טרופע טאנענצאפ

להקת אצטרובל הוא מחזה ביידיש (ביידיש: טרופע טאנענצאפ, תרגום מילולי לעברית: להקת אצטרובל אשוח; באנגלית: Trupe Tanentsap, "טאנענצאפ" כאן במשמעות של שם המשפחה הגרמני Tanentzapf) מאת מיכאל וייכרט משנת 1933. המחזה בנוי כסיפור מסגרת למחזהו של אברהם גולדפדן "שני קוני למל", והוא שופך אור על התנהלותה וקשייה של להקת שחקנים נודדת בימי ראשית תיאטרון היידיש.

רקע

המחזה הועלה על הבמה בשנת 1933 על ידי קבוצת השחקנים יונג טעאטער, שפעלה בוורשה בשנות השלושים של המאה העשרים. חברי הקבוצה למדו בבית הספר למשחק בהנהלתו ובהנחייתו של ד"ר מיכאל וייכרט. יונג טעאטער ניסתה ליצור תיאטרון ניסיוני וחדשני: הם שיחקו ללא במה או מסך, עם שחקנים שהתערבבו בקהל כדי ליצור קרבה מרבית בין הקהל לצופים. הקבוצה פעלה מתוך שליחות ורצון לקדם ערכים דומים לערכי תנועת הפועלים היהודית, הבונד. הקבוצה תמכה בחופש ושוויון למיעוטים, אהבה לשפת היידיש ולספרותה, לפולקלור היהודי ולעם הפשוט. היא נלחמה בריאקציה, ב"שמנדריקיות" היהודית ובהתבוללות ושמה לה למטרה להיות העצב הרגיש החש את מצבה של יהדות פולין. עקרונות אלו בוטאו כבר במחזה הראשון שהעלתה הקבוצה בוסטון, שהוצג למעלה מחמש מאות פעם בוורשה ובערים נוספות בפולין. המחזה טרופע טאנענצאפ הוא המחזה השני שהעלתה הלהקה.

טרופע טאנענצאפ הוא המחזה שני קונילמל מאת אברהם גולדפדן בתוספת סיפור מסגרת, הערות ותוספות. סיפור המסגרת, שכתב מיכאל וייכרט, מספר את סיפורם של להקות השחקנים הנודדים בימי הראשית של תיאטרון יידיש. השם צננטופ הוא שם אמיתי של ראש להקת שחקנים שפגש מחבר המחזה וייכרט במזרח גליציה בשנת 1909.

המחזה נכתב כמחאה כנגד הטרדות וההגבלות שהטילו שלטונות פולין על המחזה בוסטון שהיה המחזה הראשון שהציגה הקבוצה. שימוש במחזה ידוע של גולדפאדן והעתקת זירת ההתרחשות לעיירה גליציאנית בסוף המאה התשע-עשרה באו כדי למנוע הפרעות מצד הצנזורה.

תוכן המחזה

פרולוג

הפרולוג עוסק בארגון אולם התיאטרון, כניסת הקהל, הצגת חברי הלהקה והסבר על תוכן המחזה. ההצגה מתקיימת באולם תיאטרון מאולתר שהוא בעצם הרפת של גביר העיירה, בה נתלו כמה עששיות. הבימה בנויה מקרשים שהונחו על חביות בירה. בכניסה עומדים מנהל הלהקה רודולף טננצופ ואשתו הנרייטה המנהלת. הם מוכרים כרטיסים ומפנים את הצופים למקומותיהם. בדלת צדדית מנסה בתם יוזפינה לחסום את מי שמנסה להיכנס ללא תשלום. באי התיאטרון מנהלים משא ומתן לגבי גובה מחיר כרטיס הכניסה.

לאולם נכנסים ינטה משרתת הגביר וחתנה משה, דוברי יידיש פשוטה בדיאלקטית. אחריהם ליטאי דרשן המחליף סמך בשין וטוען שבעצם בא רק להציץ. להצגה מגיע גם קצין המדבר לשון גרמנית מליצית. הגביר ואשתו פטורים מתשלום כבעלי האולם כלומר הרפת. מצטרפת אישה עם אישה עם כובע נוצות המסרבת להסיר את כובעה, ולבסוף חייל ושוטר המדברים בבליל של פולנית וגרמנית.

