מחנה הריכוז קולדיץ
מחנה הריכוז קולדיץ (בגרמנית: KZ Colditz) היה אחד ממחנות הריכוז הראשונים שהקים השלטון הנאצי במדינת סקסוניה.
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מדינה |
גרמניה  |
| מחוז |
קולדיץ |
| נתונים | |
| קואורדינטות | 51°08′00″N 12°49′00″E / 51.1333°N 12.816699°E |
 | |
  | |
היסטוריה עריכה
המחנה הוקם ב-21 במרץ 1933 בטירת קולדיץ (גר') כתת-מחנה של מחנה זקסנבורג. האסירים הראשונים הובאו למחנה ב-21 במרץ 1933. עד אוגוסט כבר היו במחנה כ-700 אסירים. בסוף 1933 היו במחנה גם מעל 20 עדי יהוה.
ב-18 באוגוסט 1934 הוכרז על פירוק המחנה.[1] עם זאת, יחידת עובדים נשארה במקום - ככל הידוע 66 עובדים, שהיו במעמד של אסירים - והמחנה המשיך לפעול, כתת-מחנה של מחנה זקסנבורג, כך שככל הנראה יושמה הוראת הסגירה והפירוק רק באופן חלקי, אם בכלל. בפנקס הנהלת המחנה נרשמו כניסות אסירים ויציאתם עד 15 באוגוסט 1934, ולא ברור אם נותרו שם אסירים גם לאחר מכן.
בשנת 1944 הוקם בקולדיץ תת מחנה של מחנה הריכוז בוכנוואלד, שגם הוא היה ידוע בשם "מחנה הריכוז קולדיץ", ונוהל על ידי חברת "האסאג".
מבנים, סגל, אסירים עריכה
קומפלקס הבניינים של מחנה הריכוז הורכב משני בניינים בני ארבע קומות כל אחד, בית ראשי, כנסייה ובניינים נוספים בהם נכלאו האסירים. באתר התגוררו עוד 78 אסירים שעבדו בבניין נוסף, סדנת עבודה שהתקיימה עוד מ-1803. כל אחד מהבניינים היה סגור, כך שמכל בחינה מעשית היה כל בניין מחנה ריכוז נפרד וכך גם הכנסייה.[2] בתחילה שמרה המשטרה על המחנה, אך לאחר שבועיים החליפו אותה אנשי אס-אה ואס-אס. יוזף קנפקה (Joseph Knöpke) עמד בראש חקירות האסירים והיה ככל הידוע גם מפקד המחנה. בהנהלת המחנה עמד גם ואגנר, וכן מספר שומרים - כמאה אנשי אס-אה ומספר אנשי אס-אס, בהם אסירים מורשעים.
בפנקס המחנה נרשמו 2,311 אסירים, רובם קומוניסטים וסוציאל-דמוקרטים. גם חברי המפלגה הנאצית שהביעו ביקורת על הגאולייטר המקומי מרטין מוצ'מן (גר') נכלאו במחנה זה.
האסירים גרו במפעלים שבהם עבדו, וישנו על מזרני קש. במבנים לא היו שולחנות או ספסלים. צרכים נעשו בדליים, ולכל שני אסירים הייתה מגבת אחת.[3] האסיר לשעבר ברונו זיגל (גר') דיווח שהמתקנים העתיקים שבהם נעשה שימוש לשם עשיית צרכים בימי הביניים, שימשו כעת להשפלת אסירים, שכן היה עליהם לרוקן את השפכים ממתקנים אלה בקבוצות של חמישה.
האסירים הורשו להיפגש עם בני משפחותיהם במשך עשר דקות, פעמיים בחודש, וגם זאת רק בנוכחות שומריהם. עם היכנסם למחנה הוכרחו לרוץ במעלה המדרגות הלולייניות של המבנים, עד לעמדת ההרשמה, בעודם מוכים באלות גומי. חלק מהאסירים נבחרו על ידי השומרים לשם כליאה במרתפי הטירה, ושם הוכו למוות. לאחר מספר ניסיונות התאבדות, הורו מפקדי המחנה להשאיר את האורות בבניינים דולקים כל הלילה, כדי לאפשר ביקורת פתע בכל עת.
חלק מהאסירים הועסקו בסלילת דרכים וחלקם - בעבודה במפעל בקולדיץ. חלקם עבדו בבניית מפקדה של המפלגה הנאצית, וחלקם הועסקו שם בעבודות פקידותיות.
לאחר מלחמת העולם השנייה עריכה
בנובמבר 1949 הרשיע בית משפט בחמניץ שמונה משומרי המחנה בפשעים נגד האנושות, ונגזרו על כל אחד מהם מספר שנות מאסר.
אסירים ידועים עריכה
- קרל פרידריך גרדלר
- הוגו גרף (אנ')
ספרות עריכה
- Wolfgang Benz, Barbara Distel (Hrsg.): Der Ort des Terrors. Geschichte der nationalsozialistischen Konzentrationslager. כרך 2: Frühe Lager, Dachau, Emslandlager. C.H. Beck, München 2005, ISBN 3-406-52962-3, עמ' 87–90.
- Werner Bramke: Sachsen unter der faschistischen Diktatur (1933–1945). In: Sächsische Heimatblätter, 30, Nr. 4, 1984, עמ' 156–164.
קישורים חיצוניים עריכה
- מחנה הריכוז קולדיץ, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים עריכה
- ^ Carina Baganz: Erziehung zur "Volksgemeinschaft?. Die frühen Konzentrationslager in Sachsen 1933-34/37, 2005, עמ' 117
- ^ Rat der Stadt Colditz (Hrsg.), 700 Jahre Stadt Colditz, Colditz 1965, עמ' 129 ff.
- ^ Klaus Drobisch, Günther Wieland: System der NS-Konzentrationslager. 1933–1945. Akademie Verlag, ברלין 1993, ISBN 3-05-000823-7, עמ' 109, abgerufen am 2. August 2018.