ויקיפדיה

פנחס רוטנברג – הבדלי גרסאות

עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה
→ העריכה הקודמתהעריכה הבאה ←
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
חזותיקוד ויקי
מ תקלדה
Dorian Gray Wild (שיחה | תרומות)
11,277 עריכות
←‏פנחס רוטנברג: לפי דף השיחה
שורה 27:
|הערות שוליים=
|השכלה=}}
'''פנחס (פיוטר) רוטנברג''' ([[תרל"ט]], [[5 בפברואר]] [[1879]] -– [[י"ד בטבת]] [[תש"ב]], [[3 בינואר]] [[1942]]) היה מהפכן [[רוסיה|רוסי]] ממוצא יהודי, חבר [[המפלגה הסוציאל-רבולוציונית]], ממנהיגי [[היישוב העברי]] וחלוץ ה[[תעשייה]] המודרנית ב[[ארץ ישראל]], מייסד "חברת החשמל פלשתינה", הורתה של [[חברת החשמל לישראל]].
 
==קורות חייו==
שורה 33:
פנחס–פיוטר מוסייביץ רוטנברג נולד בעיר [[רומני (עיר)|רומְנִי]] שב[[אוקראינה]].{{הערה|שם=שאלתיאל 21–22}} אביו, משה, היה סוחר, ואמו הייתה בתו של ה[[רב]] [[פנחס מרגולין]] מ[[קרמנצ'וג]]. הוא עצמו למד תחילה ב"[[תלמוד תורה|חדר]]".
בגיל 11 נשלח ללמוד בגימנסיה הריאלית בעירו, שם נתגלו כישוריו במדעים המדויקים. לאחר מכן למד במוסד הפוליטכני ב[[סנקט פטרבורג]],{{הערה|שם=שאלתיאל 21–22|שאלתיאל, א, עמ' 21–22.}} אותו סיים לאחר השעיה והגליה ל[[יקטרינוסלב]], בעקבות השתתפותו במהומות סטודנטים.
הוא נישא לאולגה חומנקו, חברת התנועה המהפכנית, שהיתהשהייתה [[פרבוסלבי]]ת, ולשם כך [[התנצרות|התנצר]]. לזוג נולדו שלושה ילדים.
 
===פעילותו המהפכנית ברוסיה===
[[קובץ:Rutenberg wanted.jpg|ממוזער|שמאל|150px|פיוטר רוטנברג]]
בתור סטודנט, היה חבר תחילה באגודות מהפכניות שנטו ל[[מפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית הרוסית]]. לאחר שסיים את לימודיו בהצטיינות, התקבל לעבודה כמהנדס ב[[מפעל קירוב|מפעל פוטילוב]] בבירה, שייצר נשק ובנה אניות. הפועלים שהיו תחת פיקוחו, סיפרו לו על הפעילות המהפכנית המתחוללת במועצות הפועלים בעיר והוא הצטרף אל [[המפלגה הסוציאל-רבולוציונרית]]. באמצעות הפועלים במפעל, הכיר את האב [[גאורגי גפון]]. בתחילת ינואר 1905 הוכרזה במפעל שביתה, שהייתה גורם ישיר למצעד ב-9 בינואר.{{הערה|לפי [[הלוח היוליאני]].}}. רוטנברג שמע מהפועלים על קיום תהלוכת ההמונים, דיווח עליה למפלגתו, ובהוראתה הצטרף אל ההפגנה, בניסיון לפקח עליה. כאשר החלו ה[[קוזאקים]] לירות במפגינים, הציל רוטנברג את חייו של גפון, המבוקש על ידי השלטונות: הוא קיצץ את זקנו, גילח את שערות ראשו, הלביש אותו בבגדי אשה והבריח אותו מאזור ההפגנה. הוא העביר אותו בין דירות מסתור ולבסוף החביא אותו בדירת מקורבו, הסופר [[מקסים גורקי]]. בהוראת המפלגה, הבריח אותו אל מחוץ לרוסיה ונסע איתו לערים שונות באירופה, בהן נפגשו עם אישים שונים ממגוון מחנות תנועת המהפכה הרוסית. יום המצעד, הוא "[[יום ראשון העקוב מדם (1905)|יום ראשון העקוב מדם]]", התחיל את [[מהפכת 1905]] ב[[רוסיה]].{{הערה|שאלתיאל, א, עמ' 23–25.}}
 
