לטינית חדשה
לטינית חדשה (באנגלית: Neo-Latin, ולעיתים New Latin או Modern Latin) הוא הסגנון של לטינית כתובה ששימש ביצירות ספרותיות, מדעיות ואקדמיות מקוריות, תחילה באיטליה בתקופת הרנסאנס האיטלקי במאה ה-14 וה-15[1], ולאחר מכן ברחבי צפון אירופה אחרי שנת 1500. לטינית חדשה נחשבת למרכיב מרכזי בתנועת ההומניזם.[2]
התפתחות הלטינית החדשה
עריכההשורשים ההיסטוריים
עריכהבתקופת הרנסאנס האיטלקי חוקרים כגון אבי ההומניזם פרנצ'סקו פטרארקה ושאר ההומניסטים ביקשו לחזור ללטינית הקלאסית של ימי הזהב (Golden Latinity). הם השוו את הלטינית של התקופה הקלאסית לזו של ימי הביניים, ושאפו להחזיר את התקנים הדקדוקיים, הסגנוניים והאיותיים של הלטינית העתיקה.
הלטינית החדשה הייתה גם שפה פאן-אירופית להפצת ידע ותקשורת בין אנשים עם שפות מקומיות שונות ברפובליקת המכתבים (Res Publica Litterarum).[3] למרות שהלטינית ירדה בחשיבותה לאחר שנת 1650, היא נותרה חיונית לתקשורת בינלאומית של יצירות רבות, שנפוצו בלטינית מתורגמת ולא במקור בשפות המקומיות. הדבר מסביר במידה רבה את השימוש המתמשך בלטינית בארצות סקנדינביה וברוסיה – מקומות שמעולם לא היו חלק מהאימפריה הרומית – להפצת ידע עד המאה ה-19.
עם נפילת האימפריה הרומית המערבית במאה ה-5, הלטינית הקלאסית השתנתה באופן משמעותי והפכה ללטינית של ימי הביניים. שינויים אלו היו תוצאה של השפעות אזוריות כגון התפשטות החינוך העירוני באיטליה, ולאחר מכן עליית הדפוס והחינוך המודרני המוקדם. הלטינית של ימי הביניים הושפעה רבות מהשפות הגרמאניות והקלטיות, והתפתחה לכדי שפה עשירה ומגוונת אך מרוחקת מהסטנדרטים של הלטינית הקלאסית.[4]
תחיית הלטינית ברנסאנס
עריכהבתחילת הרנסאנס, התעוררה תנועת ההומניזם, אשר שאפה להחיות את התרבות הקלאסית, כולל השפה הלטינית. ההומניסטים האמינו כי הלטינית הקלאסית היא המודל האידיאלי של תקשורת והבעה. הם חקרו טקסטים קלאסיים ושאפו להחזיר את השפה הלטינית לרמתה הקלאסית, תוך הדגשת הדיוק הדקדוקי, הסגנון והאיות. תהליך זה כלל את השוואת הטקסטים של התקופה הקלאסית לטקסטים של ימי הביניים ושיפורם בהתאם.
התפשטות והשפעה
עריכהחינוך והדפסה
עריכההלטינית החדשה התפשטה בכל רחבי אירופה, תחילה דרך החינוך העירוני באיטליה ולאחר מכן דרך המצאת הדפוס ועליית החינוך המודרני. השפה נלמדה גם כשפה מדוברת וגם כשפה כתובה, והייתה השפה המרכזית של החינוך והאוניברסיטאות. השפות המקומיות כמעט ולא היו בשימוש במסגרות חינוכיות אלו, ולכן הלטינית שלטה בפרסומים המוקדמים ויצרה חלק משמעותי מהעבודות המודפסות עד המאה ה-19.
המצאת הדפוס באמצע המאה ה-15 על ידי יוהאן גוטנברג, אפשרה הפצה רחבה יותר של טקסטים בלטינית החדשה. הדפוס הפך את הידע לזמין יותר והקל על הפצת רעיונות וחידושים. עם הזמן, הלטינית החדשה הפכה לשפה הבינלאומית של המדע, הפילוסופיה, המשפט והתיאולוגיה. בתקופה זו, הלטינית הייתה השפה המרכזית גם בתחומים כמו היסטוריה, ספרות, תיאטרון ושירה.
תפקידה של הלטינית החדשה במדע ובחינוך
עריכההלטינית החדשה שלטה בתחומים מדעיים רבים. מדענים כמו גלילאו גליליי, אייזק ניוטון ורנה דקארט כתבו את עבודותיהם המדעיות בלטינית, מה שאפשר הפצה רחבה יותר של רעיונותיהם בקרב הקהילה המדעית הבינלאומית. בנוסף, הלטינית החדשה הייתה השפה המרכזית בהוראה ובחינוך באוניברסיטאות, והייתה כלי מרכזי בהפצת הידע והחינוך המודרני.
דעיכה והמשכיות
עריכהבמאה ה-18, הלטינית החלה לאבד מחשיבותה כשפה מדוברת ונלמדה יותר כשפה כתובה. במאה ה-19, הדגש בחינוך עבר יותר לקריאה ודקדוק, והלטינית הפכה לנושא לימוד 'קלאסי'. במזרח אירופה ובסקנדינביה, הלטינית נותרה בשימוש פעיל לאורך זמן רב יותר. בפולין, היא שימשה ככלי שלטון מקומי ואף בחלקים שסופחו לגרמניה. הלטינית שימשה כשפה משותפת בחלקים מהאימפריה האוסטרית לפחות עד שנות ה-1820.[5]
הלטינית נותרה כשפת הכנסייה הקתולית וכשפת דיונים ברמה גבוהה בכנסים בינלאומיים עד אמצע המאה ה-20. הלטינית שימשה כשפה מרכזית בטקסים דתיים ובתיעוד דתי, ומשמשת שפתו הרשמית של הוותיקן עד היום.
החל משנת 1970, חוקרים החלו להקדיש תשומת לב רבה יותר ללטינית החדשה ולהשפעתה. הלטינית החדשה נחשבת כיום להקשר חיוני להבנת התרבויות המקומיות בתקופות שבהן הלטינית הייתה בשימוש נרחב. חקר הלטינית החדשה מאפשר הבנה טובה יותר של ההיסטוריה התרבותית, המדעית והחברתית של אירופה בתקופות הרנסאנס, ההשכלה והמודרניות המוקדמת.
הערות שוליים
עריכה- ^ "What is Neo-Latin?". אורכב מ-המקור ב-9 באוקטובר 2016. נבדק ב-8 באוקטובר 2016.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "When we talk about "Neo-Latin", we refer to the Latin ... from the time of the early Italian humanist Petrarch (1304–1374) up to the present day" Knight & Tilg 2015, p. 1
- ^ Waquet, Francoise The Republic of Letters, in Knight & Tilg 2015, pp. 66–79
- ^ Knight & Tilg 2015, p. 1
- ^ Knight & Tilg 2015, pp. 1–2