כללי קניין, כללי אחריות וכללי אי-עבירות: היבט אחד על הקתדרלה

כללי קניין, כללי אחריות וכללי אי-עבירות: היבט אחד על הקתדרלה (ידוע יותר בשמו האנגלי: Property Rules, Liability Rules and Inalienability: One View of the Cathedral) הוא מאמר בספרות המשפטית האקדמית שנכתב באפריל 1972 על ידי שני מלומדים אמריקאים, גווידו קלברזי, שופט בבית המשפט לערעורים של ארצות הברית, וא. דאגלס מלמד, כיום פרופסור בפקולטה למשפטים בסטנפורד. המאמר מהווה תרומה מכוננת לגישת הניתוח הכלכלי של המשפט, ומציע ניסיון שאפתני לטפל בתחומים שונים במשפט באמצעות גישה אחידה.

שמו של המאמר רומז לסדרת הציורים "קתדרלת רואן" של קלוד מונה. רמיזה זו מבטאת את כוונתם של המחברים שניתוח המאמר הוא רק מבט אחד על נושא שניתן לשקול מנקודות מבט שונות.

תזהעריכה

הגישה שמציג המאמר מבוססת על העובדה שהאינטרסים השונים שנוצרו על ידי המשפט נהנים מסוגים שונים ומגוונים של הגנות: סוג ראשון הוא אינטרסים שנחשבים לזכויות אדם, ולכן הפגיעה בהם אינה נתונה לדיון. סוג שני הוא אינטרסים שזוכים להגנה על ידי המשפט הפלילי, כלומר המדינה צריכה לשאת בעלות הפתיחה בהליכים משפטיים אם מובאים לידיעתה פגיעות באינטרסים אלה. נטל ההוכחה הנדרש כדי שהמדינה תגבר במקרים כאלה גבוה יותר - נדרשת פגיעה באינטרס באופן ספציפי ובוודאות שעולה על ספק סביר. סוג שלישי הוא אינטרסים המאפשרים לנפגע לתבוע את אכיפת המגיע לו על ידי צו מניעה. הסוג הרביעי כולל אינטרסים שפגיעה בהם מעניקה לנפגע לא יותר מזכות לתבוע פיצויים כספיים עבור הפגיעה, כל זאת בתנאי שהנפגע יהיה מוכן לשאת בעלויות המשפט; אינטרסים כאלה מהווים את המהות של המשפט הפרטי, והוכחת הנזק במסגרת הליכים אלו לא צריכה לעמוד באותו סטנדרט של ודאות כמו במשפט הפלילי.

התזה העיקרית של המאמר מתמקדת ברעיון של "זכאות", או זכויות, אשר ניתנות להגנה על ידי כללי קניין, אחריות, או אי-עבירות. המחברים מציינים במבוא שהמטרה העיקרית של המאמר היא לספק מסגרת מושגית שמתוכה ניתן לגשת לתחומי הנושא המשפטיים הנפרדים- קניין ונזיקין מנקודת מבט אחידה. בהמשך, במסגרת שיצרו המחברים הם מנתחים את "בעיית הזיהום", וכן סנקציות פליליות שונות.

מושג הזכאויותעריכה

המאמר מתחיל בדיון במושג המכריע של "זכאויות", המוגדרות כזכויות הקבועות והמוגנות בחוק, אשר בלעדיהן הכלל השולט בעולם יהיה החזק שורד. הדבר היסודי שעושה המשפט, לפי המחברים, הוא לקבוע איזה צד בסכסוך זכאי לגבור על חברו. עם זאת, המחברים מציינים שכדי להימנע מעולם שבו החזק שורד חשוב לדאוג לאכיפה מוצלחת של הזכאות, לא פחות מהקביעה העקרונית מהן הזכאויות.

מכאן המאמר מבחין בין שלושה סוגים של זכאויות, או סוגי הגנות לזכאויות: 1. זכאות מוגנת על ידי כלל קנייני. 2. זכאות המוגנת על ידי כלל אחריות. 3. זכאות המוגנת על ידי כלל של אי-עבירות.

  1. זכאות מוגנת על ידי כלל קנייני: לפי המאמר, הוויתור על זכאות כזו צריך להיות מרצון, בעסקה שבה שווי הזכאות מוסכם על הקונה והמוכר. כשזכאות מוגנת על ידי כלל קניין, תתקבל החלטה קולקטיבית לגבי מיהו הזכאי הראשון, אך את שווי הזכאות רק הסכמה של שני הצדדים יכולה לקבוע.
  2. זכאות מוגנת על ידי כלל אחריות: לעומת זכאות המוגנת על ידי כלל קנייני, כשזכאות מוגנת על ידי כלל אחריות - תתקבל החלטה קולקטיבית מהו שווי הזכאות, ללא צורך בעסקה מרצון. הפוגע בזכאות ראשונית המוגנת על ידי כלל אחריות יהיה חייב לשלם לבעל הזכאות את הסכום האובייקטיבי של שווי הזכאות (אותו קובע בית המשפט גם בלי הסכמת הצדדים).
  3. זכאות מוגנת על ידי כלל אי-עבירות: זהו הסוג האחרון והקיצוני המוגדר במאמר. זכאות תיחשב לבלתי עבירה אם העברתה אסורה אפילו כשהיא נעשית ברצונם של המוכר והקונה. על פי כלל זה, המדינה מתערבת בהגדרת הזכאות הראשונית, בכך שהיא אוסרת על רכישתה או מכירתה, וגם קובעת מה הפיצוי שיש לתת עבור פגיעה בזכאות. קיבוע של זכאות שכזו נחשבת לרוב לפטרנליזם.