בסתיו 1905 היה גפון מעורב בתוכנית להבריח ספינת נשק למהפכנים ברוסיה. הספינה היתההייתה אמורה לפרוק את מטענה בקרבת הגבול עם [[פינלנד]]. רוטנברג הגיע לשם בחשאי, כדי לקבל את פניה, אולם ל[[אוכרנה]] נודע על כך והוא נאסר על ידי המשטרה.{{הערה|שאלתיאל, א, עמ' 26.}} לאחר מכן שוחרר בעקבות [[מנשר אוקטובר]].
 
====רצח האב גפון====
שורה 45:
תמורת חזרתו של גפון לרוסיה וחידוש פעולתן של אגודות הפועלים שהקים, דרש ממנו [[פיוטר רצ'קובסקי]] {{אנ|Pyotr Rachkovsky}}, מראשי האוכרנה, שיסייע לו בגיוס פעילים מהפכנים למשטרה החשאית ושישכנע את רוטנברג לשמש כמודיע שלה תמורת 25,000 רובל. גפון סיפר על כך לרוטנברג וניסה לשכנעו לשמש יחד עמו כ[[סוכן כפול]]. אלא שקשריו של גפון עם המשטרה כבר פורסמו בעיתונות ורוטנברג חשש כי יחסיו עם גפון, שקודם לכן רוממו את קרנו במפלגה הסוציאל-רבולוציונרית, עלולים עתה להחשידו בעיני ראשיה, ולכן נאלץ לספר על כך לוועד המרכזי שלה. על פי דרישתו, נפגש עם [[יונה אזף]], ראש הארגון הלוחם הסוציאל-רבולוציונרי, ועם סגנו, [[בוריס סבינקוב]]. אלא שגם אזף עצמו היה סוכן של האוכרנה. בתקופה מסוימת התגורר גפון בדירתו באירופה ואזף ככל הנראה חשש שהכומר יספר לרצ'קובסקי, המפעיל המשותף שלהם, דברים שרצה להסתיר, ולכן פסק כי יש לחסל את גפון. לאחר מכן הוחלט על ידי ראשי המפלגה, כי יש לחסל יחד איתו גם את רצ'קובסקי, כאשר שניהם נמצאים יחד, כהוכחה לבגידתו. משימת החיסול הוטלה על רוטנברג.{{הערה|שאלתיאל, א, עמ' 27–28.}}
 
