נקמה

מעשה תגמול נגד אדם או קבוצה

נקמה היא מעשה תגמול כנגד אדם או קבוצה של אנשים, כתגובה למעשה עוול, או למעשה כלשהו הנתפס ככזה. לדעת פילוסופים מתחום האתיקה, בדרך כלל יש לה מטרות פוגעניות ומזיקות, ולא בהכרח הולמות וראויות. בזמן שהצדק גורר פעולות הנתמכות על ידי מערכת אתית וחוקית, הנקמה מתבצעת, בדרך כלל, על ידי יחידים או קבוצות הפועלים מחוץ למסגרת החוק. שלא כמו נקמנות, נקמה היא עשיית הצדק העליון והיא לא בהכרח מוצאת מהחוק. הנקמנות לעומתה, היא יצר שלילי שמונע מגאווה וכעס. מטרת הנקמנות היא לכפות על מושאה סבל הדומה לזה שגרם מלכתחילה ואף הרבה יותר, ולעיתים להרתיע מעשיית עוול או לחלופין לשרת מטרות רגשיות.

מאפייני הנקמה בחברה

עריכה

בחברות מסוימות מאמינים כי נזק הנקמה צריך להיות גדול מהעוולה המקורית, כפעולת ענישה. הפילוסופית מרתה נוסבאום טוענת שההבנה האנושית שחיי האדם שבירים, ניתנים לפגיעה וחילול על ידי אחרים, היא שמביאה לתפיסה שהתרופה היחידה היא תגובת נגד, מכוונת וחמורה באותה מידה. וכדי לוודא איזון, הנקמה חייבת להיות מדויקת ויחסית לפגיעה המקורית. ההבדל היחיד מהמעשה המקורי הוא בזמן ובעובדה שהנקמה תגובתית ולא יזומה - תכונה ההולכת ונעלמת כשמדובר ברצף של פעולות ותגובות.[דרוש מקור]

ההיסטוריה של הנקמה

עריכה

בחברות עתיקות, בעיקר באלו החסרות מערכת צדק מרכזית, השיטה להרתעה מפני רצח הייתה להרשות למשפחת הקורבן לנקום ברוצח (נקמת דם). עם זאת, אם משפחות הרוצח והקורבן לא הסכימו לגבי מוסריות ההרג, הם לא הסכימו, מן הסתם, לגבי ההצדקה שבנקמה, דבר שיכל להוביל לסכסוך דמים.

סכסוכי דמים ונקמות דם הם מעגלים של פרובוקציה ומעשי נקם, שנמשכו לאורך תקופות ארוכות על ידי קבוצות משפחתיות ושבטיות; הם היו חלק חשוב אצל חברות טרום-תעשייתיות רבות, בעיקר באזור הים התיכון, ועדיין קיימים באזורים שונים. מנהגים וטקסים מיוחדים פותחו בחברות רבות בניסיון לשבור מעגלי נקמה ולקדם התפייסות, כגון טקס הסולחה בחברה הערבית.

במהלך ימי הביניים, רוב האנשים לא הסכימו ליישב פגיעה או עלבון עד שלא התבצעה נקמה, או לכל הפחות, קיבלו פיצוי כספי. כך פותחה שיטה ה-wergild (מילולית: מחיר אדם) האנגלו סקסונית שקבעה ערך כספי כנגד מעשי אלימות שונים, בניסיון לעצור את התדרדרות הנקמה על ידי קביעת האחריות של העבריין.

ביפן הפאודלית, מעמד הסמוראים שמר על כבוד המשפחה, השבט או המושל על ידי פעולות של נקמת דם, או "קטקוצ'י". מעשי הרג אלו כללו גם את קרובי המשפחה של התוקף. כיום הקטקוצ'י מתבצע, ברוב המקרים, בדרכי שלום, אך הנקמה נשארה מרכיב חשוב בתרבות היפנית.