כדי להמשיג את שלוש הזכאויות הללו, מובאת במאמר דוגמה של בעלים של בית פרטי. במקרה שאדם אחר מעוניין לרכוש את הבית - הבית נחשב כמוגן על ידי כלל קנייני. במקרה בו הממשלה מפקיעה את הבית - הבית נחשב כמוגן על ידי כלל אחריות. במקרה שבעל הבית שיכור או לא כשיר -הבית נחשב כמוגן על ידי כלל אי-עבירות.

לאחר שהגדירו את מושגי הזכאות וקבעו את שלושת הכללים שבהם יתמקדו, המחברים ממשיכים לחקור את שתי השאלות הבאות: (1) באילו נסיבות יש להעניק זכאות מסוימת? וכן, (2) באילו נסיבות יש להשתמש בכלל קנייני, אחריות או אי-עבירות לצורך הגנה על הזכאות?

יצירתו של כלל 4עריכה

בתשובתם לשאלות אלו, הרחיבו המחברים את הספרות הקיימת של הניתוח הכלכלי של המשפט, ובכך הביאו לדיון את פריצת הדרך שזכתה לכינוי "כלל 4". ההיפותטיקה הקלאסית של הניתוח הכלכלי של המשפט עוסקת ב"מזהם" וה"תושב", כאשר הפעולות הרווחיות של המזהם, המסומן כ-P, הסיגו את גבולו של התושב, המסומן כ-R, ומנעו ממנו הנאה פסיבית מהקניין שלו. המחברים דוגלים בגישה חדשה לבעיה, לפיה בית משפט עשוי להתיר למזהם להמשיך את פעולותיו, אלא אם כן בחר התושב לשלם למזהם פיצויים. יחד עם הגישות המסורתיות לבעיית המזהם/תושב, דגם תוכנית הסעדים הזמינים נראה כך:

זכאות ראשונית צו מניעה / כלל קנייני פיצויים / כלל אחריות
תוֹשָׁב כלל 1: בית המשפט נותן צו מניעה נגד מזהם כלל 2: בית המשפט מוצא מטרד אך מתיר לזיהום להימשך אם המזהם בוחר לשלם פיצויים
מזהם כלל 3: בית המשפט מוצא שהזיהום אינו מהווה מטרד ומתיר למזהם להמשיך ללא תשלום פיצויים כלל 4: בית המשפט מתיר למזהם להמשיך אלא אם התושב יבחר לשלם פיצויים למזהם על מנת להמשיך את הזיהום

פסק הדין שיישם את כלל 4עריכה

בצירוף מקרים, בערך באותו זמן שבו קלברזי ומלמד הניחו את כלל 4 שלהם כגישה נוספת לבעיית המזהם/תושב, בית המשפט העליון במדינת אריזונה יישם למעשה את הגישה של "כלל 4". בפסק דין שניתן ב-1972 (Spur Industries, Inc. v. Del E. Webb Development Co., Del Webb). חברה אריזונית המפתחת מקרקעין בשם "דל ווב" (Del Webb) שפיתחה קרקע עבור קהילת גמלאים, תבעה צו מניעה נגד "ספאר תעשיות" (Spur Industries), בעלים של מגרש הזנה שהיה קיים קודם לכן, אשר פעילותו גרמה למטרד לכאורה לקהילת הפורשים הפולשת (גרמה לחברה קשיים במכירת נכסים הקרובים למגרש ההזנה). בפסק הדין, בית המשפט קבע כי פעילותה של "ספאר תעשיות" אכן יצרה מטרד, אך "דל ווב" היא זו שהגיעה למטרד והביאה איתה את הגמלאים הבלתי מודעים. באיזון בין הגורמים השונים בתיק, לרבות העובדה שבשונה מ"ספאר תעשיות" - "דל ווב" יכלו לחזות את בעיית המטרד, והעובדה שתושבי קהילת הגמלאים נגררו למטרד ללא ידיעתם, קבע בית המשפט כי "ספאר תעשיות" ייאלץ לעבור, אך "דל ווב" ישפו את העסק על הבעיות שלהם.

אף על פי שפסק הדין "Spur Industries" לא היה תלוי במאמרם של קלברזי ומלמד, הרי שהוא הוכיח שניתן ליישם למעשה את הגישה החדשנית של "כלל 4". יתרה מזאת, פסק הדין הראה שניתן להגיע לאיזון מוצלח בין יעילות, חלוקה ושיקולי צדק נוספים.

כלל 5: הרחבה של הקתדרלהעריכה

עם ההזדמנות להשתמש בכללים של אחריות או רכוש כדי להגן על זכאויות, הקהילה האקדמית הגיעה עד מהרה למסקנה שהמפתח להבין באיזה מהכללים צריך להשתמש נמצא בעלויות העסקה: אם עלויות העסקה נמוכות - יש להשתמש בכלל קנייני, ואם עלויות העסקה היו גבוהות - יש להשתמש בכלל אחריות.[1]

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Krier & Schwab (1995), p. 451.