מרמה והפרת אמונים

עבירה המופיעה בחוק העונשין
(הופנה מהדף הפרת אמונים)

מרמה והפרת אמונים היא עבירה בישראל המופיעה בסעיף 284 לחוק העונשין, התשל"ז-1977:

עובד הציבור העושה במילוי תפקידו מעשה מרמה או הפרת אמונים הפוגע בציבור, אף אם לא היה במעשה משום עבירה אילו נעשה כנגד יחיד, דינו – מאסר שלוש שנים.

עמימות העבירהעריכה

פרופ' זאב סגל הכליל את הפרת אמונים כאחד מ"מקרים קשים", בהם מתבקשת הכרעתו של בית המשפט העליון בדבר פרשנותם של מושגי שסתום, דוגמת "תום לב", "תקנת הציבור" ו"דרך מקובלת". מושגים אלו מתוארים בספרות המשפטית כ"סוס פרא", כיוון שעמימותם עלולה להוביל את המשפט לקיצוניות שאינה ידועה מראש.[1] לדברי סגל, הניסוח הרחב והגורף של העבירה, "מביא לכך שבידי רשויות התביעה שיקול דעת רחב ביותר להחליט אימתי להעמיד לדין בגין עבירה זו". סגל הגדיר את העבירה "עבירת סל".[2]

לדברי פרופ' גבריאל הלוי, העובדה שהגדרת העבירה רחבה ומעומעמת, מעמידה במרכז הדיון בבית המשפט את "אשמתו המוסרית" ואת מניעיו של הנאשם בה. היא נבדלת מעבירות מחשבה פלילית רגילות, בכך שמניעי הנאשם בה הם חלק מיסודותיה, ואינם רק שיקול בגזירת הדין.[3]

מטרות העבירהעריכה

בפסק דין גרוסמן עמד שופט בית המשפט העליון אהרן ברק על הסכנות שבפעולות שיש בהן הפרת אמונים:

הן מכרסמות בעבותות הקושרות אותנו כבני חברה אחת, הן מפרות את האמון של פרט בפרט, ושל הפרט בשלטון. הן מעודדות זלזול ברשויות הציבור ובעובדי הציבור. הן מטפחות ציניות כלפי רשויות המינהל וכלפי הסדר החברתי הקיים. הן פוגמות באמון של הפרט בתפקודו של הכלל, ובכך מערערות את היציבות החברתית

ע"פ 884/80 מדינת ישראל נ' גרוסמן

.

בפסק דין הנחשב מנחה, עניין שבס, אשר עסק בעניינו של מנכ"ל משרד ראש הממשלה שמעון שבס, הגדיר ברק שלושה הערכים המוגנים לדבריו באמצעות העבירה: אמון הציבור בעובדי הציבור, טוהר המידות של פקידי הציבור, וכן הגשמת האינטרס הציבורי באמצעות פעילות תקינה של המינהל הציבורי. אחד מיסודות העבירה – הרכיב הנסיבתי של "פגיעה בציבור" – מושפע במישרין מהערכים המוגנים על ידה.

מאז פרסום פסק דין זה דבקו בתי המשפט בעקרונותיו, לפיהם אין צורך להוכיח כי עובד הציבור פגע באינטרס ציבורי ממשי, אלא די שהוא נמצא בניגוד עניינים חריף כשקיבל את החלטותיו, וכי הפגיעה בערכים המוגנים הייתה "מהותית". במקום נוסף הדגיש ברק כי העבירה עשויה להתקיים גם כאשר הנאשם לא קיבל טובות הנאה לכיסו, ואף אם פעל "למען מה שנראה לו כאינטרס הציבור".

יסודות העבירהעריכה

היסוד העובדתיעריכה

הרכיב ההתנהגותי של העבירה הוא עשיית מעשה מרמה או מעשה של הפרת אמונים.

