אריסטו

אֲרִיסְטוֹ (ביוונית: Ἀριστοτέλης, אֲרִיסְטוֹטֶ֫לֶס 384 לפנה"ס, סטאגירה – 322 לפנה"ס, כלקיס) היה פילוסוף ואיש אשכולות יווני, מבכירי הפילוסופים של העת העתיקה, ומאבות הפילוסופיה המערבית. אריסטו החל את דרכו כתלמידו של אפלטון בעיר אתונה, ופעל שם במשך 20 שנה. בהמשך היה למורו של אלכסנדר הגדול. משנתו של אריסטו עסקה במטאפיזיקה, פילוסופיה של המוסר (אתיקה), פוליטיקה, שירה, מחזאות, לוגיקה, פילוסופיה של המדע ופיזיקה ועוד. צורת השם "אריסטו" באה מהערבית "أَرِسْطُو", קיצור לשמו היווני Αριστοτελης.

אריסטו
Ἀριστοτέλης

אריסטו, פרוטומה משיש, העתק רומי של יצירה מאת ליסיפּוֹס מסביבות 330 לפנה"ס
לידה	384 לפנה"ס סטאגירה הליגה הכלקידיקית
פטירה	322 לפנה"ס (בגיל 62 בערך) כלקיס, מוקדון
מקום לימודים	האקדמיה האפלטונית
זרם	האסכולה הפריפטטית, אריסטוטליאניזם
תחומי עניין	לוגיקה, מטאפיזיקה, פילוסופיה של המוסר, פילוסופיה פוליטית, פילוסופיה של הנפש, פילוסופיה של המתמטיקה, פילוסופיה של החינוך, אסתטיקה, פילוסופיה של המדע, פיזיקה, ביולוגיה, זואולוגיה
עיסוק	פילוסוף
הושפע מ	סוקרטס, אפלטון, אמפדוקלס, הרקליטוס, דמוקריטוס
השפיע על	כמעט כל הוגה שקם לאחריו בתרבות המערבית
יצירות ידועות	פוליטיקה, פואטיקה, מדינת האתונאים, האתיקה של אריסטו, המטאפיזיקה של אריסטו, אורגנון, Physics
בן או בת זוג	פיתיאס *הרפיליס
צאצאים	ניקומאכוס, פיתיאס בת אריסטו

קורות חייו

תבליט המתאר דיאלוג בין אפלטון ואריסטו, מאת לוקה דלה רוביה

אריסטוטלס נולד בסטאגירה שבחצי האי כלקידיקי בשנת 384 לפנה"ס. עיר הולדתו נכבשה על ידי פיליפוס השני בשנת 348 לפנה"ס ונהרסה, אך כאות הוקרה לאריסטו וכחלק משכרו שיקם אותה פיליפוס בהמשך חייו. אביו, ניקומכוס, היה רופא החצר של מלך מוקדון, אמינטס השלישי, וממנו קיבל, ככל הנראה, את ידיעותיו הראשונות בתחום הביולוגיה. בגיל עשר התייתם ממנו והושם בחזקת דודו, פרוקסנוס.

בגיל 17 הגיע לאתונה והיה לתלמיד באקדמיה של אפלטון, בה נשאר כתלמיד וכמורה במשך 20 שנה. עם מותו של אפלטון, ציפה לרשת את מקומו בניהול האקדמיה, אולם התפקיד ניתן תחת זאת לאחיינו של אפלטון, ספאוסיפוס. לאחר מכן עזב את אתונה, ועבר לאסיה הקטנה. בשנת 343 לפנה"ס נשכר על ידי מלך מוקדון, פיליפוס השני, כדי לשמש מורה לבנו, אלכסנדר. אריסטו היה מורהו של אלכסנדר במשך שלוש שנים, אך המשיך את הקשר עמו גם אחרי שתקופת הלימוד הסתיימה.

