ברל כצנלסון – הבדלי גרסאות

ב-1919 נפטרה שרה שמוקלר מ[[קדחת צהובה]]. יחסיה עם ברל נמשכו 15 שנה. בעת ההלוויה בכנרת, הוא התעלף ליד הקבר הפתוח. לאחר מותהּ, חידש את הקשר עם לאה מירון, חברתם המשותפת, והיא הפכה לבת-זוגו.{{הערה|אניטה שפירא, '''ברל''', חלק א, עמ' 158–160.}} הם התגוררו יחד בחדר ליד יפו, אולם בסתיו 1919 נסע כצנלסון בשליחותו הראשונה לאירופה ולאה חזרה לכנרת. לאחר שובו לארץ, עברה להתגורר איתו בבית ליד קבוצת הפועלים שארגן [[בן-ציון ישראלי]] דרומית ליפו. אולם בקיץ 1920 שוב יצא מישראלמארץ ישראל, ולאה חזרה שוב לכנרת. הזוג מעולם לא התחתן, אולם ב-1921 הוציא ברל עבורה פנקס חבר של ההסתדרות, ובו ציין כי היא נשואה לו. כתוצאה מכך, נרשם בפנקסה השם "לאה מירון־כצנלסון". כאשר היה ברל כבן 35, החליט הזוג לחיות יחד חיי משפחה של קבע.{{הערה|אניטה שפירא, '''ברל''', חלק א, עמ' 162–165.}}

בדצמבר 1929 נשלח כצנלסון מטעם המפלגה המתאחדת לגרמניה וללונדון.{{הערה|שם=ברל 300}} בדרכו עצר ב[[קאפרי]], שם ביקר אצל הסופר הרוסי הגדול ביותר באותה תקופה, [[מקסים גורקי]]. כצנלסון השתתף בוועידת ציוני גרמניה ב[[יינה]], שם התקשה לפעול באווירה העוינת מצד אנשי השמאל המקומיים. לאחר מכן השתתף בוועידת פועלי ציון בגרמניה, שם הצליח להעביר החלטות על סולידאריות מלאה עם ההסתדרות וגם לגבש סביבו חוג נאמן מקרב חברי המפלגה. בתחילת ינואר 1930 נסע ללונדון, שם השתכן בבית משפחת [[דב הוז]]. בלונדון זכה לקבלת פנים חמה, ערך פגישות רבות ונחל הצלחה. על אף שלא היה חבר ההנהלה הציונית, הוזמן להשתתף בישיבותיה כאחד מנציגי [[הוועד הלאומי]], על פי דרישתו של יושב ראש הוועד, [[פנחס רוטנברג]]. כמו כן, השתתף בישיבת הנעילה של ועידת הפדרציה הציונית בבריטניה. נאומו ביידיש עשה רושם על המאזינים ובעקבות זאת הוזמן להרצאות בערי השדה והפך לחביב החברה הגבוהה היהודית בבריטניה.{{הערה|שם=ברל 311|אניטה שפירא, '''ברל''', חלק א, עמ' 311–314, 316–318.}} מסעו באירופה ארך ארבעה חודשים.{{הערה|שם=ברל 300}}

בספטמבר 1930 השתתף בקונגרס של ארץ ישראל העובדת שארגן בן-גוריון בברלין וזכה להערכה רבה. משם נשלח לסדרת הרצאות שארכה 10 ימים ב[[הארצות הבלטיות|ארצות הבלטיות]]. היה זה ביקורו הראשון שם. בעת שהותו שם נתפרסם [[הספר הלבן של פאספילד]]., בעקבותובעקבות זאת חזר ללונדון. בנובמבר החל משא ומתן בין נציגי ההנהלה הציונית לבין ועדת הקבינט הבריטי על דו"ח [[ועדת שו]] ו[[דו"ח הופ-סימפסון]], וכצנלסון השתתף בישיבות הוועדה הפוליטית שליד ההנהלה, ששימשה גוף מייעץ. הוא התנגד להצעת הרוב ליישב את הערבים ה"מנושלים" ב[[עבר הירדן]], וטען כי כך תזכה אגדת ה"נישול" לגושפנקה רשמית, ובעבר הירדן יווצר ריכוז אוכלוסייה של [[ערביי ארץ ישראל]] שימנע בעתיד התיישבות יהודית באזור. בדצמבר 1930 חזר לארץ ישראל. בפברואר 1931 נשא במושב השלישי של מועצת מפא"י את ההרצאה המרכזית על המצב המדיני, בה התייחס לתוכנית להקמת מועצה מחוקקת ותקף את ההשקפה שיש למהר ולקבל הצעות מצד הבריטים מתוך הערכה שהן בלתי נמנעות ומוטב להשלים עמן וכך לזכות בדעת קהל חיובית. הוא דחה את ההשקפה שלפיה ניתן להגביל את המועצה המחוקקת בהגבלות שינטרלו את יתרון הרוב הערבי, וטען כי מרגע קבלת העקרון של ייצוג האוכלוסייה במועצה, ההגבלות הללו עלולות להפוך ל[[אות מתה]].{{הערה|אניטה שפירא, '''ברל''', חלק א, עמ' 324–326, 329–330.}}