במהלך ההיסטוריה שימשה נקמה להצדקת עימותים אלימים, מלחמות והתקפות טרור, אשר תכופות הופכים לשרשראות ארוכות של נקמה ונקמת גומלין. למשל, גם פיגועי 11 בספטמבר וגם מלחמת אפגניסטן (2001–2014) שהתחוללה בעקבותיהם הוצדקו על ידי יוזמיהם כנקמה. הפסיכולוג הקנדי סטיבן פינקר כלל את הנקמה כאחד הגורמים המרכזיים המעודדים אלימות גלובלית בספרו המלאכים הטובים של טבענו. מאידך סבור פינקר שיכולת האדם להתפייס ולסלוח היא הצד השני של הצורך בנקמה, וסוקר בספרו מקרי התפייסות ושבירת מעגל הנקמה במלחמות בין מדינות, כגון הסכם השלום בין ישראל למצרים, ובמלחמות אזרחים, דוגמת ביטול משטר האפרטהייד בדרום אפריקה. יוזמת התפייסות אמינה תכופות מחייבת נטילת סיכון, כמו בביקור נשיא מצרים סאדאת בישראל, או הצהרה רשמית של התנצלות ומחיקה של חשבונות העבר, כמו בוועדת האמת והפיוס בדרום אפריקה. מדען המדינה גראהם דודס תיעד התנצלויות רשמיות על ידי מנהיגים פוליטיים ודתיים במהלך ההיסטוריה[1] ומצא זינוק גדול במספרן מאז שנות ה-80 של המאה ה-20.

הנקמה בתרבות ובאמנות

עריכה

הנקמה הייתה נושא שכיח באומנות ובתרבות במהלך ההיסטוריה. דוגמאות קלאסיות כוללות את: האורסטיאה, טרגדיית הנוקם, מדיאה, הטרגדיה הספרדית, המלט, דון ג'ובאני, חבית האמונטילדו, כוחו של גורל, מובי דיק, אותלו, מקבת', טיטוס אנדרוניקוס, מיכאל קולהאס והרוזן ממונטה כריסטו. היא גם נושא נפוץ בספרות בלשית, לדוגמה קציר הדמים של דשיל האמט.

הנקמה מופיעה בסרטי קולנוע רבים כגון קונאן הברברי, נקמה, קארי, המעניש, באטמן, ונדטה, סוויני טוד, להרוג את ביל וממזרים חסרי כבוד.

סרטים אחרים מטפלים בנושא הנקמה בצורה יותר דמיונית ועתידנית, כמו במסע בין כוכבים 2: זעמו של חאן.

האמרה "נקמה היא מנה שמוטב להגישה קרה" מופיעה לראשונה ברומן מהמאה ה-18 "יחסים מסוכנים", אך כיוון שאינה מופיעה בטקסט הצרפתי המקורי, לא ברור שזוהי באמת ההופעה הראשונה. האמרה מופיעה באנגלית בספר "הסנדק" מ-1969, ובסרט הקולנוע "דם כחול" מ-1949. האמרה מופיעה שוב בסרט "להרוג את ביל" בכותרתו.

הנקמה ביהדות

עריכה

נקמה אישית

עריכה

בתורה נאמר שאסור לאדם לנקום בחבירו, בפסוק "לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ" (ויקרא, י"ט, י"ח). ולא רק הנקמה לגמול רעה תחת רעה במעשה ממשי אסורה, אלא גם הנטירה לנטור לאדם מישראל איבה בלב אף היא אסורה.

