ויקיפדיה

מחנה הריכוז פצ'ורה

מחנה ריכוז שהופעל ברומניה על ידי השלטון הרומני הפשיסטי במהלך מלחמת העולם השנייה, כיום בשטח אוקראינה

פצ'ורה (או פצ'יורה, ברומנית: Pecera או Peciora; ברוסית: Печера או Печора: באנגלית: Pechora) היה מחנה ריכוז שהופעל על ידי השלטון הרומני הפשיסטי במהלך מלחמת העולם השנייה בטרנסניסטריה על חופו המערבי של נהר הבוג בכפר פצ'רה(אנ'), כיום באוקראינה במחוז טולצ'ין. בספר 'בכפור הלוהט' הוגדר המחנה כנורא במחנות טרנסניסטריה. יותר מאשר שימש כמחנה ריכוז שימש מחנה זה גם להרעבה עד מוות של היהודים שגורשו אליו.[1]

מחנה הריכוז פצ'ורה
Lagărul de concentrare Pecera
מידע כללי
מדינה ממלכת רומניה עריכת הנתון בוויקינתונים
מחוז טרנסניסטריה עריכת הנתון בוויקינתונים
תאריכים
תאריך הקמה 1941 עריכת הנתון בוויקינתונים
נתונים
קואורדינטות 48°51′16″N 28°43′08″E / 48.854444°N 28.718889°E / 48.854444; 28.718889
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

בזמן מלחמת העולם השנייה

עריכה

הקמת המחנה והגירוש אל המחנה

עריכה

מחנה הריכוז פצ'ורה הוקם בסתיו 1941 באזור הכיבוש הרומני בטרנסניסטריה ושימש בתחילה כמחנה ריכוז ליהודים המקומיים מאוקראינה שפונו ממקומות מגוריהם. כבר בנובמבר-דצמבר 1941 ובתחילת 1942 נשלחו ל-פצ'ורה כ-3,000 יהודים מהאזורים הסמוכים למחנה, ביניהם טולצ'ין, ברסלב, שפיקוב, טוסטיאנץ. [2] [3] [4]

המפונים נמסרו לידי משמר המשטרה הרומני ששיכן אותם בשני מבנים רעועים שהיו שייכים בעבר למעון הקיצי של קצינים סובייטיים. כושר תכולתם היה 400 איש לכל היותר. המבנים הוקפו שלוש שורות תיל דוקרני. המגורשים אוכסנו בהם בצפיפות גדולה ובמצוקה חמורה ללא תנאים היגייניים.[1]

למרות שלגיון הז'נדרמים בטולצ'ין העמיד את מפקדת הז'נדררמריה בחבל טראנסניסטריה כבר בדצמבר 1941 על כך, שתנאי אכסונם של המפונים עלולים לגרום להתפשטות מחלת טיפוס הבהרות באזור, ניתן בספטמבר 1942 צו להעביר ממחוז מוגילב (moghilev) למחנה פצ'ורה 3,000 יהודים נוספים מהם 2,400 מגורשים שפונו קודם לכן מבוקובינה, מבסרביה ומצפון מולדובה וכן 600 יהודים מקומיים.[5] מפקד הז'נדרמריה של טרנסניסטריה, קולונל אילייסקו ((Iliescu) הורה לשלוח למחנה את העניים ביותר. בפקודתו נאמר, כי אלה נידונים בין כה וכה לכליה, והרי לשם כך הוקם המחנה.[6]

הגירוש בספטמבר 1942 בוצע גם בעזרת המשטרה היהודית במוגילב ובעזרת וועדים יהודיים מקומיים בעיירות בטרנסניסטריה. כך למשל תיארה ניצולה לאה קופרשטיין שהתנסתה בכמה בריחות כי לאחר שהצליחה לברוח למוגילב נתפשה על ידי דנילוב, מפקד המשטרה היהודית במוגילב ועל ידי סגנו וגורשה שוב לפצ'ורה (אך לבסוף הגיעה למחנה אחר מוראפה וכך הצליחה להינצל ממוות.[1][7]

