היא נישאה בגיל 21 לסופר ולעיתונאי איש "מעריב", יעקב העליון. בני הזוג התגוררו באילת מספר שנים, לאחר מכן שבו להתגורר בתל אביב. נולדו להם שני ילדים: תמי ואורי.
העליון כתבה סיפורים לילדים, בין היתר "פייטר" וסדרה להכרת יסודות המדע והסביבה לילדים. בשנת 1978 החלו לשדר ברשת א' ברדיו "סיפורים על אורי" שנכתבו על ידי העליון, סיפורים בחייו של אורי בן השש בחוג משפחתו וחבריו. בביקורת שנכתבה על הסדרה נכתב שמדובר סיפורים בראייה הומוריסטית שכל ילד יוכל להזדהות.[1]
את הכשרתה המקצועית כמחנכת למדה בסמינר צה"ל ובאוניברסיטת ת״א. בתחילת דרכה עבדה כמורה, ניהלה את בית הספר אוסישקין בתל אביב, במשך שש שנים, תארו אותה כ"מחנכת דגולה"[2].בהמשך ייסדה את בית הספר לאמנויות תל אביב. בית הספר נפתח בשנת 1984, היה ביקוש רב להתקבל לבית הספר, הילדים למדו במערכת הלימוד הרגילה ובנוסף נוספו שיעורים בציור, נגינה, מחול ועוד.[3] העליון ניהלה את בית הספר למשך 18 שנה, משנת 1984 ועד פטירתה בשנת 2002.[4]
בראיון בעיתון חדשות ב-1988 אמרה: "מטרת בית־הספר היא לחנך בני־אדם - זה נשמע מליצי, אבל זו המטרה - לערכים של אמנות, תרבות ורוח. למה? כי החברה היום היא חברה מאוד הישגית. כולם מחפשים ציונים. כולם רצים כמו מטורפים. היום יש תחרות על הג׳אקוזים, על הווילה, על כמה מכוניות יש לי במוסך, על כמה מניות יש לי בבורסה, וזה נורא, זה ממש אסון. אנחנו רוצים ליצר כאן ילדים שיגדלו להיות בני־אדם, שערכי הרוח תופסים אצלם מקום חשוב".במקום אחר בראיון אמרה: "אני לא רואה את עבודתי כקריירה. אני רואה אותה כשליחות"[2]
יעל סברה שהקמת בית ספר לאמנויות נועדה לתת מענה לילדים בעלי כישרון אמנותי, שלמערכת החינוך הרגילה אין את הכלים לפתח. בבתי ספר רגילים, בשל קיצוצים במערכת, מקצועות האמנות לרוב מוזנחים, ולעיתים קרובות מורים ללא הכשרה מתאימה ממלאים את מקומם של מורי אמנות, מה שעלול לפגוע בהתפתחות היצירתית של התלמידים. לפי השקפת עולמה, ללא סביבה תומכת, כישרונם של ילדים אלו עלול להידחק למסגרת נוקשה, שתדכא את היצירתיות שלהם במקום לטפח אותה.[2]
יעל דגלה בחינוך לחשיבה חופשית וליכולת ניתוח וביקורת, תוך מתן מרחב לתלמידים להביע את דעתם ולדון בנושאים שונים. היא הקפידה לשמור על נייטרליות ולא הייתה מעוניינת להיות מסווגת פוליטית. לדעתה, תפקיד המורים הוא לעודד שיח פתוח ולספק לתלמידים כלים לבחון דעות שונות, אך מבלי להטות אותם לכיוון מסוים.[2]
ד"ר שמשון שושני, לשעבר מנכ"ל משרד החינוך ומנהל מינהל החינוך בעיריית תל אביב, אמר עליה: "העליון הפכה את בית הספר לאמנויות למודל חיקוי בארץ. היא סימנה מטרות בנחישות, ופעלה ללא לאות להשגתן".[6]
בדברי פרידה שנשאו לזכרה בבית ספר לאומנויות שיסדה, הוזכרו המלחמות שנאלצה לנהל מול הביורוקרטים והפדגוגים של משרד החינוך ושל עיריית תל אביב, וההתקפות שנדרשה להדוף כדי להקים, לפתח ולנהל את בית הספר בהתאם לערכים בהם האמינה: מצוינות אקדמית ואינטגרציה חברתית. "החלום שלה היה להקים בית ספר קהילתי, פתוח וחברי, שיחנך למצוינות ויפתח יצירתיות, שיהיה כיף לבוא אליו. האמנות הייתה "קולב" לתלות עליו את ערכיה ושאיפותיה החינוכיות"[7]
בשנת 2002 לאחר שגילתה שבעלה קיים קשרים מיניים עם שתי אחיות, האחת מהן בת 14, תלמידות בבית הספר אותו ניהלה, העליון התאבדה בקפיצה מחלון דירתה במגדל לונדון מיניסטורס בתל אביב.[8] בשנת 2009 הורשע בעלה יעקב העליון בבעילה אסורה בהסכמה של נערה בת 14 ובמעשה מגונה באחותה בת ה-21 והוטל עליו עונש מאסר.[9]
לזכרה מתקיימת מדי שנתיים תחרות כתיבת סיפורים קצרים בבית הספר לאמנויות אותו ניהלה.
פייטר 1964פייטר, הוצאת קרני 1964, הספר פייטר מספר על עלילות כלב רועה עם משפחתו. בביקורת שנכתבה משבחים את הספר, כסיפור לבבי ופשוט, הקרוב לעולמם של ילדים, לצד העלילה, מציג הספר את חיי היומיום של ילדי אילת.[10]
