יוהאן שטאמיץ

יוהאן ונצל אנטון שטאמיץצ'כית: Jan Václav Stamic;‏ 30 ביוני 1717 (הוטבל) – 27 במרץ 1757) היה מלחין וכנר בוהמי-גרמני.

יוהאן שטאמיץ
Jan Václav Stamic
Johann Stamitz
לידה 19 ביוני 1717
הבליצ'קוב ברוד, צ'כיה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 27 במרץ 1757 (בגיל 39)
מנהיים, נסיכות הבוחר מפפאלץ עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה מנהיים עריכת הנתון בוויקינתונים
מוקד פעילות ממלכת בוהמיה, נסיכות הבוחר מפפאלץ עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים אוניברסיטת קארל בפראג עריכת הנתון בוויקינתונים
זרם קלאסיציזם עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה מוזיקה קלאסית עריכת הנתון בוויקינתונים
שפה מועדפת צ'כית, גרמנית עריכת הנתון בוויקינתונים
כלי נגינה כינור עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים אנטון שטאמיץ, Franziska Lang, קרל שטאמיץ עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

קורות חייו

עריכה

שטאמיץ נולד בנמצקי ברוד (כיום האבליצקוב ברוד, צ'כיה). את שיעורי המוזיקה הראשונים שלו קיבל מאביו, נגן עוגב. בשנים הבאות למד בגימנסיה ואחר באוניברסיטת קארל בפראג. בשנת 1741 נסע למנהיים, שם נעשה תחילה לכנר הראשון בתזמורת החצר, בשנת 1743 ובהמשך, בשנת 1745, למנצח התזמורת. הוא העלה את רמת התזמורת עד להיותה אחת המכובדות ביותר באירופה.[1] בשנים 17541755 שהה בפריז, שם התקבלה המוזיקה שלו ברצון. שנתיים אחר כך מת במנהיים. משרתו כמנהל מוזיקלי עברה לכריסטיאן קאנאביך.

יצירתו

עריכה

שטאמיץ, שמקובל לראותו כמייסד אסכולת מנהיים וכמלחין החשוב ביותר בין חבריה, כתב מספר רב של קונצרטים (בעיקר לכינור או חליל), הרבה מוזיקה קאמרית ומיסה (1755). יצירותיו החשובות ביותר, מכל מקום, הן הסימפוניות שלו, למעלה מחמישים במספר. הוא היה המלחין הראשון שכתב בקביעות סימפוניות במתכונת של ארבעה פרקים, בצירוף מינואט וטריו לשאר שלושת הפרקים הסטנדרטיים. גם הכנסת קבוצה שנייה של חומר תמאטי נוגד לפרקי הפתיחה שלו תרמה רבות לפיתוח מה שיהיה מוכר בהמשך כצורת סונאטה.

כמו שאר המלחינים באסכולת מנהיים, נודע שטאמיץ במתן תפקיד בולט יותר לכלי הנשיפה ובשימוש נועז יותר בדינמיקה.

משפחתו

עריכה

יוהאן היה אביהם של קרל שטאמיץ ואנטון שטאמיץ, גם הם מלחינים.

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא יוהאן שטאמיץ בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ אלפרד איינשטיין, "מוצרט", עמ' 227