תנאיו החמורים של מחנה פצ'ורה היו ידועים לשמצה בקרב אוכלוסיית הגיטאות שבאזור מוגילב, ומשום כך ניסו היהודים בכל הדרכים להימלט מן הפינוי וחיפשו מסתור במרתפים ובשדות. ברם, האנשים ניצודו על ידי כלבי משטרה והועלו על קרונות סגורים, 80 איש לקרון והובלו לפצ'ורה בקבוצות של 300-400 אנשים בחודשים ספטמבר-נובמבר 1942.במבצע זה הוצאו גם הילדים מבתי היתומים וחולים הובאו על אלונקות מבתי החולים, בעוד שנשים וזקנים נלכדו בחוצות, כדי למלא את המכסה שנדרשה על ידי לגיון הז'נדרמים במוגילב.[1]

כך הופרדו הורים מילדיהם ונשים מבעליהן. החלשים שבהם נספו בדרך, נחנקו בקרונות מחוסר אוויר. הקבוצות הורדו בתחנת הרכבת איסראילובקה (Israilovca), במרחק 14 קילומטר מפצ'ורה, ומן התחנה הובאו המגורשים ברגל למחנה. לאורך כל הדרך הוכו ביד הז'נדרמים.[1]

התנאים והסבל במחנה

עריכה

המחנה היה בפיקוח של מפקד רומני ונשמר על ידי שוטרים אוקראינים עם אלות ורובים. היהודים הובאו למחנה זה בכוונה להמית אותם בשטחיו הסגורים של המחנה. המוות לא התבצע באמצעות השמדה שיטתית בגז או בכדורים, אלא באמצעות רעב, קור והחשיפה למחלות כמו טיפוס.

לפי תיעוד מתקופה זו, הותקן בשער הראשי של המחנה שלט "מחנה מוות".

בעקבות בריחה של חלק מהמגורשים שנתפשו במוגילב והוחזרו לפצ'ורה, ב-26 באוקטובר 1942 ביקש מפקד לגיון הז'נדרמים במוגילב, המאיור אוראשאנו ממפקד הז'נדרמריה של טרנסניסטריה לנקוט צעדים, כדי למנוע את בריחתם של מגורשים מפצ'ורה השמירה הוגברה על ידי משמר של אנשי מיליציה אוקראינים, שבראשם עמד האוקראיני סאמארנקו (Samarenco), מלבד המיליציה האוקראינית שכנה בפצ'ורה גם תחנת ז'נדרמים רומנים שמפקדה רב-סמל סטראטולאט (Stratulat),[8] התעלם מן המתרחש בתוך המחנה, ששם שדדו השומרים האוקראינים, הציקו ורצחו כאוות נפשם.

 
בית קברות יהודי בפצ'ורה

שני הבניינים בעלי הקומות, שהיוו את המחנה, נמצאו על גדת נהר בוג. בבניין הראשון, בעל 3 קומות, שוכנו האנשים שהיו בריאים כביכול. בחדרים חסרי דלתות, שחלונותיהם היו ללא שמשות, אטומים סחבות או קש, שכבו האנשים, רועדים מקור, במשך חודשים, ולא יכלו להתרחץ מחוסר מים וסבון. הקברנים היהודיים, שהיו האנשים החשובים והפעילים ביותר במחנה, העמידו שומר בפרוזדור שבקומה הראשונה. מתפקידו של שומר זה היה לשמור על הגוססים מפני הכלבים, שרחרחו את הגוויות וניסו לחדור פנימה, וכן מפני השומרים, שחיכו לרגע המתאים להתגנב בחשאי למקום, כדי להוציא את שיניי הזהב מפי המתים. בקומה השנייה שכבו החולים, שלא ניתן להם טיפול כלשהו בהיעדר רופא במחנה או תרופות. בקומה השלישית דרו הנשים. בכל הקומות שררה אותה אווירה של עוני ועל צפיפות מבהילה. הבניין השני נועד לחולים במחלות מידבקות, במיוחד לחולי טיפוס הבהרות. כ-4000 איש נספו בפצ'ורה ממחלה זו.[1][9]

בפצ'ורה היו קוברים יום יום עשרות מתים. ליד שני הבניינים היה מוסך ששימש חדר מתים. בחדר זה נערמו יום יום 50-60 גופות, זו על גבי זו, שנועדו להיזרק לבורות שהיו מלאים מהכילן, מחמת הקשיים בחפירה באדמה הקפואה ניתן היה לחפור בורות קטנים בלבד. בורות אלה, שהוכנו מאחורי הבתים, שימשו קברי אחים.