בשנת 335 לפנה"ס שב אריסטו לאתונה, וייסד בה מוסד למחקר ולהוראה בליקיאון. בתקופה זו חיבר את רוב כתביו. בדומה לאפלטון, חיבר גם הוא דיאלוגים ספרותיים, אבל אלו לא השתמרו. כתביו שהשתמרו הם חיבורים לא מסוגננים, שלא יועדו לפרסום. בשנת 323 לפנה"ס, עם מותו של אלכסנדר, גברה באתונה העוינות כלפי מוקדון ובשל קרבתו לבית המלוכה המקדוני הועלתה נגד אריסטו אשמת כפירה. הוא נמלט מאתונה ועבר לגור בכלקיס – לדבריו, משום שלא רצה שהאתונאים יחטאו פעם נוספת נגד הפילוסופיה (הפעמים הקודמות היו הוצאתו להורג של סוקרטס והגלייתו של אנקסגורס) – ושם נפטר כשנה לאחר מכן. את מקומו בניהול הליקיאון ירש תלמידו, תאופרסטוס.

משנתו

פילוסופיה יוונית
פילוסופיה קדם-סוקרטית
פילוסופיה קדם-אלאטית
האסכולה המילטית
האסכולה הפיתגוראית
הרקליטוס
האסכולה האלאטית
האסכולה הפלורליסטית
האסכולה האטומיסטית
סופיזם
סוקרטס
אפלטון
פלאטוניזם
נאופלאטוניזם
אריסטו
האסכולה הפריפטטית
ציניקנים
האסכולה האפיקוראית
האסכולה הסטואית
פירוניזם
האסכולה הקירנאית

מטאפיזיקה

ערך מורחב – המטאפיזיקה של אריסטו

המילה 'מטפיזיקה' לקוחה מהשם שנתנו לחיבור הספרנים באלכסנדריה - τὰ μετὰ τὰ φυσικά, 'הבאות אחרי הפיזיקה'. הכותרת נועדה להתייחס למקומם של הכתבים בסדר הלימוד, אחרי ספרי 'הפיזיקה'. בספרים אלה אריסטו עסוק בשאלה מהו ה"יש באשר הוא יש". אריסטו דחה את תורת הצורות של אפלטון, וראה בקיום הדבר המסוים (ביוונית τόδε τι, מילולית 'איזה משהו', או הדבר הזה.) את הקיום הממשי. בתוך אותו דבר-זה, שמתאפיין בקיום (ουσία, בלטינית: Substantia - מושג מפתח לפילוסופיה שתבוא אחריו), מפריד אריסטו בין חומר - מה שממנו הדבר הזה עשוי - וצורה - שאפשר לאפיין, תוך הפשטה, בתור המתכונת בה החומר פועל. הוא טוען כי דברים קיימים מתוקף ארבע סיבות שהן למעשה ארבעה סוגים של הסברים (רעיון מרכזי גם ל'פיזיקה'); הסיבה החומרית עונה על השאלה "ממה הדבר עשוי", והיא מתייחסת הן לחומר הפיזי שממנו מורכב הדבר והן לחלקים שמהם הוא עשוי. הסיבה החומרית של פסל אדם הבנוי מארד הוא הארד וגם החלקים של הפסל - ראש, יד, עיניים וכו' ; הסיבה הצורנית עונה על השאלה "מה זה להיות הדבר הזה" והיא מתייחסת הן לתבנית לפיה מעוצב החומר והן לפעולה שלו בעולם. הצורה של פסל הארד היא היותו-פסל - אך גם התבנית הספציפית, שדרכה הוא מדמה אדם. באותו אופן הצורה של כיסא היא גם התבנית שלו - המכלול שעושה אותו בעל ארבע רגליים, מושב ומשענת - וגם היותו חפץ שיושבים עליו; הסיבה הפועלת עונה על השאלה "מי יצר את הדבר" ומתייחס למי שהביא אותו לידי קיום. הסיבה הפועלת של הבית היא הבנאי; הסיבה התכליתית עונה על השאלה "לאיזו מטרה משמש הדבר" ומתייחסת למטרה שלשמה הוא קיים. הכיסא קיים כדי שישבו עליו ולכן זו תכליתו.

