טפטין
טַפֵּטִין[1] (באנגלית: Tapestry) או גובלן היא צורת אומנות טקסטיל, המבוססת על עקרון האריגה.זוהי שיטת אריגה אמנותית, לרוב של שטיח, אשר נעשית באופן מסורתי בעבודת יד בעזרת נול. באריגת טפטין, אשר לרוב מתבצעת באופן ידני, מכסים חוטי הערב בחיבורים שונים (בין היתר חיבור סומק), את חוטי השתי המתוחים על גבי נול אנכי או אופקי. בשיטה זו ניתן לבחור ולשנות את צבעי הערב, בצורות וצבעים רבים, ומכאן מושם דגש על יצירת דוגמאות חזותיות עשירות, ובעיקר אריגה של דימויים שאינם חוזרים, שהטכניקה מאפשרת, וזאת בניגוד לאריגת בדים רגילה, שבה חוטי השתי נותרים גלויים. לעיתים מתייחס המונח טפטין גם לבד עבה רקום.[2][3]
יצירות הטפטין נועדו הן למטרות קישוט והן להעברת תכנים היסטוריים, דתיים וחברתיים, והן מהוות עדות לשילוב שהתקיים בין מלאכת יד ואומנות לאורך ההיסטוריה.[2]
בישראל מוצגים כמה טפטין מפורסמים בטרקלין שאגאל שבכנסת, אותם עיצב מארק שאגאל[דרוש מקור].
ההיסטוריה של הטפטין
עריכההתפתחויות ראשוניות ותקופות עתיקות
עריכהשיטות אריגה מוקדמות ומוטיבים דקורטיביים היו קיימים כבר בחברות עתיקות כמו המצרים (החל מהאלף הרביעי לפנה"ס), הבבליים (מהמאה ה-19 ועד למאה ה-16 לפנה"ס) והיוונים הקדומים (מהמאה ה-8 לפנה"ס). באותם ימים, השימוש בטקסטיל לצרכים טקסיים ודקורטיביים היה נפוץ, כאשר הדוגמאות הראשונות נועדו להמחיש סמלים דתיים, פוליטיים וסיפורים מיתולוגיים. אף על פי שהטכניקה הקדומה שונה במידה רבה מהשיטות המאוחרות, ניתן לראות בה את היסוד להבעה אמנותית באמצעות תמונה. המעבר מהצגת מוטיבים פשוטים לעיצובים מורכבים נבע בעיקר מהצורך להמחיש נרטיבים עשירים ולעצב קירות ובתים במסגרת טקסית וחברתית רחבה יותר. המצאת נול הז'קארד במאה ה-19 אפשרה ייצור מכני של אריגים עם דוגמאות מורכבות, וכתוצאה מכך הייצור הפך מהיר יותר והתלות בייצור הידני פחתה.[2][3]
ימי הביניים
עריכהבימי הביניים, בעיקר בפלנדריה (בלגיה), בצרפת ובאיטליה, חלה התפתחות משמעותית בטכניקות האריגה, ויצירות הטפטין בתקופה זו אופיינו בציוריות עשירה, כאשר הסיפורים שעליהן נבנו כללו סצנות מהתנ"ך, מהאגדות המקומיות ומהמיתולוגיות הנוצרית והפגאנית. אריגי טפטין שולבו בארמונות, טירות וקתדרלות, והפכו לסמל למעמד האצולה ולכוחם של בעלי השלטון. שטיחי הקיר בתקופה זו היו בבעלות האליטות ושימשו לקישוט חללים פרטיים וציבוריים. מלכים כמו הנרי השמיני נודעו כבעלי אוספים גדולים של שטיחי טפטין, שהעידו על עושרם ומעמדם. הם שימשו לא רק כקישוט לקירות אלא גם ככלי להעברת מסרים פוליטיים ודתיים, כאשר בכל יצירה נבחרו דמויות ואירועים באופן מוקפד להעברת נרטיב אחיד וברור לצופה.[3][4][5]
באותה תקופה, תהליכי הייצור של הטפטין הפכו למקצוע ייחודי שדרש ידע מיוחד וטכניקות מורכבות. קבוצות של אומנים שהתמחו בכל אחד משלבי ההפקה – החל מהכנת הסיבים ועד לעיצוב הפרטים הקטנים – העבירו מסורת עשירה של יצירתיות ומיומנות. השימוש הנפוץ יותר היה בחוטי צמר, אשר נצבעו בצבעים טבעיים שהופקו מצמחים שונים, אפשר להפיק גוונים עשירים ועומק חזותי מרשים, מה שהפך כל יצירה למופת של אמנות ומלאכת יד.[3][4][5]
תקופת הרנסנס
עריכהבתקופת הרנסנס ניכרה התחדשות משמעותית בתחום אריגת טפטין. האמנות האירופית כבר לא התמקדה רק בתכנים דתיים אלא כללה גם ביטויים חזותיים מתחומים נוספים בחייהם של האנשים. לפיכך, אריגי/שטיחי טפטין מהתקופה הזו משלבים נושאים מיתולוגיים, היסטוריים ותיאורי טבע, כאשר המוקד עבר מהצגה סמלית גרידא להצגה ריאליסטית, עם דגש על פרספקטיבה ואור. כמו כן, התפתחות טכניקות חדשות של צביעת חוטים, אריגה וכלים מתקדמים, שאפשרו את הגדלת הדיוק והמורכבות, כך שניתן היה להעביר באמצעות עיצוב דימויים הבעות פנים רגשות, תנועות ודינמיות של הסיפורים המצוירים.