לא היה ביכולתם של דיירי המחנה להשיג מזון, כי נאסר על האוכלוסייה המקומית להתקרב למחנה, ואילו על דרי המחנה נאסר לצאת לעבר השני של גדר התייל. משכילו לאכול את העשבים ואת קליפות העצים, שהקיפו את הבניינים, התנפחו האנשים מרב רעב. בפצ'ורה אירעו מקרים רבים של טירוף דעת והתאבדויות. ב-1942 הקים יו"ר הוועד הממונה בית תמחוי שחילק מעט חמיצה חמה לכ-1600 יושבי המחנה באותו זמן המרק שופר לאחר קבלת עזרה בראשית 1943, מוועדת העזרה בבוקרשט.[1][9]

בעדותו של בנימין גרייזלר שלאחר שהוריו נתפסו במוגילב וגורשו לפצ'ורה הגיע בעקבותיהם. הוא מכנה את פצ'ורה בשם מחנה מוות, מחנה השמדה ומספר כי במחנה לא היו עלים על העצים וגם לא קליפה על העץ כי הכל נאכל על ידי האנשים המורעבים. מתים נמצאו ללא חלקי גוף שאנשים אחרים אכלו. אוקראינים מקומיים היו מגיעים לגדר המחנה וחרף השמירה זורקים פנימה קליפות תפוחי אדמה ושאריות מזון אחרות.[10]

תחת לחץ הרעב עברו אחדים מרצונם למחנה העבודה הגרמני בברסלב. הם ידעו מראש, כי הם צפויים שם למוות, אולם לפני כן יקבלו מנת אוכל זעומה תמורת עבודתם. פניות הוועד היהודי בפצ'ורה לשלטונות ולועד היהודי במוגילב בהן שטח בפניהם את המצב הנורא במחנה, לא הביאו לשום תוצאות.

בעזרת האוקראינים המקומיים נעשו כמה ניסיונות בריחה. אסירים אחדים הצליחו לקפוץ מגגות הבניינים לתוך הנהר או לטפס על חומה, שגובהה היה 4 מטר לברוח.

בין השאר העידו על כך בעדותן ליד ושם הניצולות נטי שולץ וינטה אלתר.[1] חנה רוזנצוויג בת 15 באותו זמן, העידה כי היא ואמה ועוד כמה אנשים הצליחו לטפס על החומה ולעבור אותה אך השומרים תפסו אותם בטרם הספיקו לברוח. בניסיון נוסף הצליחה לברוח עם אמה ולהגיע למוגילב בעזרת כפריים מקומיים שסייעו להן אך במצב גופני קשה ממנו הצליחו להחלים. גם בנימין גרייזלר מתאר ניסיונות בריחה כשבניסיון הראשון הוא והוריו נתפסו על ידי אנשי המשמר האוקראינים שהסתפקו במכות ובהחזרתם למחנה ובפעם השנייה הצליחו לברוח בקבוצה של אחד עשר איש בעזרת אוקראינים מקומיים. בעדותו של יצחק ילון על בריחתה של משפחת גולד: דודו, דודתו ובתם בת ה 40 מפצ'ורה, הוא מספר כי הצליחו לשחד את השומרים האוקראינים ולברוח מפצ'ורה אך בדרכם חזרה למוגילב התמוטטה הבת ונפטרה ביער והוריה הגיעו בשארית כוחותיהם למוגילב בשארית כוחותיהם, שברי כלי, עור ועצמות ונפטרו תוך זמן קצר.[10] אחרים שנתפסו מאלו שניסו לברוח, נורו במקום.

עבור משפחות רבות שנכלאו במחנה פצ'ורה, הישרדות התאפשרה רק על ידי החלפת אחרוני בגדיהן ורכושן במזון עם כפריים שהיו מתאספים בשער המחנה. ישנם דיווחים על ניצולים ילדים שהצליחו להחליק דרך גדרות המחנה והתחננו למזון בכפר פצ'ורה ובקהילות שמסביב. רבים מניצולי מחנה פצ'ורה חבים את חייהם לנדיבותם של אוקראינים מקומיים, שלעיתים קרובות האכילו ושיכנו אותם.[11][12] באופן כללי, המקומיים באזור הכיבוש הרומני של טרנסניסטריה התייחסו ליהודים בצורה הרבה יותר טובה מאשר תושבי אזורים סמוכים אחרים כמו מערב אוקראינה ובסרביה, שם היו פוגרומים נפוצים. תופעה זו בתוך טרנסניסטריה תוארה במחקר רב השפעה של החוקרים דיאנה דומיטרו וקרטר ג'ונסון.[13]