ב-4 במרץ 1906 נועדה להתקיים פגישה משולשת בסנקט פטרסבורג בין רוטנברג, קפון ורצ'קובסקי, אולם אזף סיפר לרצ'קובסקי על התכניתהתוכנית לרצוח אותו ולכן הוא לא הגיע לפגישה. בהמשך דרש רצ'קובסקי מרוטנברג מידע מסגיר על חבריו, כהוכחה לנכונותו לשתף פעולה עם האוכרנה, אולם רוטנברג דחה את ההצעה והודיע לאזף כי נכשל במשימתו וביקש לשחררו ממשימת החיסול. בתגובה לכך, האשים אותו אזף במורך-לב ובאי-ציות להוראות המפלגה והורה לו לרצוח את גפון בלבד, בטענה כי מדובר בהוראות הוועד המרכזי שלה. לצורך המשימה, גייס רוטנברג שלושה מאנשי הארגון הלוחם של המפלגה וקבע עם גפון פגישה בדאצ'ה באוזרקי, עיירת חוף קטנה, הסמוכה מאד לגבול פינלנד. ב-28 במרץ 1906 הגיע גפון לפגישה ונתלה במקום. גופתו נמצאה רק כעבור חודש ימים.{{הערה|שאלתיאל, א, עמ' 28.}} המפלגה סירבה לדרישת רוטנברג שתצהיר כי הרצח בוצע בשמה ובהחלטתה. היא אף ערכה לו בירור וסירבה לטהר את שמו. אזף גם איים על חייו, אם יעז להאשים אותה בפרשה. ב-1907 כתב רוטנברג רשימה, בה סיפר את גרסתו. הוא טען כי הרצח בוצע לאחר שערך לגפון משפט חברים: הוא הסתיר את שותפיו מאחורי פרגוד, ובשיחה עם גפון גרם לו לספר על קשריו עם האוכרנה. בתום השיחה חשף את "השופטים" מאחורי הפרגוד, ולטענתו, הפקיד בידיהם את ההכרעה בגורלו ועזב את המקום, וכששב לשם מצא את הכומר תלוי ומת.{{הערה|שאלתיאל, א, עמ' 29.}}
 
יחסיו של רוטנברג עם המפלגה הורעו מאד והוא חשש לחייו מפני אזף והאוכרנה.{{הערה|שם=שאלתיאל 30|שאלתיאל, א, עמ' 30.}} בעקבות האשמות עיתונות הימין בהיותו גם כן סוכן כפול, נאלץ רוטנברג לעזוב את רוסיה.
שורה 57:
 
בעקבות מפגשו עם החוגים הציוניים הסוציאליסטיים של [[פועלי ציון]] בתקופת המלחמה, ובהם [[דב בר בורוכוב]], נדבק רוטנברג ברעיון הקמתם של [[הגדודים העבריים]] שיילחמו לצד [[מדינות ההסכמה]], כחלק מעסקה מדינית: בתמורה לכך יזכו היהודים לחסות מעצמתית לבית לאומי.{{הערה|שם=שאלתיאל 32–33}} בכך גם יוכל להתממש החזון הציוני, וגם ניתן יהיה לרתום את דעת הקהל היהודית לטובת מדינות ההסכמה, דבר שעשוי להועיל לדמוקרטיזציה המיוחלת של רוסיה.
רוטנברג יצא לעשות נפשות לתכניתולתוכניתו בבירות אירופה המערבית. ב-23 בספטמבר 1914 הוסר איסור הכניסה שלו לבריטניה והוא נפגש בלונדון עם ראשי הקהילה היהודית ומנהיגי הציונים, וכן עם ראשי המדינה ובהם מנהיג מפלגת [[הלייבור]], [[רמזי מקדונלד]], אולם הוא נכשל בניסיונותיו וחזר לאיטליה. הוא שלח מכתבים ל[[זאב ז'בוטינסקי]], שעמל בעצמו על הפצת רעיון הגדודים, ובאפריל 1915 נפגש עמו ב[[ברינדיזי]] והגיע איתו לחלוקת עבודה בנושא.{{הערה|שם=שאלתיאל 32–33|שאלתיאל, א, עמ' 32–33.}}
 
