מחשבה פלילית
לפי סעיף 19 לחוק העונשין, מחשבה פלילית[1] (בלטינית משפטית (אנ'): Mens Rea) היא היסוד הנפשי הנדרש להתקיימות העבירה הפלילית. סעיף 20 לחוק העונשין מגדיר מהי מחשבה פלילית.
מקור הדרישה למחשבה פלילית
עריכהבשנת 1995 נכנס לתוקפו תיקון מספר 39 לחוק העונשין. חשיבותו של התיקון נובעת בעיקר מהעובדה שהחליף את החלק הכללי (סעיפים 1–34 לחוק בוטלו, ובמקומם נכנסו סעיפים חדשים)[2]. אחת התכליות העיקריות של תיקון 39 הייתה לצמצם את נוכחות הגישה התועלתנית שרווחה ערב התיקון במשפט הישראלי, ולתת את הדגש על הגישה הדאונטולוגית, כחלק מההשפעה האנגלית על מערכת המשפט בישראל[3].
הצורך בהוכחת יסוד נפשי להוכחת עבירה פלילית מקורו בהשפעה של תאוריות גמול. עיקר הדגש של התפיסה הגמולית הוא על אחריות שנובעת מאשם[4], על הבחירה, מתוך רצון חופשי, להתנכר לערכים המוגנים בחוק. על כן, על מנת להחזיר את האיזון שהופר בביצוע העבירה, יש להראות כי הנאשם אכן בחר לפגוע בערך מוגן.
הקשיים בדרישת המחשבה הפלילית
עריכההקושי התאורטי
עריכהכיצד ניתן לטעון שהמחשבות שעוברות במוחו של פלוני זהות למחשבות שראוי שיעברו במוחו, בעת עשיית פעולה כלשהי?
הקושי נובע מהתפיסה של המשפט הפלילי את הציבור כיצורים רציונליים, הנותנים דין וחשבון על כל מהלך ופעולה, המקיימים דיאלוג פנימי בינם לבין עצמם טרם עשיית כל פעולה ופעולה. זאת בעוד שבמציאות, רוב המעשים שלנו הם אגביים, נעשים בלי תשומת לב[5].
הקושי המעשי
עריכהכיצד ניתן להוכיח מבחינה עובדתית את מחשבותיו של פלוני בעת שעשה את המעשה?
הקושי נובע מהתפיסה של המשפט הפלילי להוכחת היסוד נפשי כאל הוכחה של עובדה בעולם בעוד שמבחינה מעשית אין יכולת להוכיח את הדבר מבחינה ראייתית. על כן, לשם הוכחת היסוד הנפשי, מתבססים על חזקות משפטיות[6].
דרישת ההוכחה של המחשבה הפלילית
עריכה1. עבירות התנהגותיות- דרישה להוכחת מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה[7].
2. עבירות תוצאתיות- דרישה להוכחת רכיב חפצי בנוגע לתוצאה:
2.1. כוונה- עשיית מעשה במטרה לגרום לתוצאה האסורה בחוק. ניתן להוכיח כוונה גם דרך כלל הצפיות הקבוע ב20(ב) לחוק העונשין.
2.2. פזיזות
2.2.1. אדישות לקרות התוצאה.
2.2.2. קלות דעת- נטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת התוצאות האמורות, מתוך תקווה להצליח למנען.
הקושי בהגדרת מצב נפשי זה - מצד אחד הנאשם לא חושב שהתוצאה יכולה להתממש אך מצד שני הוא מקווה למנוע אותה. קושי זה הביא את הפסיקה לבחון את עומק המודעות ורוחב המודעות (מידת ההסתכנות בהתרחשות התוצאה) של הנאשם בביצוע המעשה[8].
יש הגורסים כי ככל שרוחב המודעות ועומק המודעות מצומצמים יותר הרי שמדובר ברשלנות. מנגד, ככל שהמודעות רחבה ועמוקה יותר ניתן להחיל את כלל הצפיות ולטעון כי הייתה כוונה לקרות התוצאה[9].
עצימת עיניים
עריכההרעיון של "עצימת עיניים" נוצר במשפט המקובל כדרך להתמודד עם עבריינות מתוחכמת - עבריינים שיודעים מהן הדרישות הבסיסיות של המשפט הפלילי, יודעים שאם הם יהיו מודעים הם יורשעו, ולכן מתרחקים מהעבירה ומהנוגע לה בצורה מכוונת ומודעת. על מנת להילחם בתופעה זו, נקבע כי בחירה מכוונת להתעלם מעובדות שוות ערך למודעות[10]. כלומר, במשפט המקובל עצימת עיניים הוא כלל שדרוג אחריות, מ"פזיזות" ל"ידיעה".
הקושי בהשתלת רעיון עצימת העיניים במשפט הפלילי הישראלי נובע מהיחס השונה של שיטות המשפט למחשבה הפלילית - בעוד במשפט המקובל ישנן שלוש דרגות של מחשבה פלילית - כוונה, ידיעה ופזיזות - במשפט הישראלי ישנן שתי דרגות בלבד - "מודעות" או "חוסר מודעות".
יש הגורסים כי השתלת כלל "עצימת העיניים" במשפט הישראלי, על אף השוני הנ"ל בין שיטות המשפט, הביאה למצב בו רף הדרישה למחשבה פלילית הוא הנמוך ביותר מכל מדינה מערבית אחרת[11].