"אקציות" על ידי יחידות ה-SS ויחידות גרמניות אחרות

עריכה

כאמור שכן המחנה על גדתו המערבית של נהר הבוג (אזור בשליטה רומנית) כאשר בגדה המזרחית היה אזור הכיבוש הגרמני. כמה פעמים באו מעבר לבוג אנשי ס.ס. במשאיות, נטלו יהודים והעבירו אותם אל מעבר לנהר, לאזור הגרמני ושם רצחו אותם. ה"אקציה" הראשונה בוצעה ב-16 באוקטובר 1942 כאשר מפקד אחד המחנות שמעבר לבוג, אובר-פלדוובל האנס רוקר דרש ממפקד המחנה בפצ'ורה למסור לידיו את כל הנערות שגילן בין 14-20 שנה על מנת לשלחן כאחיות לבתי החולים הגרמניים שבמחוז ויניצה. נבחרו 150 נערות ונמסרו על ידי הגרמנים. הגרמנים העלו אותן על משאיות, הובילו אותם לתוך היער שבין באר לבין ויניצה, ובו עינו ואנסו אותן ולבסוף רצחו את כולן. רק נערה אחת הצליחה להימלט בעזרת חייל גרמני שאף הוא היה כלוא לפנים במחנה ריכוז..[1] ה"אקציה" השנייה בוצעה ב-20 בנובמבר 1942, ובה ניסו הגרמנים להוציא את כל היהודים מן המחנה, אולם לאחר משא ומתן עם השלטונות הרומניים הסתפקו ב-500 איש שאיש מהם לא נותר בחיים. ה"אקציה" שלישית בוצעה ב-10 ב מאי 1943, כאשר הוציאו מן המחנה 600 איש גברים, נשים ונערות צעירות. רק אחדים מהם הצליחו להימלט בחזרה לגדה המערבית. באותו זמן היה קפטן פטקאו מפקד לגיון הז'נדרמים בטולצ'ין, והממונה על המחוז היה הקולונל לוגין. בפברואר 1943 באו שניהם לביקור במחנה. אולם מראה עיניהם הדהים אותם, עד שחזרו על עקבותיהם כלעומת שבאו, מבלי להיכנס לתוך המחנה. השניים הסתפקו בכך ששאלו את שומר השער, כמה מן המגורשים נותרו בחיים.[9][1]

על פי דיווחים שהתקבלו מניצולים, קבוצה גדולה של יהודים ילדים ומבוגרים ביניהם יהודים מברסלב נרצחה באמצע 1942 על ידי יחידה של ה-SS. לאחר שהאסירים הכשירים נלקחו לעבודה, נאמר לקורבנות שהם נוסעים לטולצ'ין כדי לחפור כבול, אך במקום זאת הועמסו על משאיות והובלו לבורות גדולים ליד פצ'ורה ונורו למוות או הושלכו לבורות בחיים.[14] על פי עדויות אחרות של ניצולים, מפקד המחנה הרומני סטרטולט מנע מקבוצה של גרמנים אתניים המזוהים עם ה-SS (השייכים ל-Sonderkommando Russland) לחסל את אוכלוסיית המחנה מתישהו בסוף קיץ 1942.[12][11][15]

בנוסף, מאות רבות של אסירים גורשו באלימות מזרחה מעבר לנהר הבאג כדי לעבוד במחנות עבודה של DG-IV באוקראינה הכבושה בידי הגרמנים, שם כמעט אף אחד לא ישרוד.[16][5]

סיכום ההשמדה במחנה

עריכה

היסטוריונים וחוקרים, כולל מתתיאס קרפ ולאוניד ראדו, רואים בפצ'ורה את אחד האתרים הידועים ביותר לשמצה שהוקמו בטרנסניסטריה על ידי הרומנים.[17] לפי דו"ח שהוצא בשנת 2004 על ידי ועדת ויזל, היה זה אחד האתרים בו בוצעו "הפשעים הנוראיים ביותר כנגד יהודים במהלך השואה".[18] אין תמונות של המחנה בפעולה, אך יש מספר רב של עדויות ניצולים.[19]

אף על פי שההערכות משתנות, מאמינים כי למחנה פצ'ורה הובאו לא פחות מ-11,000 אסירים, כשמתוכם ניספו כ-9,500.[20][12] ההרוגים הובלו לקברי אחים כולל תעלות בשולי הכפר ולבית הקברות היהודי הסמוך.[21][12] עד לשחרור המחנה על ידי הצבא האדום ב-17 במרץ 1944, לא נותרו בחיים במחנה יותר מ-300–400 אסירים ששרדו.

