יוסף ואסנת

יוסף ואסנת, או בשמו המלא "הווידוי והתפילה אשר לאסנת בת פוטיפרע הכהן", הוא אחד מהספרים החיצוניים לתנ"ך, שנכתב ככל הנראה בידי מחבר הלניסטי מאלכסנדריה בשפה היוונית בין המאה ה-1 לפנה"ס למאה ה-3 לספירה. הסיפור מהווה הרחבה או ביאור לסיפור נישואיו של יוסף בן יעקב עם אסנת בת פוטיפרע - Pentephres ביוונית - כהן במקדש און (הליופוליס) במצרים העליונה, כפי שנאמר בספר בראשית, פרק מ"א, פסוק מ"ה, פסוקים נ'–נ"ב.

יוסף פוגש את אסנת מאת צייר אנונימי במוזיאון בודה

על פי חיבור זה אסנת הייתה בתולה עובדת אלילים שהמירה את דתה. הסיפור מלווה במטאפורות רבות ובמאמצים שעשתה אסנת על מנת להתגייר ולהינשא לבחיר ליבה.

גרסה עברית פורסמה על ידי גבי צורן בכתב העת "דפים למחקר בספרות" בשנת תשמ"ה.

המחבר

בנוגע לכותב החיבור הדעות חלוקות. דעה אחת סוברת כי היה יהודי בן המאה ה-1 לפנה"ס. אולם דעת נוספת טוענת כי המחבר היה נוצרי בן המאה ה-2 לספירה וזאת בשל הדמיון אל התפיסות, הפולחן והליטורגיה של הכנסייה הנוצרית הסורית. על פי דעה זו, מסמל יוסף את ישו והמרת דתה של אוסנת איננה גיור כי אם התנצרות, והיא מסמלת למעשה את הכנסייה. החיבור קורא לעובדי האלילים לזנוח את אמונתם ולהצטרף לחיים של פרישות מינית בעבור תמורה בעולם הבא.

מטרת החיבור

סיפור נישואיהם של יוסף ואסנת מוזכר בפסוקים בודדים בספר בראשית, ונשאלת השאלה, כיצד יכול היה יוסף הצדיק לשאת לאישה את בתו של כהן אלילי מצרי? כמה ממדרשי חז"ל הציעו פתרון לסוגיה זו, אשר על פיו, אסנת הייתה בתם של דינה בת יעקב ושכם בן חמור שאומצה על ידי פוטיפרע. מחבר "יוסף ואסנת" טוען כי אסנת הייתה עובדת אלילים שעברה תהליך של המרת דת. מטרה נוספת של החיבור היא עידוד מגמה בולטת יחסית בתקופת כתיבתו של החיבור, והיא המגמה של התגיירות בקרב העולם ההלניסטי והרומי, בייחוד בקרב נשים בנות המעמד הגבוה.

במחקר הביקורתי, גדעון בוהק פרסם ב-1996 מחקר שביקש לקשור את החיבור אל מקדש חוניו. את דעה זו הרחיבו בהמשך מרון פיוטרקובסקי, מיכאל חיוטין ונח חכם. מבחינה טכנית, שני מאפיינים עיקריים קושרים את הרומן ומחברו אל בית חוניו: המחבר מפגין בקיאות מרשימה בידע צבאי, והרי שבמצרים היו חיילים יהודיים – ועוד עם כוח צבאי משמעותי – בארץ חוניו; המחבר מפגין בכמה הזדמנויות בקיאות מדוקדקת בענייני כהונה, ומתוך כך ראוי להסיק כי המחבר היה כוהן וכיוון את היצירה לקהל שיבין ויעריך את הדקויות הכוהניות בטקסט, והרי שבמצרים הייתה קהילה הכרוכה בכהונה רק בקרב מקדש חוניו. מבחינה סיפורית, הרומן נקשר לבית חוניו בשני היבטים:

1. מעמדם החזק של יהודים בחצר התלמית ומעורבותם עד הצוואר ביחסי הפנים של הממלכה, יצר עוינות של רעי תלמי פילומטור וקליאופטרה ליהודים. עניין זה בא לידי ביטוי בחלקו השני של הרומן, המהווה פרדיגמה ליחסי יהודים-גויים בגולה המצרית: היהודים מעורבים עמוקות בחצר המלכות ובעלי נאמנות חסרת פשרות, בעוד היסודות הגויים בחצר המלכות מתנגדים ליהודים, נאבקים נגדם ואף פועלים נגד המלכות עצמה.
2. הרומן היה חלק מפולמוס של בית חוניו עם מתנגדי המקדש בניסיון לענות לטענותיהם. דמותה של אסנת היא אלגוריה להליופוליס, כשגיורה מדמה את טיהור המקדש האלילי המשוקץ ובניית המקדש לאלוהי ישראל במקומו (קדמוניות היהודים, י"ג, 66–67). גם כשאסנת אומרת כי אלוהי ישראל סייע לה להיאבק ב"אריה הפרא הקדמון" – אל מצרי – והיא ניצחה אותו, יש בכך אזכור לטיהור המקדש האלילי. לאחר גיורה, אסנת זוכה לשם החדש "עיר מקלט", התואם לכך שהליופוליס היוותה עיר המקלט של חוניו ביציאתו מירושלים, וכן לכך שחוניו ייעד את המקדש להוות מגן ומקלט למאמינים באלוהי ישראל ולמתגיירים במצרים. בנוסף, מסופר כי אסנת התגוררה במגדל, בדומה למקדש חוניו שהיה "מעין מגדל" (מלחמת היהודים, ז', י', 427). גם דמותו של יוסף משמשת אלגוריה, לחוניו: שניהם נמלטו מארץ ישראל, עלו לגדולה במצרים וקיבלו מיד השליט זכויות באדמות בהליופוליס.