====בארצות הברית====
בשלהי מאי 1915 הגיע רוטנברג ל[[ארצות הברית]], כדי לקדם בקרב [[יהדות ארצות הברית|הקהילה היהודית בארצות הברית]] את רעיון הגדודים העבריים, אולם הרעיון לא זכה לתמיכה.{{הערה|שאלתיאל, א, עמ' 34.}} הוא התגייס לטובת מחנה פועלי-ציון והסוציאליסטים, ויחד עם [[חיים ז'יטלובסקי]] עבר בין הקהילות היהודיות כחלק מקמפיין למען הקמת [[הקונגרס היהודי האמריקאי|קונגרס יהודי-אמריקני]], שאמור היה לייצג את כל חוגי הציבור היהודי בארצות הברית ולדרוש בשמו את תביעות העם היהודי לאחר המלחמה. בין היתר, השתתף רוטנברג בהוצאתו לאור של העיתון "דער יידישער קאנגרעס" ("הקונגרס היהודי"), שמטרתו היתההייתה להפיץ את עמדת החוגים הסוציאליסטיים בשאלה זו. מספר שבועות לאחר הגעתו לארצות הברית, פרסם את עיקרי השקפתו בחוברת "תחייתו הלאומית של העם היהודי". הוא כתב אותה עוד באיטליה (ברוסית) וניסה לקדם באמצעותה את רעיון הגדודים, אולם בארצות הברית הוצאו ממנה כל הקטעים שעסקו בנושא, בלחצם של [[יצחק בן-צבי]] ו[[דוד בן-גוריון]].{{הערה|שם=שאלתיאל 35–37|שאלתיאל, א, עמ' 35–37.}} לרוטנברג היה חלק מכריע בהפצת הרעיון ובהכשרת הקרקע להתגבשותו ולהוצאתו אל הפועל בסופו של דבר בשלהי המלחמה.{{הערה|שאלתיאל, ב, עמ' 577.}} במהלך שהותו בת השנתיים בארצות הברית, פרסם גם מאמרים בעיתונות, וכתב: "כל יהודי הוא לאומי או עשוי בהכרח להיות לאומי, בין שהוא רוצה בכך ובין שאינו רוצה. העולם הלא יהודי סביבנו כופה זאת עלינו בלא רחם, ואפילו האנטי-ציונים הנוקשים ביותר חולמים במעמקי לבם את החלום הנהדר של ארץ ישראל".{{הערה|מתתיהו מינץ, זמנים חדשים, זמירות חדשות: בר ברוכוב 1914–1917, עמוד 262, הוצאת עם עובד, תשמ"ח (1988): פ. רוטענבערג, "ציוניסטן און קאנגרעס" (ציונים וקונגרס), די ווארהייט, 3.8.1916.}} מאמריו הפכו אותו לשותף בפולמוסים ציבוריים ולביקורת, שגרמה לו להסתלק בהדרגה ממוקד הפעילות בשאלת הקונגרס היהודי.{{הערה|שם=שאלתיאל 35–37}}
 
רעיון הקונגרס היהודי לא הספיק להגיע לכלל מימוש, ובינתיים נפל הצאר הרוסי מכסאו ב[[מהפכת פברואר]] [[1917]].
שורה 67:
====ברוסיה====
[[קובץ:Pinhas Rutenberg 1919 passport.jpg|280px|ממוזער|שמאל|דרכונו של רוטנברג, בו השתמש בעת בריחתו ל[[אודסה]].]]
רוטנברג היה מקורב ל[[אלכסנדר קרנסקי]], ראש [[ממשלת המעבר הרוסית|הממשלה המהפכנית הרוסית]], שלאשהיה איתו במפלגה הסוציאל-רבולוציונית. קרנסקי לא תמך ביסודות [[האינטרנציונל השני|האינטרנציונליסטיים]] של [[המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות|הבולשביקים]], שמפלגת "[[פועלי ציון]]" הייתה קרובה אליהם. כשרוטנברג היה ב[[סטוקהולם]] בין 1 ל-10 באוגוסט 1917, הוא הצליח לסדר לבורוכוב היתר כניסה מסטוקהולם לרוסיה ב-2 בספטמבר 1917.{{הערה|מ. מינץ, זמנים חדשים, עמוד 321}}
אחרי שחזר לרוסיה, היה רוטנברג במחלוקת עם [[נחום ניר-רפאלקס|נחום ניר]], איש מפלגת "פועלי ציון" ברוסיה. רוטנברג רצה קודם לכונן רפובליקה בישראל ("טריטוריאליזציה פוליטית" שהתבססה על [[ציונות מדינית]]), ניר רצה עלייה חופשית לארץ ישראל ("טריטוריאליזציה כלכלית" שהתבססה על [[ציונות מעשית]]), ובורוכוב היה ביניהם.{{הערה|מ. מינץ, זמנים חדשים, פרק 'גישושים באפילה', עמ' 325–327}}
 