והרמב"ם מפרט הלכה זו על פי התלמוד[2]:

הנוקם מחבירו עובר בלא תעשה שנאמר "לא תקום" ואף על פי שאינו לוקה עליו, דעה רעה היא עד מאד, אלא ראוי לו לאדם להיות מעביר על מדותיו, על כל דברי העולם, שהכל אצל המבינים דברי הבל והבאי ואינן כדי לנקום עליהם. כיצד היא הנקימה? אמר לו חבירו: השאילני קרדומך, אמר לו איני משאילך. למחר צריך לשאול ממנו. אמר לו חבירו השאילני קרדומך. אמר לו איני משאילך כדרך שלא השאלתני כששאלתי ממך. הרי זה נוקם. אלא כשיבוא לו לשאול יתן בלב שלם ולא יגמול לו כאשר גמלו, וכן כל כיוצא באלו, וכן אמר דוד בדעותיו הטובות: "אם גמלתי שולמי רע ואחלצה וגו'".

הרמב"ם מנמק שם עוד את איסור הנטירה - שהיא זכירת העוול שנעשה לו, מפני שהתורה חששה שהנטירה תוביל לנקמה, ולכן אף שנעשה לאדם עוול הוא מצווה לשכוח ממנו. לפרשנותו של הרמב"ם זוהי הדרך הנכונה שבה יכולה להתקיים החברה האנושית (שם).

אמנם בתלמוד נאמר שאיסור התורה של נקימה ונטירה נאמר רק על פגיעה ממונית, אבל על צער פיזי או על עגמת נפש, אף על פי שהכתוב משבח את הנמנע מלהגיב גם עליהם, אין בהם את איסור התורה של נקימה ונטירה.[3] עוד אמרו חז"ל: "כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם",[4] אמנם ברמב"ם כתב שמדובר דווקא שביזהו ברבים שיש בזה ביזוי לכבוד התורה, אבל אם ביזהו ביחידות וודאי שמחויב למחול.[5]

בתורה נאמר כאשר עבד או שפחה כנענים נהרגו בידי אדונם, הייתה קיימת חובה לבית הדין ולהעניש את האשם, לנקום את מותם ב"ענישת נקמה", כנראה בשל העובדה שאין להם קרוב שינקום את מותם.[6] בדומה לכך הוא דינו של מי שרצח את זולתו בזדון, שגם אז נראה שהתורה נותנת לגיטימציה לגאולת דם - "אוֹ בְאֵיבָה הִכָּהוּ בְיָדוֹ וַיָּמֹת, מוֹת יוּמַת הַמַּכֶּה רֹצֵחַ הוּא, גֹּאֵל הַדָּם יָמִית אֶת הָרֹצֵחַ בְּפִגְעוֹ בוֹ." (במדבר, ל"ה, כ"א).

רבי שלמה גאנצפריד בקיצור שולחן ערוך, נותן עצה, למי שבוער בו יצר הנקמה: "אם תרצה להנקם מאויבך תוסיף מעלות טובות ותלך בדרכי ישרים, ובזה ממילא תנקם משונאך, כי הוא יצטער על מדותיך, ויתאבל בשמעו שמעך הטוב. אבל אם תעשה מעשים מכוערים, אז ישמח שונאך על קלונך וחרפתך. והנה הוא מתנקם בך".[7]

הרמב"ם קובע שהתורה במהותה אינה נקמנית, בהקשר של חילול שבת לצורך פיקוח נפש הוא כותב כך: "ואסור להתמהמה בחילול שבת לחולה שיש בו סכנה שנאמר (ויקרא, י"ח) "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" - ולא שימות בהם, הא למדת שאין משפטי התורה נקמה בעולם, אלא רחמים וחסד ושלום בעולם".[8]