במסגרת ספרו השביעי העוסק במטאפיזיקה, "למדא", עסק אריסטו במושג האלוהות, ולטענותיו נודעה השפעה ארוכה על הפילוסופיה בימי הביניים. טען בין השאר כי האל הוא הסיבה הראשונה של הבריאה, שהוא לא פועל בעולם כסיבה צורנית, ושהעולם עצמו לא נברא אלא היה ועודו נצחי.

אתיקה

ערך מורחב – האתיקה של אריסטו

אריסטו סבור שאנחנו בוחרים בכל פעולה לשם תכלית, או מטרה. אנו מועדים לבחור במטרה זו או אחרת לשם עוד מטרה, וכך עד שנגיע למטרה סופית, שרצויה על ידינו לשמה. מטרה זו הוא מזהה עם השגת הטוב המעשי, אותו אריסטו מכנה 'אושר' (ευδαιμονία).

אושר, על-פי אריסטו, מושג בשימוש קבוע במכלול של מידות טובות (αρεταί, 'מצוינויות'), תכונות שמביאות כושר אנושי מסוים לכדי שלמות. הוא מחשיב, כמו את כשרי האדם עצמם, חלק מהמידות הטובות שכליות (נוגעות לשימוש בתבונה) וחלק מעשיות (מבוססות על רגש). את המידות הטובות המעשיות, המרכזיות יותר לאתיקה, ראה כשמירה על איזון בין שתי נטיות רגשיות קיצוניות - למשל, את האומץ כאיזון בין חיפזון לפחדנות. לכן, תכופות נאמר שדגל ב"שביל הזהב" (דרך האמצע).

פוליטיקה

הגותו המדינית של אריסטו מרוכזת בספרו "הפוליטיקה". עיקר מרצו של אריסטו מוקדש לשאלת המשטר (πολιτεία) של מדינה; מחקריו מבוססים על תולדותיהן וניסיונן הפוליטי של ערי-מדינה יווניות כמו אתונה, ספרטה וכו'.

אריסטו מתאר את הפוליס כשותפות טבעית, המכוונת אל הטוב העליון. בעיניו, שותפות זו היא פרי התפתחות טבעית של שתי השותפויות הטבעיות האחרות, הקטנות ממנה. השותפות הבסיסית ביותר, על-פי אריסטו, כפי שנבראה על-ידי הטבע ("התהוותה מבראשית"), היא משק-הבית. משק-הבית כולל, בראייתו, שלושה צמדים: הראשון – בין גבר ואישה; השני – בין האב וילדיו; והשלישי – בין אדון ועבדיו. תכליתו של משק-הבית הוא לספק רק את הצרכים הבסיסיים ביותר של האדם. הצימוד בין גבר ואישה נועד להעמדת צאצאים, והם אינם יכולים להתקיים זה בלא זה.

השותפות השנייה בגודלה על פי אריסטו היא הכפר, שמתפתח כשותפות בין מספר משקי-בית, ומסוגל לספק לאדם צרכים אחרים, שמשק הבית לא מסוגל לספק. כאן מדובר על שמירת הקיום המשותף של הכפר, דרך הגנה, מסחר ואספקת צורכי מזון. אריסטו מדמה את הכפר למושבה של משק-הבית היחיד, שמקים אותו כמעין התרחבות שלו עצמו. גם הכפר מהווה שותפות טבעית, מעצמם היותו מורכב ממשקי-בית, שהם בעצמם שותפות טבעית.