מספר ימים לאחראחדים אחרי בואו לרוסיה, מונה רוטנברג על ידי קרנסקי לסגן המושל של עיר הבירה [[פטרוגראד]],{{הערה|ראו גם: {{העם||האינגיניר רוטנברג|1917/10/19|00107}}}} וב-21 באוקטובר (3 בנובמבר) שימש גם בוועדה עליונה בת שלושה חברים שהופקדה על שמירת החוק והסדר בעיר. רוטנברג הנהיג יד קשה בדיכוי המבקשים למוטט את המשטר החדש והיו ידיעות על כך שמספר ימים לפני פרוץ [[מהפכת אוקטובר|המהפכה הבולשביקית]], הציע לקרנסקי לאסור את [[לנין]] ו[[טרוצקי]] ולתלות אותם, בעוון חתרנות וניסיון לפגוע בשלום המהפכה, אך קרנסקי סרב.{{הערה|שם=שאלתיאל 38}}{{הערה|על הצעת רוטנברג לקרנסקי לשפוט את לנין וטרוצקי, סיפר וינסטון צ'רצ'יל בנאומו בפרלמנט ב-1922. לדברי שאלתיאל (א, עמ' 141), היו אלו "חדשות... אשר המקור והסימוכין להן אינם ברורים עד עצם היום הזה". עם זאת, נתברר כי בעת שהותו של רוטנברג בדרום רוסיה ב-1919, העביר לשירותי המודיעין של בריטניה תזכיר חסוי ומפורט על המצב ברוסיה. רקס ליפר, איש המודיעין הבריטי שהיה עמו בקשר, אישר שקיבל את התזכיר, סיפר שהעביר אותו ל[[ארצ'יבלד סינקליר]] {{אנ|Archibald Sinclair, 1st Viscount Thurso}}, אחד מעוזריו הקרובים של צ'רצ'יל, וטען כי הוא בטוח שהתזכיר עבר לעיונו של צ'רצ'יל עצמו. לדברי שאלתיאל (א, עמ' 323–324, הערה 93), מתברר לפיכך, כי לצ'רצ'יל היו "סימוכין לדבריו". ב-23 במאי 1940 נפגש רוטנברג בלונדון עם "רב-המרגלים" [[רובין ברוס לוקהארט]] {{אנ|Robin Bruce Lockhart}} והציע לו לחסל את המופתי [[אמין אל-חוסייני]]. בדו"ח שמסר למשרד החוץ, ציין לוקהארט כי רוטנברג הזכיר את "הרקורד" שלו ולוקהארט פירש את הרמז כהתייחסות לרצח האב גפון. לדברי שאלתיאל (ב, עמ' 578–579), זוהי "אחת העדויות הישירות היחידות על חלקו של רוטנברג בפרשה" והיא מהווה אישור לדבריו של צ'רצ'יל.}} לאחר המהפכה נאסר על ידי הבולשביקים ונכלא במשך שישה חודשים ב[[מבצר פטרופבלובסקיה]]. הוא שוחרר בעקבות בקשתם של [[מקסים גורקי]] ו[[אלכסנדרה קולונטאי]].
 