נקמה לאומית

עריכה

אמנם לעומת איסור הנקמה על היחיד, הנקמה בממד הלאומי מותרת כלפי עמים הצוררים ואויבים את עם ישראל, כדברי הפסוק "לַעֲשׂוֹת נְקָמָה בַּגּוֹיִם, תּוֹכֵחוֹת בַּלְאֻמִּים" (תהילים, קמ"ט, ז'). נקמה זו לעיתים היא אף נתפסת כחובה דתית. אחד הנימוקים המרכזיים לכך הוא שהגויים בדרך כלל מנסים להדיח את היהודים מאמונתם באלוהי ישראל.[9] ולכן בהקשר זה בתנ"ך מוטיב הנקמה די רווח: בספר במדבר מסופר על אלוהים שמצווה את משה לפני מותו לנקום את נקמת ישראל מיד המדיינים, שהחטיאו ופגעו בבני ישראל - "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים - אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ",[10] וליישם בכך ציווי כללי שכבר היה קיים.[11] ממד הנקמה בולט ביחס לעמלק שכלפיו קיים ציווי כוללני: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ...תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח".[12] "וַיֹּאמֶר: כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ, מִלְחָמָה לה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר".[13] עוד מסופר על שמשון המתפלל לנקום בפלשתים, ועל הענות אלוהים לתפילתו: "וַיִּקְרָא שִׁמְשׁוֹן אֶל ה' וַיֹּאמַר: אֲדֹנָי ה', זָכְרֵנִי נָא וְחַזְּקֵנִי נָא, אַךְ הַפַּעַם הַזֶּה הָאֱלֹהִים, וְאִנָּקְמָה נְקַם אַחַת מִשְּׁתֵי עֵינַי מִפְּלִשְׁתִּים." (שופטים, ט"ז, כ"ח). וכן מסופר על שאול המבקש מדוד "לְהִנָּקֵם בְּאֹיְבֵי הַמֶּלֶךְ".[14] עוד נאמר: גדולה נקמה שניתנה בין שתי אותיות.[15]

התורה מצווה להימנע מדרישת שלומם וטובתם של עמים שנמנעו לעזור לעם ישראל ואף ניסו לפגוע בהם: "לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה' גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' עַד עוֹלָם. עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלְלֶךָּ. וְלֹא אָבָה ה' אֱ-לֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ אֶל בִּלְעָם וַיַּהֲפֹךְ ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה כִּי אֲהֵבְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ. לֹא תִדְרֹשׁ שְׁלֹמָם וְטֹבָתָם כָּל יָמֶיךָ לְעוֹלָם".[16]

לפי ההלכה, שלושה איסורים יש כלפי עמונים ומואבים:

  1. איסור להתחתן עם גבר עמוני ומואבי, אפילו לאחר שהתגיירו.[17]
  2. בשונה משאר העמים שיש מצווה לקרוא להם לשלום לפני הלחימה בהם, לעמון ומואב אסור לקרוא לשלום. אמנם, אם הם מעצמם הציעו להשלים עם ישראל - מותר להשלים איתם.[18]
  3. בשונה משאר עבדים הבורחים מאדוניהם, שאסור להסגיר אותם, את העבדים מבני עמון ומואב צריך להסגיר לאדוניהם.[18]

עם זאת, כלפי אדומים ומצריים התורה נוקטת ביחס שונה, מתירה להתחתן עמם לאחר כמה דורות של התמזגות, ואף אוסרת לתעב את הנישואין עמם. את היחס השונה מנמקת התורה בכך שמדובר בעמים עם היסטוריה חיובית כלפי עם ישראל: "לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי כִּי אָחִיךָ הוּא לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ. בָּנִים אֲשֶׁר יִוָּלְדוּ לָהֶם דּוֹר שְׁלִישִׁי יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה'".[16][19]

אלוהים, האל ביהדות מצטייר לא רק כאל חסד ורחמים שטוב לכל ורחמיו על כל מעשיו, אלא גם כאל מעניש ונוקם[20] שהנקמה היא שלו: "לִי נָקָם וְשִׁלֵּם" (דברים, ל"ב, ל"ה). והוא מתואר כמי שנוקם באויביו וצריו, בין אם אלו מישראל: "וְאִם בְּגוֹי אֲשֶׁר כָּזֶה לֹא תִתְנַקֵּם נַפְשִׁי" (ירמיה, ה', ט'), ובין אם אלו מאומות העולם: "כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו" (דברים, ל"ב, מ"ג).[21] בהתאם לכך, בתפילות ובמזמורים שונים ישנה ציפייה ובקשה שה' ינקום מהעמים שפגעו בישראל, לדוגמה בתהילים "אֵל נְקָמוֹת ה', אֵל נְקָמוֹת הוֹפִיעַ. הִנָּשֵׂא שֹׁפֵט הָאָרֶץ, הָשֵׁב גְּמוּל עַל גֵּאִים" (תהילים, צ"ד, א'ב'). החזקוני מסביר שאצל האל הנקמה היא נעלה בשונה מהאדם, כי מתי שהאדם מתנקם הכעס שולט עליו, אבל מתי שהאל מתנקם זה מגיע בשליטה על כעס.[22]