עם זאת, המחוקק לא הגדיר את משמעותו וגבולותיו של המושג "הפרת אמונים", ואלה התלבנו בפסקי דין שעסקו בעבירה זו, כנהוג במשפט המקובל.[4] בהקשר זה כתב שופט בית המשפט העליון מישאל חשין, כי עבירה זו "ייחודית ומיוחדת, עבירה בת 'ריקמה פתוחה', עבירה שגבולותיה אינם ברורים כלל ועיקר... 'עבירת מיסגרת' היא, ושלא כדרכן של עבירות פליליות – אין היא בנויה על יסודות מוגדרים באורח מדויק וברור. העבירה היא שניתן לכנותה "עבירה יישומית", קרא: עבירה שעיקריה ניכרים בדרכי יישומה".[5]

בפסק דין גרוסמן עמד שופט בית המשפט העליון אהרן ברק על מהות העברה:

עובד הציבור נתון במצב של אמון כלפי המדינה, אשר הפקידה בידי העובד סמכויות וכוחות ... בהפעלת תפקידיו אלה על עובד הציבור לפעול מתוך נאמנות. עובד ציבור, המפר את האמון שניתן בו והפועל באופן שאינו מגשים את האינטרס שעל מילויו הופקד, מפר אמונים. כך, למשל, עובד ציבור, המעמיד עצמו במצב של ניגוד עניינים, מפר אמונים. עובד ציבור, המשתמש במידע פנימי שבא לו במסגרת תפקידו למטרותיו הפרטיות, מפר אמונים.

בין הפעולות שיש בהן משום הפרת אמונים ניתן למנות הוראה לבצע רישום כוזב, וכן כאמור פעולה שיש בה ניגוד עניינים. מלשון החוק ("עובד ציבור העושה") משמע שיש צורך בפעולה אקטיבית כדי לקיים את העבירה, אך בית המשפט הכיר באפשרות לעבור את עבירת הפרת אמונים גם במחדל.[6] לאחר תיקון 39 לחוק העונשין נחקק שכל עבירה יכולה להתקיים במחדל.[7]

הרכיב הנסיבתי של העבירה מתקיים תחת שלושה תנאים: הנאשם הוא עובד ציבור בשעת העבירה, המעשה נעשה במילוי תפקידו, המעשה פוגע בציבור. לעניין זה אין צורך שהמעשה כשלעצמו ייחשב עבירה, אלא די בכך שהוא פוגע באינטרס ציבורי. מעשה יוגדר כפוגע בציבור כאשר יש בו פגיעה מהותית באחד מהערכים המוגנים על ידי העבירה.

בפסק דין גרוסמן קבע השופט ברק שמדובר בעבירת תוצאה,[8] אך בפסיקה מאוחרת יותר הוכרע שהעבירה אינה עבירת תוצאה אלא עבירת התנהגות, ולפיכך אין צורך להוכיח נזק לאינטרס ציבורי, וכן אין צורך בהוכחת קשר סיבתי עובדתי ומשפטי.[9]

היסוד הנפשיעריכה

העבירה לא מגדירה יסוד נפשי, ולכן היסוד הנפשי הנדרש הוא מחשבה פלילית, כלומר מודעות לטיב המעשה, לנסיבות ולתוצאה האפשרית.[10] בהתאם לקביעת בית המשפט שמדובר בעבירת התנהגות, הנאשם צריך להיות מודע ביחס לפעילות הפלילית שבהתנהגותו ונסיבותיה.

המודעות לפסול שבמעשהעריכה

קיימת מחלוקת לגבי היקף המודעות הנדרש לשם הוכחת אשמה בעבירה. יש סוברים כי כמו בכל עבירה די במודעות טכנית למעשים ולנסיבות. בעמדה זו מחזיקים יובל קרניאל ואחרים. לעומתם, יש הסבורים כי בשל אופיה הבעייתי של העבירה, הנושאת בעיקר אשם מוסרי, יש להרחיב את דרישת המודעות כך שתכלול גם את הפגם המוסרי שבמעשה. עמדה זו הייתה מקובלת בעבר בבתי המשפט, ונתמכת גם כיום בידי פרופ' מרדכי קרמניצר, השופט גולדברג, ואחרים.

פרופ' מרים גור אריה סבורה כי אין להרחיב את דרישת המודעות, דווקא בשל אופייה העמום של העבירה, שאין להוסיף עמימות לעמימותו. לדבריה, השופטים עצמם חלוקים במהות העבירה, והטלת חובה על פקיד ציבור להיות מודע לפסול שבמעשה העבירה – בעוד השופטים עצמם חלוקים במהותה – אבסורדית. מסקנתה של גור אריה היא כי ”אין מקום בדין הפלילי לעבירה של הפרת אמונים“.