לפי עבודת הדוקטורט של ד"ר גלי מיר-תיבון בו הסתמכה על הספר השחור שכתב מתתיאס קרפ, פצ'ורה וגם סקזינץ (Scazineti) מוגדרים כמחנות הרעבה שהיהודים שנכלאו בהם לא קיבלו לא אמצעי מחיה כלשהו ולא מזון והורעבו למוות. מתוך 3,000 היהודים מגטו מוגילב שנשלחו לפצ'ורה בסתיו 1942 נותרו כעבור חודשים אחדים עשרים ושמונה ניצולים בלבד. כמה מאות ניצולים אחרים הצליחו להימלט ולהגיע לגטאות סמוכים, במיוחד ב-1943 כשנותרו חודשים ספורים עד לשחרור המחנות.[7]

לאחר מלחמת העולם השנייה

עריכה

לאחר ששרדו את המלחמה, ניצולים יהודים ילידי ברית המועצות המקומיים מהמחנה חזרו לעיירות מולדתם בדרום מערב אוקראינה ובמידה רבה נשארו שם במשך עשרות שנים, מה שהיוו את המקומות המעטים במזרח אירופה שבהם נמשכו החיים היהודיים אל תוך המאה ה-21 (אם כי משפחות רבות היגרו בסופו של דבר. לישראל או למערב).[22]

בשנות ה-50, רבים ממשתפי הפעולה האתניים האוקראינים שהורשעו - שנגדם העידו כמה ניצולים - שוחררו מוקדם ממחנות העבודה הסובייטיים וחזרו לקהילות שבהן שירתו במהלך המלחמה.[23]

כיום, שטחי האחוזה לשעבר ידועים בשם "פארק פצ'ורה" ופתוחים למבקרים, בעוד המבנה המנהלי הראשי בשטח פועל כבית חולים. יש מעט תזכורות יחסית לשימוש המרושע במקום במהלך המלחמה.

הנצחה

עריכה

בשטח פצ'ורה הוקמו לוחות זיכרון בודדים. בקברי האחים בבית הקברות היהודי הסמוך הוקמה מצבת זיכרון והוצבו אבני זיכרון נוספות. לשון הכתובת ברוסית על מצבת הזיכרון: "אלפי אנשים אומללים לא הצליחו לחיות...הקלגסים הגרמניים - הפשיסטים והשוטרים שלהם ניתקו באכזריות את נשימתם, קולם ומחשבותיהם, וחיי נשים ילדים וזקנים. אי אפשר לתאר במילים את מותם...תישבע שלעולם לא תרשה שזה יקרה שוב. שמור על זכרונם הטהור של הקורבנות לדורות. אל תשכח..."[24]

מיד לאחר המלחמה, אתנומוזיקולוג סובייטי בשם מויסי ברגובסקי ביקר בעיירות באזור שהיה צפון טרנסניסטריה כדי לדבר עם ניצולים, מודע לעובדה ששיעורי ההישרדות היו גבוהים בהרבה בטרנסניסטריה מאשר באוקראינה הכבושה בידי הגרמנים. הצוות שלו הקליט שירים שביצעו ניצולי פצ'ורה מטולצ'ין, ברסלב, ברשד ועוד.[25] הצוות שלו גם תיעד את מילות השירים, בברסלב פגשו אישה בת עשרים בשם פולי מונסטירסקי ששרה מנגינה שלמדה במחנה פצ'ורה: "השיר על מחנה פצ'ורה" שבין מילותיו: "שום דבר לאכול או לשתות, הם עינו אותנו, הדלת והשער נחסמו עבורנו, אנשים נפלו כמו זבובים, נפלו גם ביום וגם בלילה...היטלר השוחט נכנס והוא הרס, אוי, את חיינו".[26] שנים מאוחר יותר, המילים שימשו לעיבודים מוזיקליים חדשים על ידי קבוצה מוזיקלית מטורונטו שאלבומה (Yiddish Glory : The Lost Songs of World War II) היה מועמד לפרס גראמי בשנת 2019.[27]