פתרון סכסוכים לפי התורה

עריכה

על פי התורה, פתרון סכסוכים(שעלול להיות מניע של נקמה) צריכים להיות בדרך של משפט

פתרון סכסוכים בדמוקרטיה

עריכה

במדינות דמוקרטיות מתקיים שלטון החוק ומגיד פתרון סכסוכים על ידי פניה לרשויות ובתי משפט.

המשפט הפלילי מסדיר דרכי התנהגות מקובלים במקרה של סכסוכים ואוסר על עבירה על חוק העונשין חוץ מאשר מתקיימים הגנות לאחריות פלילית, החוק אוסר על עשיית דין עצמי.

קישורים חיצוניים

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ Dodds, G. G. 2003. Political apologies: Chronological list.
  2. ^ תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף כ"ג, עמוד א'
  3. ^ תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף כ"ג, עמוד א'
  4. ^ תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף כ"ב, עמוד ב'
  5. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות תלמוד תורה, פרק ז', הלכה י"ג
  6. ^ "וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ אוֹ אֶת אֲמָתוֹ בַּשֵּׁבֶט וּמֵת תַּחַת יָדוֹ - נָקֹם יִנָּקֵם" (ספר שמות, פרק כ"א, פסוק כ')
  7. ^ ספר קצור שו"ע סימן ל, איסור רכילות, סעיף ח'
  8. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות שבת, פרק ב', הלכה ג'
  9. ^ כלי יקר על ספר ויקרא, פרק י"ט, פסוק י"ח
  10. ^ ספר במדבר, פרק ל"א, פסוק ב'
  11. ^ ספר במדבר, פרק כ"ה, פסוק י"ז
  12. ^ ספר דברים, פרק כ"ה, פסוקים ט"זי"ט
  13. ^ ספר שמות, פרק י"ז, פסוקים ח'ט"ז
  14. ^ ספר שמואל א', פרק י"ח, פסוק כ"ה
  15. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ל"ג, עמוד א', שנאמר :"אל נקמות ה'" ורש"י פירש (ד"ה במילתה): "במקום שצריכה נקמה דבר גדול הוא".
  16. ^ 1 2 ספר דברים, פרק כ"ג
  17. ^ ספר המצוות, לאו נ"ג
  18. ^ 1 2 משנה תורה לרמב"ם, הלכות מלכים ומלחמות, פרק ו', הלכה ו'
  19. ^ ספר המצוות, לאו נ"ד
  20. ^ "אמר ליה משה שמי אתה מבקש לידע? לפי מעשי אני נקרא. כשאני דן את הבריות אני נקרא אלהים, וכשאני עושה נקמה ברשעים אני נקרא צבאות, וכשאני תולה על חטאיו של אדם אני נקרא אל שדי, וכשאני יושב במדת רחמים אני נקרא רחום. שמי הוא לפי מעשי. (מדרש תנחומא ספר שמות, פרק כ')
  21. ^ וכן דוגמאות נוספות בספר דברים, פרק ל"ב, פסוק מ"א, ספר ישעיה, פרק א', פסוק כ"ד, וספר ירמיה, פרק מ"ו, פסוק י'
  22. ^ פירוש חזקוני על התורה חומש ויקרא פרק יט פסוק יח.