תקציר

אסנת בת פוטיפרע היא בתולה שיופייה התפרסם בכל הארץ ורבים מאוד, כולל בנו בכורו של פרעה, ביקשו את ידה אך היא סרבה. אסנת מעדיפה לחיות בראש מגדל שמור בחצר ביתו של אביה, ביחד עם שבע בתולות נוספות, נערותיה, ולעבוד שם את אלילי אביה. היא חיה שם כמו נזירה ו"בזה לכל הגברים".

באחד הימים מגיע לביתו של פוטיפרע אורח, הוא יוסף, שנשלח על ידי פרעה לאסוף את מכסות התבואה מנתיניו. פוטיפרע מציע לאסנת בתו להנשא ליוסף, בעל המעמד הגבוה בחצר פרעה, אך אסנת מסרבת בבוז להנשא לנכרי בן של רועה צאן שנמכר לישמעאלים. אך בחוזרה לחדרה, היא רואה את יוסף מרחוק, את הדרו ואת יופיו ומתאהבת בו. גם יוסף אינו מעוניין באישה נוכרית ומבקש מפוטיפרע לא להביאה לפניו. אך כאשר פוטיפרע מספר לו שבתו בתולה החיה חיי נזירות ואינה מעוניינת בגברים הוא מסכים שהיא תצטרף לארוחה.

פוטיפרע מזמין את אסנת לבוא ואומר לה לנשק את יוסף כמו אחות אך יוסף מסרב לכך באומרו שאמונתו אוסרת עליו לנשק אישה עובדת אלילים שאוכלת מלחם הקודש של האלילים. יוסף ממשיך בדרכו ואילו אסנת, מלאת צער, מסתגרת במגדלה, לובשת בגדי אבלות, שוכבת על הארץ עם הראש בעפר וצמה במשך שבוע ימים. היא גם מצווה לשבור ולהרוס את כל האלילים שהיו שם ולחלק את כל רכושה לעניים. באותו הזמן אסנת גם מתפללת לאלוהי יוסף שיסלח וימחל לה על חטאיה בעבדה אלילים ובדברה סרה ביוסף "אביר אלוהים". בעקבות מעשים אלו מופיע לפני אסנת מלאך אלוהים ומודיע שהאל סלח לה ונותן אותה לכלה ליוסף שגם הוא התאהב בה.

אסנת לובשת שוב את בגדי הפאר שלה ומופיעה לפני יוסף והם מתחבקים ומתנשקים "עת רבה" ולאחר זמן קצר, באים בברית נישואים ובמשך הזמן אסנת יולדת את מנשה ואת אפרים. כעבור מספר שנים עוברת אסנת ליד ארמונו של בן פרעה (שנעלב בעבר על סירוב אסנת להנשא לו) אשר מחליט לרצחה. בהתחלה הוא פונה לשמעון ולוי, אחיו של יוסף, ומבטיח להם שכר גבוה מאוד אם ירצחו את אסנת אך אלו מסרבים לעשות זאת.

אז הוא פונה לאחים הנוספים, גד ודן (בני השפחות בלהה וזלפה) ואומר להם ששמע מיוסף שלאחר מות אביהם, יעקב, הוא יגזול מגד ודן את כל רכושם כי הם בני שפחות ולא אחים. גד ודן מאמינים בזאת ואורבים לפמליה של אוסנת והורגים את כל שומריה אך היא מצליחה להימלט ולהגיע לשאר האחים. אלו יוצאים לעזרתה, מתגברים על חיילי בן פרעה ובנימין פוצע בעזרת אבן את בן פרעה. כאשר מבקש בנימין להרוג את בן פרעה, אחיו מונעים זאת ממנו כי מאמינים באלוהים לא יוציאו להורג אדם פצוע וסובל. אסנת גם מבקשת מהם לחמול על גד ודן ולהשאירם בחיים וכך היה. האחים מחזירים את בן פרעה לארמונו של פרעה אביו, ושם הוא מת כעבור שלושה ימים מפצעיו. מרוב צער גם פרעה עצמו מת והממלכה עוברת לידי יוסף ההופך למלך מצרים למשך 48 שנים ואחר כך מעביר את הממלכה לידי נכדו של פרעה.

תפוצה

חיבור זה היה מפורסם ביותר בימי הביניים והשפיע רבות על אגדות הקדושים הנוצריים.

בקרב היהודים חיבור זה כמעט ונשכח. עם זאת, נראה שהמחבר היהודי של ספר יוסיפון מהמאה ה-10 הכיר חיבור זה.

לקריאה נוספת

• גם כך לא כתוב בתנ"ך - יאיר זקוביץ, א. שנאן, עמ' 143–153, הוצאת ידיעות אחרונות.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא יוסף ואסנת בוויקישיתוף

• "יוסף ואסנת" - חיבור יהודי הלניסטי, מאת פרופ' דוד פלוסר, האוניברסיטה העברית;
• יוסף ואסנת, באתר בתרגום גבריאל צורן ודוד פלוסר
• רבקה ניר, המרת הדת של אסנת: התגיירות או התנצרות?, תעודה, כו, 391-412.