בהתחשב בהמשכיות החיים היהודיים בעיירות מה שהיה צפון טרנסניסטריה - היום, מחוז ויניציה באוקראינה - וקיומן של קהילות דוברות יידיש שלאחר המלחמה, גילו חוקרים עניין רב בשרידי החיים היהודיים באזור. זה כולל את המלומד ג'פרי ויידלינגר וקבוצות מסנט פטרסבורג, שביקרו ניצולים בעיירות כמו טולצ'ין כדי לראיין ניצולים בשנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000.[28][22] הסופר הבולט בשפה היידיש בוריס סנדלר עסק ביצירותיו במחנה פצ'ורה ובשואה ברומניה, כולל באוסף הנובלות "נעליים אדומות לרחל".[29]

מחנה פצ'ורה היה גם נושא לסרט תיעודי של יוצר הסרטים הישראלי בוריס מפציר, "אנחנו מאפשרים לכם למות".[30]

בשנת 2022 פרסם נכדו של ניצול פצ'ורה מוטל ברוורמן ספר זיכרונות משפחתי על הישרדות סבו במחנה: "אז הם זוכרים: סיפור משפחה יהודית על הישרדות השואה באוקראינה הסובייטית".[31][11][15]

לקראת תחילת שנות ה-90 הוקמה אנדרטה לזכר קורבנות השואה מברסלב בבית הקברות היהודי החדש של העיירה, הכתובת הרוסית אומרת: "לזכרם של תושבי ברסלב שעונו באכזריות למוות במחנות הריכוז הגרמניים-פשיסטים ברסלב ופצ'ורה 1941-1944". בתקופה הפוסט-סובייטית הוצב מגן דוד בראש האנדרטה.

לקראת סוף התקופה הסובייטית הוצמד לוח זיכרון לבניין בפצ'ורה, ששימש כמחנה מוות במהלך המלחמה. לאחר נפילת ברית המועצות, שונה נוסח הכתובת הזו וכעת, באוקראינית, הוא אומר: "במקום זה שכן מחנה המוות הפשיסטי 'הלולאה' לאוכלוסייה היהודית, שבו עשרות אלפי נשים, גברים וילדים, חפים מפשע, נהרגו, בשנות הכיבוש הגרמני-פשיסטי 1941-1944".[32]

בספרה "רשימת האימהות" שיצא בשנת 2017 עוסקת ד"ר גלי מיר-תיבון בפרשת גירוש 3000 היהודים ממחוז מוגילב לפצ'ורה בספטמבר 1942. רשימת האימהות הינה רשימה שהורכבה לאחר שכבר גורשו כל העניים, והנכים, וחסרי התועלת, ונכללו בה האימהות, החד-הוריות, אלה שבעליהן מתו או גורשו כבר קודם לכן, או נשלחו למחנות עבודת פרך (וכנראה לא יחזרו משם), או שהיו פושעים (גנבו אוכל, למשל, כדי להאכיל את בני משפחותיהם) והוצאו להורג. אימהות, וילדיהן, שהיוו מעמסה על הקהילה, שכן אינן באמת יצרניות, ואינן מסוגלות לפרנס עצמן והקהילה אינה יכולה לפרנסן, כי המשאבים דלים ואף הם הולכים ומתמעטים. הספר עוסק בשיתוף הפעולה של המשטרה היהודית והוועד היהודי במוגילב כדי למלא את המכסה לטרנספורט שהכתיבו הרומנים ובגורלן המר של האימהות וילדיהן לאחר שגורשו לפצ'ורה. הספר מתאר את סיפורן של שלוש אימהות שנשלחו עם ילדיהן למחנה ההרעבה, אחת מהן דודתה של אם המחברת שילדיה נרצחו בפצ'ורה. [33][34]

גלריה

עריכה
  •  
    בניין המנהלה הראשי של מחנה הריכוז פצ'ורה
  •  
    אנדרטה בקברי האחים, בית קברות יהודי
  •  
    אנדרטה בקברי האחים, בית קברות יהודי
  •  
    אנדרטה בקברי האחים, בית קברות יהודי
  •  
    אנדרטה בקברי האחים, בית קברות יהודי
  •  
    אנדרטה בקברי האחים, בית קברות יהודי
  •  
    אנדרטה בקברי האחים, בית קברות יהודי

