ישוע בן חנניה

ישוע בן חנניה (בתרגומים אחדים ישוע בן חנן) נזכר אצל ההיסטוריון הקדום יוסף בן מתתיהו כנביא שפעל במאה ה-1 לספירה, בתקופת בית שני.

יוסף בן מתתיהו מספר בספרו "תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים", כי ארבע שנים לפני המרד הגדול (66–70 לספירה), בתקופה בה התקיימה ירושלים בשלווה, הגיע איכר הדיוט בשם ישוע בן חנניה אל העיר בחג הסוכות, ובחצר בית המקדש החל לקרוא בקול רם "קול ממזרח, קול ממערב, קול מארבע רוחות. קול על ירושלים וההיכל, קול על חתן וכלה, קול על כל העם".

ישוע הסתובב ברחובות העיר יום ולילה והמשיך לקרוא את קריאתו זו. אחדים משועי העיר שהתרגזו עליו, תפסו אותו והכו אותו נמרצות, אולם הוא המשיך בקריאותיו ואף לא ענה לאלו שהכו אותו ולא ביקש רחמים.

ראשי העם הסגירו אותו לידי הנציב הרומאי לוסיוס אלבינוס, שציווה להכותו בשוטים. במקום לבקש רחמים או לבכות, קרא ישוע "הוי, הוי, ירושלים" בכל פעם שהכו אותו. אלבינוס הגיע למסקנה כי נטרפה דעתו של ישוע ושלחו לחופשי. ישוע המשיך במשך 7 שנים ו-5 חודשים נוספים בקריאותיו "הוי, הוי, ירושלים". לא דיבר דבר עם אדם אחר, לא קילל את אלו שהתעללו בו ולא הודה לאלו שנתנו לו אוכל. כאשר התחיל המצור על ירושלים בשנת 70, הגיע למסקנה שנבואתו התגשמה והשתתק.

ישוע מצא את מותו מאבן שהוטלה מכלי-קלע.

במחקר

בקרב החוקרים עלתה ההשערה שישוע בן חנן זה הוא הדמות ההיסטורית שהיוותה בסיס לישו באוונגליון. לפי ההשערה, סיפורי הנצרות שימרו את ההאשמה העיקרית כנגד ישו, הפגיעה בכבוד המקדש, ואת משפטו בפני הנציב הרומאי, אך החליפו את שם הנציב ובכך הקדימו את זמנו של ישו בדור אחד.

לפי איל רגב, המקרה של ישוע בן חנניה מחזק את הסברה כי הסיבה להוצאותו להורג של ישו קשורה ליחסו לבית המקדש. בברית החדשה מסופר שבמהלך משפטו הראשון של ישו תחת ניהולו של הכהן הגדול יוסף בר קיפא, הוטחה בו האשמת שווא כי הוא מתכוון להרוס את בית המקדש, אך לא ניתן היה להוכיח זאת כי עדי השקר סתרו אחד את השני, ודינו נגזר לאחר שהודה כי הוא מתיימר להיות המשיח ובן האלוהים. לאחר מכן, ישו נמסר לנציב הרומי פונטיוס פילטוס, שאישר את גזר הדין והורה לצלוב אותו. לטענת רגב, ההאשמה במשיחיות שקר היא תוספת מאוחרת, ודי היה בחשד בכוונת פגיעה במקדש כדי להביא להתערבות השלטון הרומי, כמו במקרה של בן חנניה שגם כן נמסר למשפט אצל הנציב הרומי לאחר שדיבר על חורבן המקדש.