השותפות העליונה מכל היא הפוליס, שנוצרת מאיחוד של מספר כפרים. בדומה לכפר, הפוליס היא גם כן ישות טבעית, כיוון שהיא מורכבת משותפויות טבעיות אחרות הקטנות ממנה. בנוסף, בהגותו של אריסטו כל דבר בטבע הוא בעל תכלית (telos), שהיא מימוש צורתו. עבור אריסטו, הפוליס צומחת מתוך הכפר כדי לספק לאדם את כל צרכיו, וכך למעשה מגשימה את מטרתה: הבטחת חיי האושר של אזרחיה. בנוסף, אריסטו טוען כי האדם שייך לפוליס מעצם טבעו (במילותיו: בעל חיים השייך לפוליס, מה שמתורגם לעיתים כ"חיה פוליטית"; politikon zoon). מבחינת אריסטו, לא ייתכן אדם שאינו שייך לפוליס כי הדבר הופך אותו ליצור נקלה (בהמה) או יצור נעלה מאדם (אל).

אריסטו מזהה שש צורות כלליות של משטרים, המבוססות על גודלו של הגורם בעל השררה בקהילה - אדם יחיד, מיעוט או רוב; כל גודל מניב שני משטרים, אחד חיובי ואחד שלילי. המשטרים החיוביים נקראים מונרכיה (יחיד), אריסטוקרטיה (מיעוט), ופוליטיאה (רוב, 'פוליטיאה' היא השם ל'משטר' ביוונית;) אלה מתאפיינים כחיוביים בכך שבעלי השררה מנצלים את שלטונם לטובת הכלל. השליליים נקראים טיראניה (יחיד), אוליגרכיה (מיעוט) ודמוקרטיה (רוב); באלו, בעלי השררה שולטים לטובת עצמם, על חשבון השאר. כך, למשל, סבור אריסטו שדמוקרטיה היא משטר גרוע מפני שבה העם שולט לטובת עצמו, ולא לטובת הכלל. הספר עוסק בעוד מגוון רחב של סוגיות: מקורותיה של המדינה, כלכלת בית, מלחמות אזרחים וחינוך.

פואטיקה

ערך מורחב – הפואטיקה של אריסטו

בחיבורו "הפואטיקה", אריסטו מנסה לנתח את העקרונות על-פיהם בנויה השירה והמחזאות, ובעיקר מתמקד בטרגדיה. בחיבור זה עוסק במבנה, בביצוע ובהשפעתה הרגשית של הדרמה. ביחס למבנה עוסק בהבחנה בין סוגות, ביסודות הנרטיב הדרמטי, מושג התפנית הספרותית (περιπατεία), אפיון הדמות ועוד; ביחס לביצוע, עוסק בדיקציה ובנגינה (שליוותה את הדרמה ביוון העתיקה;) אשר להשפעה רגשית, הוא מצביע על תכלית הטרגדיה כפורקן רגשי באמצעות פחד וחמלה. פורקן זה מכנה אריסטו "טיהור", או ביוונית "קתרזיס" (κάθαρσις). לפואטיקה נודעה השפעה מכרעת על האסתטיקה בעולם המערבי מאז הריניסאנס, בפרט עבור אמנים ומבקרים קלאסיציסטים. החיבור היה מוכר אף בארצות המזרח הקרוב, בהם אף נכתבו עליהם פירושים.

לוגיקה

ערך מורחב – הלוגיקה של אריסטו

חיבוריו של אריסטו על הלוגיקה מאוגדים באופן מסורתי בתור חטיבה אחת, אותה כינו תלמידיו 'אורגנון', שפירושו 'כלי' ביוונית. מטפורית, האורגנון נועד לשמש ככלי לתיקון המחשבה.

אריסטו פיתח גם את תורת הסילוגיזם, ועקרונות יסודיים אחרים בלוגיקה הבלתי-פורמלית. בין השאר, ניסח שלושה חוקי יסוד בלוגיקה:

1. חוק הסתירה: שתי טענות סותרות לא יכולות להיות אמיתיות באותו זמן ומאותה בחינה. לדוגמה: "יורד עכשיו גשם ביפו" ו"לא יורד עכשיו גשם ביפו" לא יכולות להיות שתיהן אמיתיות ביחד.
2. כלל השלישי הנמנע: כל טענה היא בהכרח אמיתית או שקרית, ואין אפשרות שלישית. לא תימצא טענה שאיננה שקרית ואיננה אמיתית. לכן "או שיורד גשם או שלא יורד גשם" נכונה בהכרח כיוון שאחת מהחלופות חייבת להיות נכונה.
3. חוק הזהות: כל דבר זהה לעצמו.