שופט בית המשפט העליון אליהו מצא, אשר כתב את דעת הרוב בעניין שבס, הציע מודל מדורג – במקרים בהם העובדות מצביעות על הפרת אמונים חמורה, יהיה צורך במודעות בסיסית בלבד, ואילו במקרים הקרובים לתחום האפור תידרש הוכחה למודעות גם בפסול שבמעשה. עם זאת, השופטת דליה דורנר ציינה ששאלה עקרונית זו נותרה פתוחה.[11] בדיון הנוסף שהתקיים בעניין זה, קבעו אהרן ברק ומישאל חשין שאין לאמץ דרישה למודעות לפסול שבמעשה. די בכך ששבס היה מודע לטיב העובדתי שבהתנהגותו, ולפיכך יש להרשיעו בהפרת אמונים.[9]

אישים שהורשעו בעבירהעריכה

השימוש בסעיפי העבירה החל משנות ה-60, ונעשה תחילה מול אישי ציבור "מדרג שני", דוגמת אנשי ממשל, שופטים ופקידים,[12] אולם בהמשך הורחב בתחילת שנות ה-90 גם לנציגי ציבור "מדרג ראשון" דוגמת שרים וחברי הכנסת.[13] בתקופות שונות הורחבו גדרי העבירה או צומצמו, לפי אסכולות שונות בפסיקה.

פסקי הדין של השופט אהרן ברק, הרחיבו את גבולות העבירה, זאת לאחר שורת פסקי דין של בית המשפט העליון אשר צמצמו אותה.[14] בכך תימרץ בית המשפט את פרקליטות המדינה, שלא להירתע מלהגיש כתבי אישום פליליים כנגד בכירי ציבור באשמת ניגוד עניינים.[15]

עם אלה שהורשעו בה נמנים:

ביקורתעריכה

בישראלעריכה

על כוללניות העבירה והיעדר הגדרה ברורה למעשים אותם היא אוסרת נמתחת במשך שנים רבות ביקורת על ידי משפטנים,[20][21][22] פרקליטים,[23] אישי ציבור[24] ואחרים.[25] המשפטן יובל קרניאל, אשר כתב את עבודת הדוקטורט שלו על העבירה, התבטא כי העבירה "מעוררת מחלוקת, אי-הבנות ושערוריות משפטיות וציבוריות, ומביאה את העוסקים בה למסקנות שונות בנוגע למטרותיה, לתפקידה, לפרשנותה הראויה ולהיקף התפרסותה".[26]

פרופ' דניאל פרידמן טוען כי עבירת הפרת האמונים משמשת למעשה "עבירת סל", ובשל עמימות הגדרתה יכולה הפרקליטות לפי רצונה, לצרף את העבירה לכל כתב אישום וכך לעבות את מצבת האישומים.[27] במקום נוסף כינה פרידמן את הפרת אמונים "עילה ערטילאית" ו"אבן יסוד במאבק נגד אישי ציבור".[28] פרופ' בועז סנג'רו טוען כי "איש אינו יודע, גם לא השופטות והשופטים בבית המשפט העליון", מהו באמת מעשה מרמה והפרת אמונים הפוגע בציבור. לדבריו, "זוהי חקיקה רעה שכבר לפני כשבעה עשורים צריך היה לבטל".[29] מרים גור-אריה קראה לבטל כליל את העבירה מספר החוקים.[30]

שופטת בית המשפט העליון בדימוס דליה דורנר התבטאה, כי "ההלכה שיצאה מתחת ידיו" של בית המשפט העליון בהלכת שבס, "היא אף יותר עמומה מזו שקדמה לה".[31]

בפאנל שערכה לשכת עורכי הדין בשנת 2010 טען פרופ' מרדכי קרמניצר כי עבירת הפרת המונים היא "עבירת סל" הנוגדת את עקרון החוקיות, שלפיו אין עונשין אלא אם כן מזהירין. בהתייחס ל"הלכת שבס" אמר: "החוק יוצר מצב בלתי נסבל... ככה לא מנסחים עבירות פליליות". הוא קרא להסיר את העבירה מספר החוקים של מדינת ישראל. אלי אברבנאל, פרקליט מחוז ירושלים לשעבר, הסכים עמו וקרא למחוקקי הכנסת "להגיע למצב שבו מבטלים את סעיף הסל".[32]