השילוב בין המסורת לבין החידוש הטכנולוגי אפשר לאמנים לשבור את המוסכמות וליצור יצירות שמשקפות את השינוי התרבותי שחל באירופה. שטיחי טפטין אלו, אשר הוזמנו על ידי המלוכה והאצולה, הפכו לסמלים של תרבות מתחדשת ומעמד גבוה. הדיוק והעושר בפרטים בלטו עד כדי כך שהם זכו להערכה רבה גם בעת המודרנית, כאשר יצירות אלה מוצגות כיום בתערוכות בינלאומיות ובמוזיאונים מובילים ברחבי העולם.
במהלך תקופה זו נעשה שימוש נרחב בטכניקות מתקדמות, בהן שימוש בחוטי משי וצמר בצבעים טבעיים, ולעיתים גם בחוטי מתכת ליצירת הדגשים מיוחדים. הקריקטורות, שהן עיצובי הבסיס לאריגת הטפטין, הפכו לכלי עבודה מרכזי שסייע לשחזור תבניות חוזרות ולשימור הסגנון האמנותי.[3][4][5]
דגנרציה והתחדשות בעידן התעשייתי
עריכהעם תחילת המהפכה התעשייתית במאה ה-19 נתקלו טכניקות הייצור המסורתיות של הטפטין בתחרות מול תהליכי ייצור תעשייתיים מהירים וזולים. דבר זה הוביל להקטנה בקנה המידה של יצירת טפטינים מקוריים, ובמקרים רבים להחלפתם בחיקויים תעשייתיים. אולם כבר בתחילת המאה ה-20, ועל רקע התנועה לאמנות עכשווית, חלו מאמצים מחודשים להחיות את המסורת ולחדש את טכניקות הייצור. אומנים ומומחים בתחום התחילו לשלב בין שיטות אריגה עתיקות לטכנולוגיות מודרניות, כגון הדפסה דיגיטלית, במטרה ליצור יצירות שמשלבות את העבר עם הקצב המודרני. תהליכים אלה לא רק החזירו את הערך האמנותי וההיסטורי של הטפטין, אלא גם תרמו להרחבת השימוש בו – הן בעיצוב פנים מודרני והן בהקשרים אקדמיים ומוזיאוניים.[3]
התפתחות הטכניקה והשפעות חומריות
עריכההתפתחות הטכניקות באריגת הטפטין מהווה חלק בלתי נפרד מההיסטוריה של אמנות הזו. בתחילה נעשה שימוש בחוטי צמר בלבד, בשל עמידותו וקלות צביעתו, אך עם הזמן נכנסו לשימוש גם חוטי משי ופשתן, ושינוי זה אפשר מעבר מגוונים טבעיים בסיסיים לגוונים עשירים ומורכבים, הוספת פרטים עדינים וגם עומק. תהליך ההפקה כלל הכנה מוקדמת של דגמים, אשר הועברו בין אומנים מדור לדור, תוך שמירה על סודות ייצור מסורתיים. הדיוק בפרטים, השימוש במרקמים שונים והיכולת לשלב צבעים בצורה הרמונית הפכו את הטפטין לא רק למוצר אמנותי אלא גם לכלי להעברת ידע ומסרים תרבותיים.
