוחות המזוינים של ארמניה. מאובזר ומאורגן כחלק מתוכנית הרפורמה הצבאית ומורכב מחטיבת טילים נגד מטוסים ושני גדודים חמושים ב-100 מתחמי נ"מ מדגמים שונים, כולל SA-8, Krug, S-75, S-125, SA-7, SA-10, SA-13, SA-16 ו-SA-18. לרוסיה יש טילי קרקע-אוויר מטווח ארוך מסוג SA-6 ו-S-300 בבסיס הצבאי הרוסי 102 שבשטח ארמניה. ישנם גם 24 טילים בליסטיים מדגם סקאד עם שמונה משגרים. הכוח המספרי מוערך בכ-3,000 אנשי שירות, עם תוכניות להרחבה נוספת.

בסוף דצמבר 2010, שר ההגנה הארמני, סיירן אוחניאן, הודה רשמית כי הצבא מצויד בטילי קרקע-אוויר S-300 מתוצרת רוסיה. ההצהרה נאמרה בזמן שהשר בדק נקודת פיקוד חדשה להגנה אווירית המתחזקת "ציוד חדיש" שנבנה במיוחד להפעלת טילי ה-S-300. מומחה רוסי החל להכשיר צוותים ארמנים בטילים מתוחכמים ובמערכות הגנה. S-300 הוצג לראשונה במצעד 2011. ה-S-300 היא מערכת ההגנה האווירית העיקרית המגנה על ביטחון האוויר של ארמניה. במצעד הארמני 2016 שחגג את עצמאות ארמניה מערכות BUK-M2[32] הוצגו כמערכות הגנה אווירית. מערכות אלה לא היו חלק מחוזה בשווי 200 מיליון דולר בין ירוואן למוסקבה אך הסכם בין שותפי האמנה לביטחון משותף.

כוחה הגנה של ארטסאךעריכה

כוחה הגנה של ארטסאך היא מיליציה שיצרה ארמניה בשטח נגורנו קרבאך והם אגף בלתי רשומים מהכוחות המזוינים של ארמניה.

כלכלהעריכה

גידולי החקלאות החשובים בארמניה הם כותנה, הדרים, גפן, שקדים, זיתים, תאנים, תפוח אדמה, חיטה, עגבניות ושעורה, וכן ענפי משק החי: בקר, חזירים וצאן. דיג: ארמניה שולה כ-400 טון דגים.

כלכלת ארמניה סובלת מבידוד שהוטל עליה על ידי אזרבייג'ן וטורקיה בעקבות סכסוך בנגורנו קרבאך.

בתקופת ברית המועצות בשטח הרפובליקה הסובייטית נבנתה תחנת הכוח הגרעינית מצאמור. היא נסגרה לאחר רעידת האדמה בשנת 1989. בעקבות המחסור בחשמל, הממשל הארמני החליט לחדש פעילות התחנה והיא הופעלה מחדש בשנת 1995. תחנת כוח זו מייצרת כשליש מסך הכול ייצור החשמל במדינה.

תעשיית ארמניה מתמחה בעיקר ביצור מכונות-כלים, מכונות יציקה וחשמל, צמיגים, סריגים, בגדים, תחתונים, נעליים, בדי משי, מכונות כביסה, כימיקלים, משאיות, שעונים, גומי סינתטי, מיקרואלקטרוניקה, דשנים, חומרי בניין, כותנה וטקסטיל, שטיחים, ועיבוד מזון.

עיקר היצוא של ארמניה הוא לבלגיה, רוסיה, איראן, טורקמניסטן, ארצות הברית וגאורגיה.

באפריל 2008 חשפה ארמניה נתונים רשמיים אודות אוצרות הטבע שלה ומיקומם. לפי נתוני המכון הגאולוגי הארמני, בשטח המדינה מצויים 26 מכרות של מתכות, בהן זהב, כסף, נחושת, אלומיניום וברזל. בנוסף ישנן 558 מחצבות של שיש, גרניט וטוף. כמו כן, בארמניה 630 מעיינות מרפא, כשב-23 מהם המים טובים לשתייה. השווי הכולל של אוצרות הטבע בארמניה מוערך ב-150 מיליארד דולר[33].

