מאיה (מיתולוגיה)

נימפה במיתולוגיה היוונית, הבכירה שבפליאדות

מאיה (יוונית עתיקה: Μαία), במיתולוגיה היוונית היא הבכירה שבפליאדות, שבע בנות אטלס ופלאיונה. מאיה הייתה הבכורה, והיפה שבהן.[1] בגלל שהייתה ביישנית, היא חיה במערה בקילנה. זאוס התאהב בה מרוב יפייה, התגנב אליה למערה בלילה. היא הרתה לו וילדה את האל הרמס.[2] מאיה גידלה גם את התינוק ארקאס שחולץ מבטן אמו, הנימפה, קליסטו, בעודה גוועת מהחץ שארטמיס ירתה בה. זאוס, שהציל את התינוק הביאו למאיה.[3]

מאיה
Μαία
מאיה וולקן, 1546, בציורו של הצייר הפלמי ברתולומאיוס שפרנגר
מאיה וולקן, 1546, בציורו של הצייר הפלמי ברתולומאיוס שפרנגר
תרבות דת יוון העתיקה עריכת הנתון בוויקינתונים
אב אטלס עריכת הנתון בוויקינתונים
אם פלאיונה עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג זאוס עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים הרמס עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
הרמס ומאיה. פרט מציור על אמפורה אטית, 500 לפנה"ס לערך.

אחרי שהרמס נולד, מאחר שמדובר בתינוק חכם מאוד, הוא הסתובב בחצר באזור המערה שלהם. הוא מצא צב ליד הגדר ועשה ממנו את הנבל הראשון. אחר כך מאחר שחשק באכילת בשר, גנב את הפרות של אפולו, ואחר כך נתן לאפולו את הנבל בתור פיצוי על הפרות.[4].

מאיה במיתולוגיה הרומית

עריכה

מקבילתה הרומאית היא מאיה מאייסטאס (Maia Maiestas), הנקראת גם פאונה (Fauna), אופס (Ops) והאלה הטובה (Bona Dea). האלה מאיה הרומאית היא אלת האביב והפריון, על שמה נקרא חודש מאי, שהימים הראשון והחמישה-עשר בו הוקדשו לה. מאיה נקשרה גם לאל וולקן, ובאחד בחודש הקריב כהן וולקן לכבודה חזירה הרה, קורבן הראוי לאלת אדמה כמו "האלה הטובה". האלה מאיה הייתה אלת נשים בלבד, וגברים לא הורשו להיכנס למקום הפולחן שלה.

בתרבות

עריכה

האסטרואיד 66 Maja (אנ') שהתגלה על ידי הוראס טאטל, נקרא על שמה.

ראו גם

עריכה

לקריאה נוספת

עריכה
  • שירים הומריים - המנונות / אפיגראמות / מלחמת הצפרדעים והעכברים. תרגם מיוונית שלמה שפאן. ירושלים, מוסד ביאליק, תשט"ז-1956.

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא מאיה בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ http://www.pantheon.org/articles/m/maia.html
  2. ^ אהרן שבתאי, המיתולוגיה היוונית, תל אביב, 2000, עמ' 16.
  3. ^ המיתולוגיה היוונית, עמ' 40.
  4. ^ אהרן שבתאי, המיתולוגיה היוונית, תל אביב, 2000, עמ' 16