בנוסף, תהליך האריגה כלל עבודה קבוצתית מתואמת, שבה כל אומן התמקצע בשלב מסוים – החל מעיצוב הדגם הראשוני , שצויר בהזמנה, ע"י אמנים, ונקרא קרטון (cartoon)[4], ועד להשלמת הפרטים הקטנים. שטיחי הקיר נוצרו על ידי אריגת חוטי ערב צבעוניים דרך חוטי שתי פשוטים שנמתחו על נול, כך שחוטי הערב כיסו את חוטי השתי ויצרו עיצוב ברור על שני צדי הבד. ההכנה של שטיחי קיר גדולים במיוחד ארכה שנים, כאשר לעיתים מספר אורגים עבדו על נול אחד כדי לזרז את התהליך.
תהליך זה, שהשתמר לאורך מאות שנים, משקף את המחויבות וההשקעה של הקהילות האומנותיות בכל הנוגע לשימור המסורת ולחדשנות טכנולוגית בו זמנית. המסורת הזו, המעבירה את טכניקות ההפקה והעקרונות העיצוביים, משמשת היום בסיס למחקרים רבים ולתערוכות המוקדשות לאמנות הטפטין.[3][4][5]
השפעות תרבותיות וחברתיות
עריכהמעבר להיותו מוצר אמנותי, הטפטין תמיד שיקף את רוח הזמן ואת השינויים החברתיים והתרבותיים שחלו בכל תקופה. בימי הביניים, למשל, סיפורי הגבורה, האירועים הדתיים והמיתוסים המקומיים שעוצבו בטפטין סייעו לחיזוק הזהות הקולקטיבית של הקהילות. באמצעות יצירות אלו, הועברו ערכים מוסריים, אמונות דתיות והיסטוריה שבנויה על מורשת עמוקה.[3][5]
עם התקדמות הרנסנס והמעבר לעידן החדש, החלה התבטאות שונה – נושאים של טבע, היומיום והאדם הפכו מרכזיים ביצירות. שינוי זה לא רק העיד על התפתחות הטעמים האמנותיים אלא גם שיקף את המעבר למודרניזם, שבו האדם ומקומו בעולם עומדים במרכז הדיון התרבותי. אמנים עכשוויים ממשיכים להסתכל אל עבר יצירות הטפטין כהשראה לשילוב בין מסורת לחדשנות, כאשר הם משלבים טכניקות עתיקות עם רעיונות מודרניים ומתייחסים לסוגיות חברתיות עכשוויות כמו זהות, גיוון וחופש הביטוי.[3][5]
לעיתים קרובות שימש הטפטין כאלמנט מרכזי בעיצוב האדריכלי של מבנים היסטוריים. בארמונות, בקתדרלות ובמבנים ציבוריים, הטפטין שימש לא רק לקישוט הקירות אלא שהיה לו גם תפקיד פונקציונלי – למשל, כמבודד תרמי או אקוסטי. השימוש בטפטין במרחב הבנוי תרם ליצירת אווירה ייחודית, אשר חיברה בין האסתטיקה לבין הפונקציונליות של המבנה. כך, גם כיום, כאשר יצירות טפטין מקוריות מוצגות במוזיאונים ובגלריות, ניתן לראות בהן עדות לא רק ליצירתיות האמנותית אלא גם ליכולתה של האמנות להשתלב באופן אורגני בסביבה האדריכלית.[3][5]
ראו גם
עריכהקישורים חיצוניים
עריכה
- טפטין, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
טפטין, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
עריכה- ^ טַפֵּטִין זְנַבְיוֹנִי במילון אריגה אמנותית [טקסטילים] (תשס"ב), באתר האקדמיה ללשון העברית
- ^ 1 2 3 Madeleine Jarry, Tapestry | Definition, History, Types, Materials, Techniques, & Facts, Encyclopedia Britannica
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 What is tapestry?, Victoria and Albert Museum
- ^ 1 2 3 4 5 Thomas P. Campbell, How Medieval and Renaissance Tapestries Were Made, Metropolitan Museum of Art, February 1, 2008
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 Thomas P. Campbell, European Tapestry Production and Patronage, 1400–1600, Metropolitan Museum of Art, October 1, 2002