מדע / פיזיקה

ערך מורחב – הפיזיקה של אריסטו

אריסטו עסק רבות גם במחקר מדעי, וכתב על ביולוגיה ואנטומיה של בעלי-חיים שונים, ותאוריות בתחום הפיזיקה, האסטרונומיה והקוסמולוגיה. מבחינת האחרונה, הוא האמין שבנוסף על ארבעת היסודות, אש, מים, אדמה, אוויר, קיים יסוד חמישי בשם אתר, ממנו עשויים גרמי השמיים. באופן סכימאטי, אפשר לומר שחילק את הקוסמוס כולו למערך של גלגלים - עשויים אתר - שמסתובבים סביב כדור הארץ. תחת הגלגל הקרוב ביותר לכדור הארץ - הגלגל הירחי - אנו מוצאים עצמים המורכבים מארבעת היסודות. אלה נעים (בכפוף להרכב השונה של היסודות שמאפיין כל סוג של עצם, ולתנועת הגלגלים, שמשפיעה גם היא על המתרחש תחתיהם) מכורח תנועה טבעית לכל יסוד: האש והאוויר נעים מעלה, המים והאדמה מטה.

ספרי 'הפיזיקה' מכסים רבים מאותם נושאים בהם עוסקת הפיזיקה בת-זמננו: נושאם המרכזי הוא התנועה של עצמים טבעיים, להבדיל מעצמים מעשי ידי אדם. בעקבות חקירה של תנועת עצמים טבעיים נדרש גם לבירור מושגי המקום והזמן. גם עוסק בהם בהרחבה בסוגיות הצורה והחומר, שיידונו מאוחר יותר במטפיזיקה. תזה מוכרת אחת מ'הפיזיקה' הוא התנועה הטבעית, לפיה עצמים טבעיים נעים ע"פ תנועה שייחד להם טבעם - רעיון מרכזי גם לקוסמולוגיה שלו.

כתביו הרבים בנושאי ביולוגיה עדיין נחשבים כיסוד מוסד של המחקר ביולוגי, אף על פי שפרטים רבים הופרכו על ידי המחקר המודרני. אחדים מחיבורים אלה מתאפיינים בגישה אמפירית ודיווחית, נטולת פרשנויות. אחרים עוסקים בתאוריה, כמו שאלת מהותם של בעלי חיים ככאלה, מהותם של איברי בעלי חיים, או מהם עקרונות הטקסונומיה.

חטיבה בולטת אחת במחקריו היא החיבור 'על הנפש'. בניגוד לאפלטון, אריסטו סבור שהנפש ראויה להיבחן בכלים ביולוגיים. את הנפש רואה כצורתו של גוף חי, וככזו גם כתבנית פעולתו. מונה שלושה סוגי נפשות: הנפש הנזונה, החשה והתבונית. בראשונה ניחנים גופים חיים המסוגלים להזין את עצמם בלבד, ואלו צמחים. בשנייה ניחנים גופים שגם מסוגלים לחוש, ואלו החיות. בשלישית ניחנים בני אדם וגרמי השמיים, שמשתמשים בתבונה. שם עוסק בהרחבה גם בשאלות ההכרה והחישה.

האמין בתאוריית הבריאה הספונטנית כלומר יצורים פשוטים נוצרים מחומר דומם, למשל חרקים נוצרים מאדמה רקובה או צואה וצפרדעים ממים וחום.