רוטנברג עבר ל[[מוסקבה]] ועבד במנגנון המרכזי של התנועה ה[[קואופרטיב]]ית.
שורה 81:
[[קובץ:Pinhas Rutenberg.jpg|שמאל|ממוזער|220px|פנחס רוטנברג]]
בשלהי שנת [[1919]] עלה רוטנברג ל[[ארץ ישראל]].{{הערה|שם=שאלתיאל 41|שאלתיאל, א, עמ' 41.}} הוא עבד כמומחה בשירות [[ועד הצירים]] בארץ ישראל ובתפקידו זה, פתח משרד הכפוף לוועד, שכר אנשי מקצוע וערך [[סקר]] כללי של [[משק המים והשפכים בישראל|משק המים בארץ]].{{הערה|שאלתיאל, א, עמ' 47.}} בשלב זה היה חסר אמצעים וכל ההוצאות הכספיות עבור הסקר מומנו מכספי [[ההסתדרות הציונית]].{{הערה|שם=שאלתיאל 384–385|שאלתיאל, ב, עמ' 384–385: משכורתו של רוטנברג היתה חריגה מאד. ב-1935 עמדה על כ-8,000 ליש"ט בשנה.}}
ב-1 בינואר 1920 ביצע את פעולתו הציבורית הראשונה בארץ ישראל – הגשת סיוע לנפגעי סופות השלגים בירושלים.{{הערה|שם=שאלתיאל 618–620}} בסוף ינואר הגיע [[הרברט סמואל]] לביקור בארץ ישראל שנמשך חודשיים, במהלכו נפגש עם רוטנברג, שהציג בפניו תכניתתוכנית של אפשרויות ניצול ה[[חשמל]] בארץ.{{הערה|שאלתיאל, א, עמ' 49.}}
 
בזמן [[מאורעות תר"פ]] באפריל 1920, היה לרוטנברג חלק מכריע בארגון ההגנה היהודית בירושלים בשיתוף פעולה עם [[זאב ז'בוטינסקי]].{{הערה|שאלתיאל, ב, עמ' 434, 613.}} רוטנברג היה מעורב בעניינים רבים הקשורים ל[[היישוב|יישוב]], אך הוא מיהר לסיים את מחקרו וביוני אותה שנה הגיש לוועד הצירים תכניתתוכנית כוללת למפעל חשמל ו[[השקיה]] בארץ ישראל. המסמך המהודר הודפס באנגלית ובעברית ורוטנברג הדגיש בו את חשיבותה של [[עבודה עברית|העבודה העברית]]: "פועלים עבריים בא"י נכונים וגם מוכשרים הם לפנות לכל עבודה ואף להיותר סבוכה ומיגעה... א"י תהא עברית אך ורק כשכל העבודה שדבר לה עם בניין החיים תצא לפעולות על־ידיעל ידי פועלים עבריים... בנין הארץ ע"יעל ידי עבודה ערבית יביא לידי יצירת פלשתינא ערבית ולא א"י עברית למרות כל סכומי ההון היהודי שישקיעו בה".{{הערה|שאלתיאל, א, עמ' 50–51.}}
בקיץ 1920 הפקידה הממשלה בידי רוטנברג את מפעל סלילת [[כביש טבריה-צמח]]. הוא עסק בארגון כוח העובדים היהודים ובהסדרת תנאי עבודתם ומחייתם במקום.{{הערה|שם=שאלתיאל 66|שאלתיאל, א, עמ' 66.}}{{הערה|שאלתיאל, א, עמ' 301, הערה 26.}} בעבודה זו יצר את קשריו הראשונים עם ראשי [[תנועת הפועלים]] בארץ ישראל.{{הערה|שאלתיאל, ב, עמ' 609.}}
 
על רקע סוגיית קביעת [[גבול הצפון]] של ארץ ישראל המנדטורית, הופעל לחץ ציוני להכללת [[נהר הליטני]] ומקורות [[הירדן]] ו[[הירמוך]] בגבולות הארץ. רוטנברג חשש שתכניתושתוכניתו בסכנת ביטול ועקב כך נרתם ללחץ הדיפלומטי. במחצית השנייה של אוגוסט 1920 הגיע למשרדי ההסתדרות הציונית בלונדון ובתחילת אוקטובר עסק בפריז עם אנשי השדולה היהודית-ציונית בניסיונות לעכב את חתימת הסכם הגבולות בין בריטניה וצרפת ולהרחיק את קו הגבול צפונה, אל מעבר לליטני.{{הערה|שאלתיאל, א, עמ' 57–58.}}{{הערה|שם=שאלתיאל 113}} אולם הניסיונות כשלו וב-23 בדצמבר 1920 נחתם ההסכם הסופי על תוואי גבול הצפון, ללא הסכמת צרפת לשינוי הטריטוריאלי.{{הערה|שאלתיאל, א, עמ' 61.}}
 