ד"ר עמיר פוקס ועו"ד עדנה הראל-פישר ציינו כי סעיף העבירה "עמום מאוד ולמעשה טאוטולוגי, שכן היסוד העיקרי בעבירה של הפרת אמונים הוא "מעשה הפרת אמונים"... [חרף פרסום פסקי הדין] העבירה נותרה עמומה מאוד והקביעה בעניינה נעשית בחוסר ודאות קשה". פוקס והראל-פישר ציינו כי המצב הקיים פוגע בעקרון החוקיות, הדורש שעבירות פליליות תהיינה קבועות וברורות מראש; עובדי ציבור ישרים אינם יודעים מראש מה מתיר להם החוק, עובדי ציבור מושחתים יכולים להימלט מן הדין, וגורמי האכיפה מתקשים להגיש כתבי אישום. אשר על כן הוצע נוסח חוק מעודכן ומפורט לעבירה.[33]

בעולםעריכה

במדינות אחדות, אורגון, פלורידה, אוסטרליה ודרום אפריקה, נזנחה העבירה הישנה והעמומה של הפרת אמונים, ובמקומה נחקקו עבירות מפורטות שמגדירות את המצבים שבהם עבירת הפרת אמונים מתקיימת.[33]

בדצמבר 2020 פרסם ה־"Law Commission" – הגוף המרכזי המנסח רפורמות חקיקה באנגליה – המלצה חד־משמעית לפרלמנט האנגלי לביטול עבירת "misconduct in public office", המקבילה לעבירת "מרמה והפרת אמונים" במתכונתו הנוכחית. לדברי הדו"ח, העבירה אינה בהירה וגבולותיה לא ברורים, והדבר יוצר פוטנציאל לשימוש לרעה ולאי־צדק. הדו"ח ממליץ להחליף את העבירה הנוכחית בשתי עבירות סטטוטוריות: עבירת שחיתות בתפקיד ציבורי שתחול כאשר נושא משרה ציבורית משתמש ביודעין, או נכשל בניצול תפקידו או כוחו הציבורי, לצורך השגת תועלת, או נזק, כאשר התנהגות זו תיחשב כפסולה באופן חמור על ידי "אדם סביר". עבירה נוספת מתייחסת למקרים של גרימת נזק גופני.[34]

בין השאר מתבסס הדו"ח על סעיף 7 לאמנה האירופית לזכויות אדם, שאוסר ענישה רטרוספקטיבית המבוססת על איסורים מעורפלים.[29]

תזכיר חוקעריכה

בשנת 2009 גיבש משרד המשפטים תזכיר חוק,[35] שמטרתו להחליף את סעיף 284 לחוק העונשין בנוסח מפורט יותר, שבו מצוינים, בנוסף לתיאור הכללי, ארבעה מקרים אופייניים של מרמה והפרת אמונים.