החלוקה שהציע אריסטו לתחומי המדע עדיין שרירה בחלקה - אנחנו עדיין מחלקים בין פיזיקה, אסטרונומיה, מכניקה או פסיכולוגיה על פי הבסיס שהניח. לצד אימוץ של מערכת הכוכבים התלמאית, תמיכתו במודל הגאוצנטרי עשתה רבות כדי להפכו לתורה השלטת באסטרונומיה עד לתקופתם של קופרניקוס וגלילאו. גם בתחומים מדעיים אחרים, אפשר לומר שמימי הביניים עד תחילת העת החדשה שלטו בכיפה תאוריות אריסטוטליות ובתר-אריסטוטליות.

מורשתו

השפעתו של אריסטו על הפילוסופיה הייתה עצומה, והוא נחשב אחד מהפילוסופים החשובים ביותר בכל הזמנים. בעת העתיקה הייתה האסכולה הפריפטטית אותה הקים מבין שלוש המשפיעות, וכתביו האקוראטיים השפיעו עמוקות גם על הנאו-פלטוניזם. בימי הביניים, היה הפילוסוף היווני הראשי שכתביו השתמרו ונקראו ברחבי העולם המערבי והמזרח-תיכוני (במעצמות הנוצריות במערב, המוסלמיות במזרח, וביזנטיון ביניהן.) כה רבה הייתה ההערכה אליו, עד שכונה בפשטות "הפילוסוף", ללא צורך לפרט למי הכוונה.

הרי אריסטוטל בארץ גרהאם שבאנטארקטיקה נקראים על שמו (ההגייה האנגלית של שמו). גם אוניברסיטת אריסטו בסלוניקי נקראת על שמו.

השפעת אריסטו ביהדות

כאמור, גם הפילוסופים היהודים למדו את דברי אריסטו והושפעו ממנו.

אריסטו זכה להתייחסות נרחבת בספרי הפילוסופיה היהודית. גדולי הפילוסופים היהודיים למדו את תורתו ושיבחו אותו מאוד. רבי יצחק עראמה, למשל, מצטט פעמים רבות בספריו את דבריו של אריסטו ומכנהו בתואר "ראש הפילוסופים", וכך גם רבים מגדולי הוגי היהדות בספרד וסביבותיה.

בימי הביניים תירגמו יהודים לעברית חיבורים שונים של אריסטו (לדוגמה: 'על הנפש' בתרגומו של זרחיה חן), וכן תירגמו ופירשו גם כמה מפירושיו של אבן רושד על כתביו של אריסטו.

הרמב"ם הקדיש לאריסטו התייחסות נכבדת ורחבה בכתביו, והחשיבו ליחיד שממנו ניתן ללמוד בכל מה שקשור לעניינים ש"מתחת לירח", כלומר לענייני העולם הגשמי. במכתב שכתב לרבי שמואל אבן תבון, המתרגם הראשון של הספר מורה הנבוכים, כותב הרמב"ם: "דעת אריסטו היא תכלית דעת האדם מלבד מי שנשפע עליהם השפע האלהי עד שישיגו אל מעלת הנבואה אשר אין מעלה למעלה ממנה". ובמורה נבוכים עצמו מכנה אותו "ראש הפילוסופים", ודן בדעותיו באריכות. המהר"ל מפראג עושה שימוש רב במונחים הפילוסופיים של אריסטו, וכך גם רבים מחכמי הקבלה היהודיים.