לאחר שתפסו הצופים את מקומם פותח בדברים מנהל הלהקה, בגרמנית מליצית, ומברך את האורחים. לכבוד הצגת הבכורה מספר המנהל לצופים על להקתו המפורסמת, מציג את שחקניה ומדבר על המחזה החדש:

שנים רבות שיחקה הלהקה לפני האצולה המקומית בווינה הבירה ובערים מרכזיות אחרות. הגיעה לצרפת, אנגליה ואפילו לאמריקה. היא מציגה רפרטואר רחב של מחזות מפורסמים כגון: פאוסט של גתה, הסוחר מוונציה של שייקספיר, בר כוכבא של גולדפדן, היהודי הנצחי של לטיינר ועוד.

הערב נציג לפניכם את המחזה הקומי הקנאי או שני קונילמל מאת אברהם גולדפדן. את תפקיד הראשי של חיה קרולניה תשחק אשתי, השחקנית המפורסמת הנרייטה טננצופ. את קוני למל ישחק חתני הצעיר - בוגר ראשון של האקדמיה הקיסרית-המלכותית למשחק. דמותו של מקס הסטודנט תגולם בידי חתני השני סטודנט באוניברסיטת צ'רנוביץ. אשתו, בתי יוזפינה, תשחק את ליבניו בתו של קלמן שדכן. את תפקיד ר' פינחס'ל ישחק מר פוגלפוטר (מזון ציפור) שאמנם אינו בן משפחה אבל שחקן מבריק. הוא יצטרף ללהקה עם אשתו שתשחק את תפקיד רבקה אשת ר' פינחס'ל. את תפקיד קלמן-שדכן ישחק בני הצעיר הידוע כשחקן קומי מעולה בתיאטרון וינה ובתיאטראות חשובים אחרים.

בנוסף לרשותנו מקהלה מאומנת, בלט מעולה, תפאורה ותלבושות. אני מאחל לכל הקהל ערב טוב ומהנה.

עיקר ההצגה

לאחר נאום המנהל מתחילה ההצגה שני קוני למל על פי הטקסט שכתב אברהם גולדפדן. מדי פעם מופרעת ההצגה בהערות ופרשנויות של השחקנים המשמשים כצופים ויושבים בתוך הקהל. שחקנים אלו רבים ביניהם ומשוחחים עם השחקנים שעל הבמה. למחזה נוספו שירים שלא נמצאים במקור. החייל והשוטר קופצים כששרים שיר לכבוד הצאר הרוסי, והשחקנים נאלצים לאלתר מהר גם את ההמנון האוסטרו הונגרי. המחזה המקורי מופרע על-ידי חסיד שנכנס מאמצע ההצגה. כל המערכה האחרונה במחזה המקורי חסרה. במערכה זו במקור מתברר מי הוא קוני למל האמיתי ומי הוא מקס. המערכה במקור מסתיימת בהעדפת הסטודנטים ובגירוש החסידים.

אפילוג

החסיד מתפרץ וקוטע את ההצגה בצעקות: "גוואלד יהודים. המחזה לועג לחסידים ועוד לפני גויים. הלהקה היא חבורת לצים שאינה מקיימת מצוות, מחללת שבת, לא אוכלת כשר, שרה שירים גסים ורוקדת עם נשים". לעומתו נשמעת הטענה שהתיאטרון הוא בידור והתרגעות לעמלים.

כדי להרגיע את המהומה עולה מנהל הלהקה ופותח בנאום ארוך, הפעם דווקא ביידיש והוא אומר:

הצופים לא צריכים לדאוג מכך שלא ראו את סוף המחזה. הוא מסתיים בחתונה כמו כל הקומדיות. מקס מתחתן עם חיה קרולינה וקוני למל זוכה בליבניו. הקהל גם לא צריך לדאוג שהפסיד כמה שירים. כמנהגו של גולדפאדן הוספנו שירים רבים חלקם קשורים בעלילה וחלקם לא.

יש הקוראים לנו ללהקת השחקנים, נודדים חסרי בית, כינוי זה אכן מתאים לנו. אנו נאלצים לנדוד כי ההדוקים, הגבירים והתקיפים, מדברים בנו סרה ובגללם מגרשים אותנו מכל מקום. בכל ארץ רוסיה אסור להציג תיאטרון ביידיש ולכן נאלצים אנו להתחפש לתיאטרון גרמני. אנו נאלצים לשבור את השיניים בגרמנית, לספר סיפורי סבתא על אקדמיות ובתי ספר למשחק כדי למצוא חן בעיני שליחי החוק.