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ זאב סגל, 'בית-המשפט הגבוה לצדק - בית-משפט כמעצב חברתי', בתוך: מראה במראה, (חנה הרצוג - עורכת), אוניברסיטת תל אביב תשס"א, עמ' 298
  2. ^ זאב סגל, צללים מרחפים על שלטון החוק - עם פרשת בר-און ובעקבותיה, משפט וממשל ד', תשנ"ח, עמ' 620.
  3. ^ גבריאל הלוי, מבנה העבירה הפלילית - לקראת חקיקה מחדש (רה-קודיפיקציה) של דיני העבירות בישראל, קריית המשפט י (התשע"ד), עמ' 71
  4. ^ לדוגמה: עבודה פרטית של עובד ציבור בשעות העבודה היא עבירה של הפרת אמונים, מעריב, 18 בספטמבר 1985
  5. ^ בקשה לדיון נוסף - דנ"פ 1397/03 מדינת ישראל נ' שמעון שבס, ניתן ב-6 באפריל 2003
  6. ^ ראו: יצחק קולגר, 'דרישת החובה לפעול בדיני המחדל הפלילי', מחקרי משפט כ, 2003, עמ' 207
  7. ^ סעיף 18(ב) לחוק העונשין
  8. ^ ע"פ 884/80 מדינת ישראל נ' גרוסמן
  9. ^ 1 2 דנ"פ 1397/03 מדינת ישראל נ' שבס
  10. ^ סעיף 20(א) לחוק העונשין
  11. ^ ע"פ 332/01 מדינת ישראל נ' שבס
  12. ^ לדוגמה: הרב חרל"פ מיקנעם נאשם בהפרת אימונו של הציבור, מעריב, 30 במאי 1969
  13. ^ מבקרת המדינה: להרחיב אחריות נבחרי ציבור בעברה של הפרת אמונים, מעריב, 1 בנובמבר 1989;
    גילי דינשטיין-ישפה, מבקרת המדינה: מינוי פוליטי עלול להיות עבירה על חוק העונשין, מעריב, 17 ביוני 1990.
    דוגמה: גדעון מרון ויוסי לוי, המשטרה ממליצה: השר דרעי לדין על מירמה והפרת אמונים, מעריב, 12 באוקטובר 1990
  14. ^ כך חיסל השופט מצא את עבירת הפרת האמונים, באתר וואלה!‏, 7 בפברואר 2003
  15. ^ זאב סגל, לאן הולך אהרן ברק?, באתר הארץ, 30 באוגוסט 2006
  16. ^ ת"פ (י-ם) 305/93 מדינת ישראל נגד אריה דרעי
    ת"פ (י-ם) 1872/99 מדינת ישראל נגד אריה דרעי, ניתן ב-20 בנובמבר 2003
  17. ^ דנ"פ 1397/03 מדינת ישראל נ' שמעון שבס, ניתן ב-30 בנובמבר 2004
  18. ^ פ (י-ם) 426/09 מדינת ישראל נגד אהוד אולמרט ושולה זקן, ניתן ב-10 ביולי 2012
  19. ^ ת"פ (ת"א) 37164-05-13 מדינת ישראל נ' רוכברגר, ניתן ב-28 בדצמבר 2014
  20. ^ עו"ד עמיר פוקס, עורך הדין: כתב העת של לשכת עורכי הדין בישראל, גיליון מס' 22, ינואר 2014, עמ' 56.
  21. ^ עו"ד איילון בירנבוים בשיתוף LawGuide, ‏מרמה והפרת אמונים: קווים לדמותו של סעיף החוק הבעייתי, באתר מעריב אונליין, 2 ביוני 2020
  22. ^ דיון מיוחד ביסודות עבירת הפרת האמונים ובבעייתיות הגלומה בה, באתר פסקדין
  23. ^ הבעייתיות של הפרת אמונים, באתר גלובס, 12 בנובמבר 1997
  24. ^ טובה צימוקי ומורן אזולאי, סוף סוף: שינוי נוסח חוק מרמה והפרת אמונים, באתר ynet, 21 בינואר 2016
  25. ^ ד"ר רן ברץ, ‏העמימות סביב עבירות מרמה והפרת אמונים מעניקה לפרקליטות כוח מופרז, בעיתון מקור ראשון, 31 באוקטובר 2019
  26. ^ יובל קרניאל, הפרת אמונים של עובדי-ציבור – הצעה לפרשנות המבוססת על הערך המוגן על ידי העבירה, משפט וממשל ז', ה'תשס"ד, עמ' 415–444
  27. ^ דניאל פרידמן, הארנק והחרב, ידיעות אחרונות, 2013, עמ' 151, 199–200, 285, 300-303, 552, 590 ועוד.
  28. ^ דניאל פרידמן, לפני המהפכה, (יהודה יערי - עורך), ידיעות אחרונות 2015, עמ' 448, 486
  29. ^ 1 2 בועז סנג'רו, ‏"מרמה והפרת אמונים": לסל - וחסל, באתר ישראל היום, דצמבר 13, 2020
  30. ^ מרים גור-אריה, "הפרת אמונים מצד עובדי הציבור ונבחריו – האם עבירה פלילית?", פלילים ח 253, 254, 259, 268 [1999].
  31. ^ נועם שרביט, ‏דליה דורנר: "הלכת שבס בדיון הנוסף עמומה מזו שקדמה לה", באתר גלובס, 2 במרץ 2005
  32. ^ איתי הר־אור, פרופ' קרמניצר: "לעבירות הפרת האמונים אין מקום בספר החוקים", באתר כלכליסט, 26 בדצמבר 2010
  33. ^ 1 2 ד"ר עמיר פוקס ועו"ד עדנה הראל-פישר, תיקון עבירת הפרת אמונים, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, 14 באוקטובר 2018
  34. ^ Misconduct in Public Office | Law Commission (בBritish English)
  35. ^ תזכיר חוק העונשין (תיקון – מרמה והפרת אמונים), התשס"ט-2009, הופץ ב-6 באפריל 2009 על ידי משרד המשפטים באתר החקיקה הממשלתי

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו ייעוץ משפטי.