דת ודמוגרפיהעריכה

כ-97.9% מאוכלוסיית ארמניה הם ארמנים אתניים, כ-1.3% הם יזידים, וכחצי אחוז הם רוסים.

מרבית הארמנים הם נוצרים אורתודוקסים, ובעלי מסורת נוצרית עתיקה במיוחד - הארמנים נחשבים לעם הראשון בהיסטוריה שהתנצר באופן מוחלט (בשנת 301 לספירה) ובארמניה ישנן כנסיות רבות ועתיקות ביותר. כבר בשלהי המאה ה-4 הייתה קהילה ארמנית בירושלים, ומאז ישנה רציפות של יישוב ארמני בעיר (ראו הרובע הארמני). כמו כן לכנסייה הארמנית יש חזקה וקפלה משלה בכנסיית הקבר בעיר.

בשל שיעור ילודה נמוך, בדומה לרוב מדינות ברית המועצות לשעבר, אוכלוסיית ארמניה פוחתת משנה לשנה. בשל כך, היא נכנסה לבעיה דמוגרפית ומחסור בידיים עובדות. אוכלוסיית ארמניה ירדה מ-3,450,440 נפשות בעת פירוק ברית המועצות ל-2,996,570 בשנת 2012, ל-2,963,900 בשנת 2021. ממוצע הילודה הוא 1.75 ילדים לאישה. לכיווץ האוכלוסייה השפעות של הזדקנות האוכלוסייה (עליית הגיל החציוני של המדינה). תוחלת החיים הממוצעת היא 75.2 שנים.

יהדות ארמניהעריכה

  ערך מורחב – יהדות ארמניה

ישנן עדויות לישיבת יהודים באזור ארמניה כבר מהמאה ה-1 לפנה"ס והם באו לשם או בגלות בבל או עם חורבן בית ראשון וישבו שם כאשר ארמניה הייתה חלק מהאימפריה הפרסית. במאה ה-4 הובסה ארמניה על ידי הצבא הפרסי ורוב היהודים בה נלקחו בשבי. קבוצות יהודיות קטנות ומבודדות נותרו בארמניה עד למאה ה-13–14. במאה ה-19, לאחר סיפוחה של ארמניה לאימפריה הרוסית בהתאם להסכם טורקמנצ'אי (1828), התיישבו בארמניה יהודים גאורגיים ויהודים אשכנזים מרחבי האימפריה הרוסית. כמו כן ייושבו בארמניה קבוצה של סובוטניקים, איכרים רוסים שהתגיירו והוגלו ליישובי הספר של האימפריה. בשנת 1970 מנתה אוכלוסיית יהדות ארמניה 1,048 איש ועד לסוף שנות ה-80 (כולל הסובוטניקים) כ-3,000 איש. בשנות ה-90 היגרו רוב יהדות ארמניה (כ-1,800 איש). נכון לשנת 2014 מתגוררים בארמניה בבירה ירוואן כ-400 יהודים ומספרם הולך ויורד בכל שנה.

קישורים חיצונייםעריכה

מיזמי קרן ויקימדיה
  ציטוטים בוויקיציטוט: פתגמים ארמניים
  מדריך למטייל בוויקימסע: ארמניה
  תמונות ומדיה בוויקישיתוף: ארמניה