מדוע עושים אנו זאת? לא רק בגלל הפרנסה. אנחנו לא מלומדים אלא בעלי מלאכה פשוטים וביכולתנו להתפרנס מעמל כפינו. התיאטרון הוא כל חיינו ולכן אנו נרדפים ומטלטלים בלא בית. שליחותינו להביא מעט שמחה לבתי המלאכה החשוכים ולמרתפים הרטובים. החסיד אינו זקוק לנו, הוא יכול ללכת לרב. המשכיל יכול ללכת לקונצרט. אנו מציגים תיאטרון למען האנשים הפשוטים, בעלי המלאה, פועלים, משרתים וחייטים. הם מזמזמים את שירי ההצגות מעל הסדן, עם המספרים ביד, במטבח וברחוב. טוענים נגדנו שאנו לועגים להדוקים, צחוקנו זה מהול בעצב, כל זמן שאנו נמצאים תחת מרותם של פושטי העור, העלוקות מוצצות הדם. אך לא תמיד ידם תהיה על העליונה. את המתים בטליתות יגרשו לקברים ואז יזכרו כולם בלהקות הנודדות של שחקני התיאטרון.

סיום ההצגה – השוטר והחייל מפזרים את הקהל.

הביצוע הראשון

מיכל וייכרט, יוצר ובמאי המחזה, בחר בעיבוד ייחודי ברוח רעיונות תנועות הפועלים למחזהו הפופולרי של אברהם גולדפדן - שני קוני למל. אם בעיבודים קודמים עוצבה דמותו של מקס כדמות משכילה, מתוחכמת וחיננית, בעיבודו של וייכרט הוצג מקס כדמות ריקה, שטחית ואפילו מעט מנוולת. דמותו המטופשת והשלומיאלית של קוני למל הוצגה כדמות מיוסרת המבינה את העוול הנגרם לה.

הצגת הבכורה בנובמבר 1933 לוותה בספקות רבים. שם המחזה לא היה מוכר ולא אמר דבר. הרעיון לשחק באולם דמוי רפת עם במת קרשים, הרעיון לפזר בקהל שחקנים המתווכחים ורבים אחד עם השני נראו חדשניים מדי ולא היה ברור איך הם יתקבלו בקהל. למרות החששות זכתה הצגה להצלחה רבה. במיוחד הזדהה הקהל עם נאומו של מנהל התיאטרון בסוף המחזה על חשיבות התיאטרון לעמלים. ההצגה שוחקה חודשים רבים בוורשה ובערים נוספות. המשורר איציק מאנגר סיפר ששב וצפה בהצגה מספר פעמים.

דיון

פרק זה טעון עריכה. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לערוך אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

גולדפאדן נתפס בידי חברי היונג טעאטער כמי שיצר מחזות עממיים שנועדו לשעשע ולתת פורקן לעמלים. גם חברי היונג טאעטער ראו עצמם כמי שיוצרים תרבות למען הפועלים. המחזה משתמש בחומרים העממיים והמחוספסים של גולדפאדן אך עוטף אותם בסיפור מסגרת ובבימוי מתוחכם ומאפשר לצופים ליהנות משני העולמות. ההומור במחזה מושג מהניגודים בין דמויות הצופים במחזה: דמויות האדוקים כדמות הליטוואק והחסיד, דמויות עממיות כמשה וזוגתו ינטה, ודמויות הזרים - השוטר, החייל והקצין. ההומור נוצר ממנעד לשוני מיידיש עממית ומשובשת ועד גרמנית מליצית. מרחק רב קיים גם בין זהותה האמיתית של להקת השחקנים כמשפחת נוודים פשוטה דוברת יידיש לבין הצגתם כלהקת שחקנים אירופית חשובה. ההומור נוצר גם בפירוט רפרטואר ההצגות שנטען שהלהקה שיחקה - ממחזות של גתה ושייקספיר ועד מחזות עממיים של יוסף לטיינר ופרופסור הורביץ. עיסוק נרחב בסיפורה של להקת שחקנים בימי ראשית התיאטרון ביידיש נמצא ברומן רחב היריעה של שלום עליכם כוכבים תועים.

קישורים חיצוניים

• מיכאל ווייכערט. (1966). טרופע טאנענצאפ - א גאלדפאדענר שפיל אין א גאליציש שטעטעל. תל אביב: מנורה.