אף מתנגדיה של הפילוסופיה היוונית מקרב היהודים, ראו באריסטו מטרה מרכזית לחיציהם. לפי טענה שהייתה פופולרית בימי הביניים, אך אינה מבוססת, אריסטו למד את תורתו מחכמי היהודים הקדמונים. בספר שלשלת הקבלה מובאת שמועה כי בקהיר נמצא ספר שחיבר אריסטו בסוף ימיו, בו הוא חזר בו מכל דעותיו הקודמות (בנוגע לבריאת העולם, הישארות הנפש, השגחה פרטית וכו') לאחר ש"השמעוני" (הכוונה כנראה לשמעון הצדיק) הוכיח לו אחרת, ושבסוף הספר מופיע "כתב" (אותו מביא 'שלשלת הקבלה' בשלמותו) ששלח אריסטו לתלמידו אלכסנדר מוקדון, בו אריסטו מסביר כי הוא חזר בו מכל מה שכתב בעבר לאחר שהתווכח עם "חכם מחכמי ישראל", אימץ את האמונה היהודית, ושאילו היה יכול לקבץ את כל ספריו אשר הופצו ברחבי העולם היה "שורפם באש בל יישאר אחד". עם זאת, מדובר בכתב מזויף שאינו של אריסטו, המכיל אמרה של סוקרטס שאינה מיוחסת ליהדות. מכל מקום, אריסטו אכן הכיר את היהודים, כדבריו לתלמידו, קליארכוס, המצוטטים אצל יוספוס פלביוס: ”כי [אותם] החכמים הם ... [נקראים] בפי הסורים 'יהודים', וככה נקראו על שם מקומם, כי הארץ אשר הם יושבים בה מכונה 'יהודה'. ושם עירם מוזר מאד, כי הם קוראים לה 'ירושלם'...”

כתביו בתרגום עברי מודרני

ספרים עיקריים אחדים של אריסטו ראו אור בסדרת "ספרי מופת פילוסופיים" של הוצאת מאגנס. רובם הודפסו במהדורות חוזרות, וחלקם תוקנו ושופרו במהדורות חדשות.

• המטפיזיקה - ספר א, תרגם חיים יהודה רות, עיבד שמואל שקולניקוב, הוצאת מאגנס, תשנ"ב.
• המטפיזיקה - ספר דלתא, תרגמו מרסל דיבואה ואביטל וולמן, הוצאת מאגנס, תשנ"ח.
• מטאפיזיקה - ספרים ז-ט, תרגמו חנה רוזן וחיים רוזן, הוצאת מאגנס, תשכ"ו.
• המטפיזיקה - ספר יא, תרגם חיים יהודה רות, הוצאת מאגנס, תרצ"ד.
• המידות, ספרים א' וב', תרגם חיים יהודה רות, הוצאת מאגנס, תש"ג.
• אתיקה: מהדורת ניקומאכוס, תרגם יוסף ג. ליבס, הוצאת שוקן, תשל"ג.
• האתיקה הניקומאכית, תרגמה נאוה גוטרמן, הוצאת מפעל השכפול תל אביב תשכ"ז / 1967.
• על הנפש, תרגם והוסיף מבוא והערות - מנחם לוז, הערות ופירושים - אהרן בן-זאב, הוצאת סמינר אורנים, 1989.
• הפוליטיקה, תרגם חיים יהודה רות, הוצאת מאגנס, תרצ"ו. (ספרים א-ב, מתוך שמונה ספרים)
• פוליטיקה - ספרים א, ב, ג, תרגום: נורית קרשון, עריכה מדעית: ד"ר רחל צלניק-אברמוביץ, הוצאת רסלינג, 2009.
• פואטיקה, תרגום, מבוא והערות - מרדכי הַק, מחברות לספרות, תש"ז.
• פואטיקה, תרגום, מבוא והערות - שרה הלפרין, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1977.
• פואטיקה, תרגום, מבוא, הערות ומאמר סיכום - יואב רינון, הוצאת מאגנס, תשס"ג.
• מבחר מן החיבורים בביולוגיה, ליקט והוסיף מבוא - יעקב לורך, תרגם מיוונית והוסיף הערות - נמרוד ברי, הוצאת מאגנס, תשל"ד, 1974.
• מדינת האתונאים, תרגום ומבוא - דוד אשרי, הוצאת מאגנס, תשכ"ז. (ייחוסו של חיבור זה לאריסטו מוטל בספק)
• פיזיקה א-ב, תרגם והוסיף מבוא והערות - יהודה לנדא, הוצאת מאגנס, תשס"ו.
• רטוריקה, תרגם והוסיף מבוא והערות - גבריאל צורן, ספרית פועלים, 2002.
• פוליטיקה, ספרים א, ב, ג, תרגמה מיוונית: נורית קרשון, עריכה מדעית: רחל צלניק-אברמוביץ, הוצאת רסלינג, 2009.
• קטגוריות, תרגם והוסיף מבוא והערות - גבריאל צורן, הוצאת רסלינג, 2019.
• על הפירוש, תרגם והוסיף מבוא והערות - גבריאל צורן, הוצאת רסלינג, 2021.