מאמרים ברשתעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1 2 11 מנהיגי חבר העמים נתנו לילצין את "הכפתור הגרעיני", חדשות, 22 בדצמבר 1991
  2. ^ דירוג שטח יבשתי - מתוך אתר Worldometer, כפי שפורסם ב-28 במאי 2021
  3. ^ דירוג אוכלוסייה - מתוך אתר Worldometer
  4. ^ דירוג תמ"ג - מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-29 באוקטובר 2021
  5. ^ מדד הפיתוח האנושי לשנת 2019 בדו"ח של אתר מינהל הפיתוח (UNDP) של האומות המאוחדות, שפורסם ב-2021
  6. ^ מתוך: ברנרד לואיס, "צמיחתה של טורקיה המודרנית" (1962), אצל יאיר אורון, הכחשה : ישראל ורצח העם הארמני, פרק 9, עמ' 181–182.
  7. ^ מתוך: ריאיון עם ברנרד לואיס בעיתון לה מונד (16.11.1993), אצל יאיר אורון, הכחשה : ישראל ורצח העם הארמני, פרק 9, עמ' 182–183.
  8. ^ מתוך: ברנרד לואיס, "המזרח התיכון, אלפיים שנות היסטוריה מעליית הנצרות עד ימינו" (1995), אצל יאיר אורון, הכחשה : ישראל ורצח העם הארמני, פרק 9, עמ' 183–184.
  9. ^ Constitution of the Republic of Armenia - Library - The President of the Republic of Armenia, www.president.am (באנגלית)
  10. ^ Armenia: Ethnic Minorities Gain a Voice in Parliament | Eurasianet, eurasianet.org (באנגלית)
  11. ^ Helix Consulting LLC, Government - Structure - The Government of the Republic of Armenia, www.gov.am (באנגלית)
  12. ^ National Assembly of the Republic of Armenia | Official Web Site | parliament.am, www.parliament.am
  13. ^ Elections in Armenia, www.osce.org (באנגלית)
  14. ^ Armenia - Legislationline, www.legislationline.org
  15. ^ The President of the Republic of Armenia, www.president.am (באנגלית)
  16. ^ נעם שפירא, ארמניה - שירותי הבטחון (עמ' 48, 66), מבט מל"מ גליון 89, ‏יוני 2021
  17. ^ אתר משרד החוץ של ארמניה
  18. ^ william saroyan's long journey from fresno to his ancestral land, באתר הניו יורק טיימס
  19. ^ THE WORLD; Armenia and Its Neighbors Only Diverge, באתר ניו יורק טיימס
  20. ^ Armenians Suffer Painfully in War, But With Pride and Determination, באתר ניו יורק טיימס
  21. ^ John Pike. "102nd Military Base". נבדק ב-24 בדצמבר 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  22. ^ John Pike. "Collective Security Treaty Organization (CSTO)". נבדק ב-24 בדצמבר 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  23. ^ "Archived copy". אורכב מ-המקור ב-31 במאי 2011. נבדק ב-27 בדצמבר 2010. {{cite web}}: (עזרה); (עזרה)
  24. ^ See for example http://www.mia.gov.az/index.php?/en/content/278/
  25. ^ Taylor and Francis, Europa World Yearbook 2004, p.554
  26. ^ IISS Military Balance 2013, 216.
  27. ^ Jane's World Armies Armenia, 2008.
  28. ^ "Defense & Security Intelligence & Analysis: IHS Jane's - IHS". נבדק ב-24 בדצמבר 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  29. ^ Robert Fairbanks, Public and private armies in the Caucasus, Sciences Po, November 2000
  30. ^ "Bordyuzha: Armenian army most efficient in post-soviet space". PanARMENIAN.Net. נבדק ב-24 בדצמבר 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  31. ^ "Armenian army among best in post-Soviet area, expert says". אורכב מ-המקור ב-24 בדצמבר 2014. נבדק ב-24 בדצמבר 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  32. ^ "Buk system spotted during Armenia's Independence Day parade rehearsal". PanARMENIAN.Net. נבדק ב-7 באוקטובר 2016. {{cite news}}: (עזרה)
  33. ^ אולגה ויניאר, "כלכליסט", שווי אוצרות הטבע בארמניה - 150 מיליארד דולר, באתר ynet, 6 באפריל 2008


אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=ארמניה&oldid=34433512"