קישורים חיצוניים

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 אביגדור שחן, בכפור הלוהט - גיטאות טרנסניסטריה, תל אביב: בית לוחמי הגיטאות והוצאת הקיבוץ המאוחד, 1988, עמ' 171 (מחנה פצ'ורה), 180 (אקציות של ה-SS), 190 (גירוש למחנה), 212 (הנורא שבמחנות), 215 (גירוש בספטמבר 1942, 224 (מבנה לחולים), 288 (סיפור בריחה מהמחנה)
  2. ^ טולצ'ין (Tulchin) | האנציקלופדיה של הגטאות, באתר www.yadvashem.org
  3. ^ ברסלב community, באתר יד ושם (באנגלית)
  4. ^ שפיקוב (Shpikov) | האנציקלופדיה של הגטאות, באתר www.yadvashem.org
  5. ^ 1 2 קרפ, מתתיאס (2000). השואה ברומניה: עובדות ומסמכים אודות השמדת יהודי רומניה 1940-1944 (PDF). Safety Harbor, FL. ISBN 0966573471.
  6. ^ קרפ, מתתיאס (2000). Simon, Andrew L. (ed.). השואה ברומניה: עובדות ומסמכים אודות השמדת יהודי רומניה 1940-1944 (PDF). Safety Harbor, Florida: Simon Publications. p. 218.
  7. ^ 1 2 גלי מיר-תיבון, השומר אחי אנוכי? הוועדים היהודיים בגטאות מחוז מוגילב והשלטון הרומני בטרנסניסטריה בתקופת השואה, 1941-1944, באתר מגזין לחקר השואה (דפים לחקר השואה, מאסף ל"א), ‏2018 (באנגלית בריטית)
  8. ^ Megargee, Geoffrey P.; White, Joseph R.; Hecker, Mel, eds. (2018-04-21). מוזיאון השואה בארצות הברית, אנציקלופדיה של המחנות והגיטאות, 1933–1945, vol. III (PDF). Indiana University Press. ISBN 978-0-253-02386-5.
  9. ^ 1 2 3 פצ'ורה, באתר ארגון יהודי בוקובינה
  10. ^ 1 2 יצחק ילון, מרצל בינר, משה רביב, פרופ' יעקב רנד, ספר הזיכרון של יהודי וטרה-דורניי והסביבה, ישראל: עמותת יוצאי וטרה-דורניי והסביבה, 2002, עמ' 188-189 (עדותו של בנימין גרייזלר), 219 (בריחתה של משפחת גולד), 269-271 (עדותה של חנה רוזנצוויג (ניגר)
  11. ^ 1 2 3 Goldenshteyn, Maksim Grigoriyevich (2022). So they remember : סיפורה של משפחה יהודית ששרדה את השואה במחנה המוות פצ'ורה. Norman. ISBN 978-0-8061-7606-2. OCLC 1273121512.
  12. ^ 1 2 3 4 Golbert, Rebecca (1 בינואר 2004). "Holocaust Sites in Ukraine: Pechora and the Politics of Memorialization". Holocaust and Genocide Studies. 18 (2): 205–233. doi:10.1093/hgs/dch062. {{cite journal}}: (עזרה)
  13. ^ Dumitru, Diana; Johnson, Carter (בינואר 2011). "Constructing Interethnic Conflict and Cooperation: Why Some People Harmed Jews and Others Helped Them during the Holocaust in Romania". World Politics (באנגלית). 63 (1): 1–42. doi:10.1017/S0043887110000274. ISSN 0043-8871. PMID 21591305. {{cite journal}}: (עזרה)
  14. ^ תיאור הרצח של יהודי ברסלב בפצ'ורה, באתר יד ושם (באנגלית)
  15. ^ 1 2 "ספר המטיל אור על פועלו של המשטר הרומני בשואה". AP NEWS (באנגלית). 2022-02-06. נבדק ב-2022-12-16.
  16. ^ Stone, Dan (ביוני 2010). "Ray Brandon and Wendy Lower (eds.): השואה באוקראינה: הסטוריה ועדויות: Bloomington & Indianapolis:הוצאה לאור של אוניברסיטת אינדיאנה, בשיתוף עם מוזיאון השואה בארצות הברית, 2008". Jewish History (באנגלית). 24 (2): 225–227. doi:10.1007/s10835-009-9097-8. ISSN 0334-701X. {{cite journal}}: (עזרה)