ראו גם

	ספר: אריסטו
אוסף של ערכים בנושא הזמינים להורדה כקובץ אחד.

לקריאה נוספת

• שמואל שקולניקוב ואלעזר וינריב, פילוסופיה יוונית: אריסטו, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1998.
• זאב בכלר, פילוסופיית המדע של אריסטו, סדרת האוניברסיטה המשודרת, 1992.
• יהודה לנדא, השתוקקות החומר לצורה במחשבת אריסטו, הוצאת אוניברסיטת תל אביב - הפקולטה למדעי הרוח, 1972.
• יהודה לנדא, מבוא למטפיזיקה ולפילוסופיית הטבע של אריסטו, סדרת האוניברסיטה המשודרת, 1988.
• קנת מק'ליש, אריסטו, סדרת הפילוסופים הגדולים, תרגם אמיר צוקרמן, הוצאת ידיעות אחרונות, 2001.
• שלמה אבינרי, רשות הרבים: שיחות על מחשבה מדינית, הוצאת ספרית הפועלים, 1966
• חיים יהודה רות, מורה דרך בפילוסופיה היונית, הוצאת ראובן מס, 1969
• מוריי ברומברג, ד"ר ג'יי גרין, ד"ר בראתר ק. ג'יימס, רוברט ליפטון, מאה אנשי מדע, תל אביב: הוצאת הדר, 1967, עמ' 31–33
• בצלאל בר כוכבא, אריסטו, היהודי המלומד, וה'קלנים' ההודים, תרביץ, המכון למדעי היהדות ע"ש מנדל, כרך סז, חוברת ד, תמוז-אלול תשנ"ח, עמ' 435–481.
• שמחה בונם אורבאך, עמודי המחשבה הישראלית, חלק ג: משנתו הפילוסופית של רבי חסדאי קרשקש
• David Ross, Aristotle. Methuen &co. Reprinted 1971

קישורים חיצוניים

• אריסטו, ברשת החברתית Goodreads
• אריסטו, באתר MacTutor (באנגלית)
• מידע על אריסטו בקטלוג "מרחב" של הספרייה הלאומית
• כריסטופר שילדס, אריסטו, באנציקלופדיה לפילוסופיה של סטנפורד (באנגלית)
• ג'סטין המפריז, אריסטו, באנציקלופדיה האינטרנטית לפילוסופיה (באנגלית)
• אריסטו: חייו תורתו ויצירתו, מעובד על פי "אנציקלופדיה אוצר ישראל" לי"ד איזנשטיין, אתר "דעת"
• ג'יימס א' אורמסון (עורך), בן עמי שרפשטיין (עורך המהדורה העברית), אריסטו, בספר "פילוסופיה" באתר מט"ח
• יובל מלחי, פרק 254 – העצות של אריסטו – היסטוריה לילדים (ולמבוגרים), באתר "קטעים בהיסטוריה", 28 באפריל 2018

תרגומי יצירותיו:

• פוליטיקה, ספר א'; תרגם שמעון בוזגלו, 2002, באתר של בוזגלו
• כתבי אריסטו בפרויקט בן-יהודה
• ביוגרפיה של אריסטו, באתר MacTutor (באנגלית)
• אריסטו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• כתבי אריסטו בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
• אריסטו (384-322 לפנה"ס), דף שער בספרייה הלאומית