נקמה – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ ←ביהדות: {{תנ"ך|ויקרא|יח|קצר=כן}} |
אבי מרציאנו (שיחה | תרומות) תגיות: עריכה ממכשיר נייד עריכה דרך האתר הנייד |
||
שורה 29:
הרמב"ם עוד מנמק שם את איסור הנטירה - שהיא זכירת העוול שנעשה לו, מפני שהתורה חששה שהנטירה תוביל לנקמה, ולכן אף שנעשה לאדם עוול הוא מצווה לשכוח ממנו. לפרשנותו של הרמב"ם זוהי הדרך הנכונה שבה יכולה להתקיים החברה האנושית (שם).
במקרא כאשר עבד או שפחה כנענים נהרגו בידי אדונם, הייתה קיימת חובה לבית הדין ולהעניש את האשם, לנקום את מותם ב"ענישת נקמה", כנראה בשל העובדה שאין להם קרוב שינקום את
אמנם לעומת איסור הנקמה על היחיד, הנקמה בממד הלאומי מותרת כלפי עמים הצוררים ואויבים את עם ישראל,
▲במקרא כאשר עבד או שפחה כנענים נהרגו בידי אדונם, הייתה קיימת חובה לבית הדין ולהעניש את האשם, לנקום את מותם ב"ענישת נקמה", כנראה בשל העובדה שאין להם קרוב שינקום את מותם.{{הערה|1="וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ אוֹ אֶת אֲמָתוֹ בַּשֵּׁבֶט וּמֵת תַּחַת יָדוֹ - נָקֹם יִנָּקֵם" ({{תנ"ך|שמות|כא|כ}})}} בדומה לכך הוא דינו של מי שרצח את זולתו בזדון, שגם אז נראה שהתורה נותנת לגיטימציה ל[[גאולת דם]] - "אוֹ בְאֵיבָה הִכָּהוּ בְיָדוֹ וַיָּמֹת, מוֹת יוּמַת הַמַּכֶּה רֹצֵחַ הוּא, גֹּאֵל הַדָּם יָמִית אֶת הָרֹצֵחַ בְּפִגְעוֹ בוֹ." ({{תנ"ך|במדבר|לה|כא|קצר=כן}}).
▲אמנם לעומת איסור הנקמה על היחיד, הנקמה בממד הלאומי מותרת כלפי עמים הצוררים ואויבים את עם ישראל, כדברי הפסוק "לַעֲשׂוֹת נְקָמָה בַּגּוֹיִם, תּוֹכֵחוֹת בַּלְאֻמִּים" ({{תנ"ך|תהילים|קמט|ז|קצר=כן}}). נקמה זו לעתים היא אף נתפסת כחובה דתית. אחד הנימוקים המרכזיים לכך הוא שהגויים בדרך כלל מנסים להדיח את היהודים מאמונתם באלוהי ישראל.{{הערה|1=כלי יקר על {{תנ"ך|ויקרא|יט|יח}}}} ולכן בהקשר זה ב[[תנ"ך]] מוטיב הנקמה די רווח: ב[[ספר במדבר]] מסופר על אלוהים שמצווה את [[משה]] לפני מותו לנקום את נקמת ישראל מיד המדיינים, שהחטיאו ופגעו בבני ישראל - "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים - אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ",{{הערה|1={{תנ"ך|במדבר|לא|ב}}}} וליישם בכך ציווי כללי שכבר היה קיים.{{הערה|1={{תנ"ך|במדבר|כה|יז}}}} ממד הנקמה בולט ביחס ל[[עמלק]] שכלפיו קיים ציווי כוללני: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ...תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח".{{הערה|1={{תנ"ך|דברים|כה|טז|יט}}}} "וַיֹּאמֶר: כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ, מִלְחָמָה לה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר".{{הערה|1={{תנ"ך|שמות|יז|ח|טז}}}} עוד מסופר על [[שמשון]] המתפלל לנקום ב[[פלשתים]], ועל הענות [[אלוהים]] לתפילתו: "וַיִּקְרָא שִׁמְשׁוֹן אֶל ה' וַיֹּאמַר: אֲדֹנָי ה', זָכְרֵנִי נָא וְחַזְּקֵנִי נָא, אַךְ הַפַּעַם הַזֶּה הָאֱלֹהִים, וְאִנָּקְמָה נְקַם אַחַת מִשְּׁתֵי עֵינַי מִפְּלִשְׁתִּים." ({{תנ"ך|שופטים|טז|כח|קצר=כן}}). וכן מסופר על [[שאול]] המבקש מ[[דוד]] "לְהִנָּקֵם בְּאֹיְבֵי הַמֶּלֶךְ".{{הערה|1={{תנ"ך|שמואל א|יח|כה}}}}
ה[[אל]] ביהדות מצטייר לא רק כאל חסד ורחמים שטוב לכל ורחמיו על כל מעשיו, אלא גם כאל מעניש ונוקם{{הערה|1="אמר ליה משה שמי אתה מבקש לידע? לפי מעשי אני נקרא. כשאני דן את הבריות אני נקרא אלהים, וכשאני עושה נקמה ברשעים אני נקרא צבאות, וכשאני תולה על חטאיו של אדם אני נקרא אל שדי, וכשאני יושב במדת רחמים אני נקרא רחום. שמי הוא לפי מעשי. (מדרש תנחומא {{תנ"ך|שמות|כ}})}} שהנקמה היא שלו: "לִי נָקָם וְשִׁלֵּם" ({{תנ"ך|דברים|לב|לה|קצר=כן}}). והוא מתואר כמי שנוקם באויביו וצריו, בין אם אלו מישראל: "וְאִם בְּגוֹי אֲשֶׁר כָּזֶה לֹא תִתְנַקֵּם נַפְשִׁי" ({{תנ"ך|ירמיה|ה|ט|קצר=כן}}), ובין אם אלו מאומות העולם: "כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו" ({{תנ"ך|דברים|לב|מג|קצר=כן}}).{{הערה|1=וכן דוגמאות נוספות ב{{תנ"ך|דברים|לב|מא}}, {{תנ"ך|ישעיה|א|כד}}, ו{{תנ"ך|ירמיה|מו|י}}}} בהתאם לכך, בתפילות ובמזמורים שונים ישנה ציפיה ובקשה שה' ינקום מהעמים שפגעו בישראל, לדוגמה ב[[תהילים]] "אֵל נְקָמוֹת ה', אֵל נְקָמוֹת הוֹפִיעַ. הִנָּשֵׂא שֹׁפֵט הָאָרֶץ, הָשֵׁב גְּמוּל עַל גֵּאִים" ({{תנ"ך|תהילים|צד|א|ב|קצר=כן}}).
|