מודעת אבל (גדעון גכטמן)

"מודעת אבל" היא סדרה של עבודות שיצר האמן הישראלי גדעון גכטמן.

מודעת אבל (1975), הדפס רשת, גובה 26.5 ס"מ, רוחב 34.5 ס"מ

היסטוריהעריכה

 
לוח מודעות בראשון לציון ועליו מודעת האבל של גדעון גכטמן (1975)
 
מודעת אבל (1984), צבע תעשייתי על עץ לבוד, גובה 79.5 ס"מ, רוחב 103.5 ס"מ
 
מודעת אבל (2006), ניאון, הדפס רשת על עץ לבוד מחופה בפורמייקה

ב-18 במאי 1975 פרסם גכטמן מודעת אבל עצמית בעיתונים "הארץ" ו-"ג'רוזלם פוסט" וכן על לוחות מודעות באזור מגוריו בעיר ראשון לציון. הייתה זו פעולה המשכית לתערוכה "חשיפה" (1973), בה תיאר גכטמן את הניתוח בו הושתל בגופו מסתם לב מלאכותי.

הטקסט של המודעות נכתב בנוסח מקובל במודעות אבל בישראל: "הננו מודיעים בצער וביגון על פטירתו ללא עת של יקירנו גדעון גכטמן, המשפחה". גכטמן סיפר בדיעבד על התגובות הרגשיות לעבודה: "באו מורים מבצלאל ושאלו 'מה, השתגעת? הבהלת את כולם'. התגובה מהסביבה מעניקה משמעות לעבודה."[1]

כבר בשנת 1975 יצר גכטמן סדרה של מודעות בגודל זהה למודעות האבל המקוריות שיצר. במודעות אלו חרג מן השימוש המסורתי בצבע שחור על גבי רקע לבן. השינוי הצבעוני יצר הסטה של המודעות אל אובייקט אמנות. גכטמן בחר להשתמש בטכניקה אמנותית של הדפס רשת, במקום בטכניקה הדפס הבלט המסורתית. טכניקה זו אפשרה לו להדפיס אותן בצבעי טקסט או רקע שונים. בנוסף, הופיעו בהן סממנים אמנותיים נוספים כגון חתימה ומספרים המסמלים מהדורה ממוספרת, הנהוגה בשטח ההדפס.

בשנת 1984 יצר גכטמן עוד סדרות של מודעות אבל. חלקן הופיע בתערוכת יחיד שהתקיימה בגלריה של נעמי גבעון בתל אביב-יפו.[2] רוב העבודות הודפסו בהדפס-רשת על לוח עץ לבוד בגובה של 79.5 ס"מ, וברוחב של 101.5 ס"מ. יחד עם זאת נוצרו גם שתי עבודות בגדלים מונומנטליים, בגובה של 239 ס"מ וברוחב של 310 ס"מ, או כמו בעבודה "שני נלסונים עם פרוכת", בטכניקה של רקמה על בד קטיפה. אלו העלו על הדעת קונוטציות ליטורגיות של הנצחה על גבי ארון קודש. עבודות אחרות מאותה עת עשו שימוש בניאון צבעוני, שהותקן על גבי לוחות העץ המדפסים. אחת מעבודות אלו שובצה במיצב "הכנה למאוזולאום מס' 1" (1988), שהוצג בסדנאות האמנים בירושלים.

פרשנותעריכה

גדעון עפרת טען במאמרו אודות יצירתו של גכטמן (1986) כי אין בה שימוש בזהות מושאלת, כמו למשל זו של רוז סלאווי, כי אם הצגה של "עצמו הדובר במירב גילוי הלב". עם זאת, הטשטוש שבין זיוף ואמת מוליד מאפיינים תיאטרליים. "בין המטאפורות למיתוס ניצבים הניכור התבוני ותודעת השקר".[3]

משה ניניו ראה במודעות האבל הראשונות "פעולת-קצה, ששאפה ליצור פיתול בין המדומה לממשי",[4] ובתוך כך גם נעלה את תקופת האמנות המושגית ביצירתו. העבודות הצבעוניות, שהופיעו מיד אחריה היוו ביטוי של הפוסטמודרניזם, המדגיש את קריסתו של האובייקט אל דימוי, ואת התנועה הנגדית של הפיכת הדימוי לאובייקט.[4]

בפרשנותה אודות סדרת המודעות, תיארה איה מירון (2013) את המודעות הראשונות כאקט של כינון הזהות עצמית אל מול המוות, כמו גם כאקט של סימון טריטוריה באמצעות פרסום המודעות על לוחות המודעות הקרובים למקום מגוריו.[5] כמו ניניו, אף היא ראתה בסדרת המודעות הצבעוניות ביטוי אירוני המטשטש המרחק שבין "גבולות המודעה כדימוי וגבולות הציור".[5]

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא מודעת אבל בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ ראו: גילרמן, דנה, "אתם לא רואים שאני הולך באוויר", הארץ, 31.5.2007.
  2. ^ הגלריה מוקמה בחלל ברחוב נתן החכם שהיה שייך לגלריה גורדון.
  3. ^ ראו: עפרת, גדעון, "לב הדברים", בתוך: ניניו, משה (עורך), גדעון גכטמן: עבודות 1986-1971, הוצאת סתוית, תל אביב, 1986, עמ' 5 (ללא מספרי עמודים)
  4. ^ 1 2 ראו: ניניו, משה, "זה שנלקח (Étant pris): אמנותו של הכל-אדם", בתוך: מירון, איה (עורכת), גדעון גכטמן, 2008-1942, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2013, עמ' 58
  5. ^ 1 2 ראו: מירון, איה (עורכת), "בדיעבד", גדעון גכטמן, 2008-1942, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2013, עמ' 18