חריגים לכלל "עצימת עיניים" ולמחשבה פלילית
עריכה- בעבירות בהן חלה אחריות קפידה אין צורך בהוכחת עצימת עיניים, ולא בהוכחת כוונה פלילית. מדובר בין היתר בעבירות תנועה, גרימת זיהום אוויר או רעש, חלק מסעיפי חוק איסור הלבנת הון, אי תשלום שכר מינימום ועוד.
- מאז 2004 אין צורך בהוכחת מחשבה פלילית או עצימת עיניים גם בעבירת הפרת אמונים לנוכח פסיקת שופטי בית המשפט העליון בהרכב מיוחד, שקבעו כי[12] "הפרת האמונים אינה דורשת מחשבה פלילית מיוחדת. היא מסתפקת בעקרון הכללי של מודעות... מודעות לטיב הפיזי של המעשה, ולא למשמעותו הנורמטיבית".
- אין אפשרות להרכיב את הכלל של עצימת עיניים על גבי כלל הצפיות – חשד לא יכול לשדרג למודעות ברמה של קרבה לוודאי[13].
- ישנן עבירות ששוללת במפורש שימוש בכלל (סעיף 4 לחוק איסור הלבנת הון)
עקרון המזיגה
עריכהבמשפט קיים עקרון המזיגה (הידוע גם כעקרון הנביעה/היעדר סימולטניות) העוסק ביחס בין ההתנהגות למחשבה הפלילית, כאשר הדרישה של המשפט הפלילי היא שהיסוד הנפשי יוליד את היסוד העובדתי, כלומר, שמתוך מחשבה פלילית יבוצע המעשה האסור. העיקרון מבקש למנוע הרשעות מקריות - אנחנו מבקשים להרשיע רק אדם שהמעשה הפלילי שביצע נבע מהמחשבה הפלילית. הוא משמש בעיקר כטיעון סנגוריאלי.
ישנם שני מצבים עיקריים בהם מתקיים עקרון הסימולטניות -
- מקרים בהם המחשבה הפלילית קודמת למעשה - כאשר בית המשפט נוטה לדחות טענה זו על ידי ראיית שלל המעשים כרצף אחד.
- מקרים בהם המעשה קודם למחשבה הפלילית - בית המשפט נוטה לדחות טענה זו על ידי קביעה כי כל ההתרחשויות סביב המעשה נחשבות כמעשה אקטיבי אחד שבשלב מסוים מצטרפת אליו המחשבה הפלילית.
אולם, למרות הקושי בהוכחת טענה זו, עיקרון זה שימש כהגנה במקרים רבים, כשהבולט בהם הוא פס"ד ורטר[14]. יוסי ורטר, עיתונאי, השיג תשליל שמקורו בפעולות חקירה מאת סנגורית, ופרסם את התמונה שמקורה בתשליל. השופט ברק זיכה אותו בשל כך שלא הוכחה מזיגה בין היסוד הנפשי למעשה, שכן כאשר השיג את התשליל לא הייתה כוונה.
קישורים חיצוניים
עריכה- מחשבה פלילית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
עריכה- ^ מַחְשָׁבָה פְּלִילִית במילון הדין הפלילי [משפט] (תשס"ו), באתר האקדמיה ללשון העברית
- ^ חוק העונשין (תיקון מס׳ 39) (חלק מקדמי וחלק כללי), התשנ״ד-1994, ס"ח 1481 מ-23 באוגוסט 1994
- ^ הישיבה השלוש מאות ושבעים ואחת של הכנסת השתים עשרה, דברי הכנסת עמ' 2297 (התשנ"ד).
- ^ ש"ז פלר, יסודות בדיני העונשין, המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, האוניברסיטה העברית בירושלים, הפקולטה למשפטים., 1984.
- ^ אלעזר וינריב, בעיות בפילוסופיה של המוסר, האוניברסיטה הפתוחה, 2008
- ^ בג"ץ 2534/97 ח"כ יונה יהב ואחרים נ' פרקליטת המדינה ואחרים, ניתן ב־15 ביוני 1997, פ"ד נא (3) 1.
- ^ סעיף 20(א) לחוק העונשין.
- ^ ע"פ 1100/93 סובאח נ' מ"י, פ"ד מז (3) 635.
- ^ קרן שפירא-אטינגר, קלות הדעת במשפט הפלילי - האם יש משקל לדעת?, מחקרי משפט יד, 1997, עמ' 179. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
- ^ R. v. Sleep (1861) All E. R. 248.
- ^ קרן שפירא אטינגר "עצימת עיניים - סיפור על שועלים ויענים" ספר מנשה שאוה: מחקרים במשפט לזכרו 625, 641-639 (אהרון ברק ודניאל פרידמן עורכים, 2006) (להלן: שפירא-אטינגר "על שועלים ויענים").
- ^ דנ"פ 1397/03 מדינת ישראל נ' שמעון שבס, ניתן ב־30 בנובמבר 2004
- ^ שפירא-אטינגר "על שועלים ויענים", לעיל, בעמ' 180, הערת שוליים 2.
- ^ ע"פ 2588/90 יוסי ורטר נ. מדינת ישראל, פ"ד מו (4) 712