  17. ^ Ionid, Radu (2022). השואה ברומניה: ההשמדה של יהודים וצוענים תחת ממשל אנטונסקו 1940-1944. Rowman & Littlefield. ISBN 978-1-5381-3808-3. OCLC 1257549803.
  18. ^ Wiesel, Elie, Tuvia Friling, Lya Benjamin, Radu Ioanid, and Mihail E. Ionescu, eds. "תקציר מנהלים." בדו"ח הסופי של הוועדה הבינלאומית לשואה ברומניה, 2004. https://www.yadvashem.org/yv/pdf-drupal/en/report/english/EXECUTIVE_SUMMARY.pdf.
  19. ^ Bronshtein, Moris (2003). Dead Noose: Interviews with Former Prisoners of the Pechora Concentration Camp (PDF). Walnut Creek, CA. ISBN 978-1-300-91663-5.
  20. ^ Vynokurova, Faina (2010). "גורלם של יהודי בוקובינה במחנות ובגיטאות בטרסניסטריה 1941–1944: מחקר של מסמכים מארכיון מחוז ויניצה" (PDF). Holocaust and Modernity. 2 (8): 21–22.
  21. ^ "Pechora: International Jewish Cemetery Project". נבדק ב-28 בינואר 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  22. ^ 1 2 Veidlinger, Jeffrey (2016). בצל השטאטל: חיים יהודיים בערים קטנות באוקראינה הסובייטית. Bloomington. ISBN 978-0-253-02297-4. OCLC 950895117.
  23. ^ Penter, Tanja (2008-09-20). "העמדה למשפט של משתפי פעולה". Cahiers du monde russe. 49 (2/3): 341–364. doi:10.4000/monderusse.9133. ISSN 1252-6576.
  24. ^ מצבת זיכרון שהוקמה באתר מחנה פצ'ורה., נבדק ב-2024-06-21
  25. ^ "ארכיון הצלילים של הפולקלור היהודי בספריה הלאומית Vernadsky של אוקראינה". old.archives.gov.ua. נבדק ב-2022-12-16.
  26. ^ אנה שטרנשיס, "אנשים נפלו כמו זבובים: איך שירי יידיש מתעדים היסטוריה ופעולה קולקטיבית במהלך השואה בברית המועצות", De Gruyter Oldenbourg, 2023-03-06, עמ' 197–222, מסת"ב 978-3-11-078969-0. (באנגלית)
  27. ^ הובס, גרג (2019-02-09). "CBC: תהילת יידיש: השירים האבודים של מלחמת העולם השנייה מועמד בקטגוריית הגראמי של מוזיקת עולם".
  28. ^ Shtetl, XXI vek : Polevye issledovanii︠a︡. V. A. Dymshit︠s︡, A. L. Lʹvov, A. M. Sokolova, В. А. Дымшиц, А. Л. Львов, А. М. Соколова. Sankt-Peterburg: Izd-vo Evropeĭskogo universiteta v Sankt-Peterburge. 2008. ISBN 978-5-94380-076-4. OCLC 318462309.{{cite book}}: תחזוקה - ציטוט: others (link)
  29. ^ Sandler, Boris (2017). Red shoes for Rachel : three novellas. Barnett Zumoff, Mikhail Krutikov (First ed.). Syracuse, New York. ISBN 978-0-8156-5406-3. OCLC 971333755.
  30. ^ הבמאי בוריס מפציר, פצ'ורה - אנחנו מאפשרים לכם למות, באתר בעקבות השואה הלא ידועה, ‏2016 (בכתוביות בעברית)
  31. ^ אז הם זוכרים, באתר University of Oklahoma Press (באנגלית אמריקאית)
  32. ^ "ברסלב Commemoration באתר יד ושם". נבדק ב-28 בינואר 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  33. ^ איריס גנור, רשימת האימהות – גלי מיר-תיבון, באתר אלה יווניה קוראת ספרים, ‏2017-06-07
  34. ^ רומן, צפורה (2022-08-22). "כתבה על גלי מיר-תיבון ועל רשימת האמהות "הבקשה של ינטה"". Ynet. נבדק ב-2024-06-21.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=מחנה_הריכוז_פצ%27ורה&oldid=38892367"