====משא ומתן על הענקת זיכיון לייצור חשמל====
בספטמבר–אוקטובר 1920 הציע רוטנברג תכניותתוכניות מקיפות לפיתוח מפעלי מים, ניקוז מים, [[סכר|סיכור]] ופיתוח קרקע, ו[[תעלת השקיה|תעלות השקיה]].{{הערה|{{הצפירה||תכנית לעבודות הרבים בארץ ישראל|1920/09/15|00302}}}}{{הערה|{{הצפירה||על תכניתו של רוטנברג|1920/10/07|00302}}}}
ב-28 באוקטובר הפקיד נשיא ההסתדרות הציונית [[חיים ויצמן]] בידי רוטנברג, מכתב שהופנה אל [[הנציב העליון]], הרברט סמואל, בו תיאר את רוטנברג כמוסמך מטעם ההסתדרות הציונית לנהל בשמה את המשא ומתן על קבלת ה[[זיכיון (ממשל)|זיכיונות]] למפעל החשמל.{{הערה|שם=שאלתיאל 115–116}}
ב-8 בדצמבר נפגש רוטנברג עם סמואל וקיבל ממנו מכתב המלצה המעיד על יחסה החיובי של ממשלת בריטניה למפעל החשמל שלו. השיחה עסקה גם בנושאים נוספים הקשורים בארץ ישראל, המעידים על כך שרוטנברג נחשב כבר אז לנציג מוכר של [[היישוב העברי]].{{הערה|שם=שאלתיאל 66}}
בפברואר 1921 ביקר רוטנברג בלונדון ונפגש לראשונה עם פקידי משרד החוץ ומשרד המושבות שעתידים היו לעסוק באישור זיכיונות החשמל.{{הערה|שאלתיאל, א, עמ' 70.}} הוא המשיך לארצות הברית, שם השתתף באירועים ציבוריים לצורך איסוף כספים להקמת מפעל החשמל, מצויד במכתב ההמלצה מאת הנציב העליון. במרץ 1921 שב לארץ ישראל והציג בפני [[שר המושבות]] החדש, [[וינסטון צ'רצ'יל]], בעת ביקורו בירושלים, את תכניתותוכניתו לגבי הירדן ו[[נחל הירקון|הירקון]] וחשמול הרכבות,{{הערה|{{דואר היום||ידיעות אחרונות|1921/03/30|00303}}}} וזכה לתגובה חיובית.{{הערה|שאלתיאל, א, עמ' 76–78.}}
 
בזמן [[מאורעות תרפ"א]] במאי 1921, הטיל ועד הצירים על רוטנברג לארגן את הגנת היישוב היהודי באזור תל- אביב. בתוקף תפקידו זה, החליט, בניגוד לדעת חבריו בוועד ה"הגנה", להורות על פינוי יישובים יהודים קטנים, בהם [[מקוה ישראל]], [[בן שמן]] ו[[חולדה (קיבוץ)|חולדה]].{{הערה|[https://www.iec.co.il/archive/pages/events1920.aspx רוטנברג ומאורעות תר"פ-תרפ"א], באתר חברת החשמל}}
 
ב-14 ביוני 1921 נאם צ'רצ'יל בבית הנבחרים ורמז על המדיניות הנדרשת עתה לגבי המפעל הציוני, על רקע הזעם הערבי שהתפרץ במאורעות: "בעזרת פיתוח מתאים של משאבי הטבע בארץ־ישראל ואם יימצא ההון היהודי לכינונם של מפעלי השקיה ותחנות כוח על הירדן, אין לי ספק שמדי שנה בשנה יווצרו מקורות קיום חדשים לחיי רווחה למספר סביר של עולים חדשים יהודים, ותהליך זה יגביר את רווחתם של כל בני הקהילה, ערבים כיהודים". היתההייתה זו ההתייחסות הפומבית הראשונה למפעליו של רוטנברג כבעלי חשיבות פוליטית ולא רק כלכלית, והיא ביטאה שינוי במעמדם: לממשלת בריטניה היה עתה אינטרס ברור בהצלחתם.{{הערה|שאלתיאל, א, עמ' 81.}}
 
בסוף יוני 1921 הגיע רוטנברג ללונדון כדי ללבן עם עורך דינו, נתן אופנהיימר, את סעיפי הסכם הזיכיון.{{הערה|שאלתיאל, א, עמ' 86.}} עוד באמצע מאי הגיש לנציב העליון מסמך המפרט את יתרונות חשמולה של מסילת הברזל, בעיקר בקו יפו–ירושלים, אלא שהמסילה בקו זה היתההייתה שייכת לחברה צרפתית ומאחר שהממשלה היתההייתה צריכה לרכוש אותה לשם כך, הוסר הדיון בנושא מעל לפרק. בתגובה לטענות פקידי משרד המושבות, לגבי הענקת הבלעדיות למבקש הזיכיון, הצדיק זאת הרברט סמואל בנימוק שהמשקיעים יצטרכו להשקיע סכומים אדירים להפקת כמות חשמל שתהיה גדולה הרבה יותר מזו שיהיה לה בעתיד הקרוב דורש בארץ ישראל. ב-5 ביולי נערכה פגישה בין רוטנברג ואופנהיימר ובין כל פקידי מחלקת המזרח התיכון שטיפלו בנושא. רוטנברג התפשר על מספר דרישות של פקידי משרד המושבות, אולם עמד בתוקף על שתי דרישות משלו: ציון מפורש של ההסתדרות הציונית בכתב הזיכיון כגורם שהממשלה חייבת להיוועץ בו (וזאת על אף שבשלב זה כבר הופיע כיזם עצמאי), והענקת שטח של 50,000 דונמים בסביבות תחנת הכוח על הירדן, לצורך הקמת יישוב יהודי גדול, שיגן על על המפעל היקר מפני מתנכלים ולתושביו יהיה אינטרס מובהק בהצלחתו. האלטרנטיבה לכך, לטענתו, תהיה יקרה יותר ופחות נוחה: שיכון קבע במקום של כוח משטרה גדול. במהלך חודשים יולי–ספטמבר נערכו דיונים עם פקידי משרד המושבות, בהם הסכים רוטנברג לדחות את ההכרעה לגבי שתי דרישותיו אלו. לאחר פגישה עם פקידי סוכני הכתר ב-23 באוגוסט, הסכים לחלופה שהציעו המומחים, להתחייבות הממשלה לחשמול המסילה: הממשלה תתחייב לקנות מראש כמות קבועה של חשמל מדי שנה.{{הערה|שאלתיאל, א, עמ' 90–96.}}
 
====דרישה להסכמת הערבים====
בתקופה זו בה שהה בלונדון, שהתה בעיר גם המשלחת הפלסטינית הראשונה לשם, מטעם [[הקונגרס הערבי-פלסטיני]]. חברי המשלחת סירבו בתוקף להיפגש עם חיים ויצמן ונציגי ההסתדרות הציונית, אך הסכימו להיפגש עם רוטנברג, מתוך הנחה שהוא מייצג את המתונים ביישוב היהודי בארץ ישראל. ב-30 באוגוסט 1921 נפגש רוטנברג עם חברי המשלחת אבראהים שמאס ומועין אל-מאדי. לאחר הפגישה שלח רוטנברג מכתב סיכום לראש המשלחת, [[מוסא כאט'ם אל-חוסייני]], וביקש ממנו לתמוך במפעל החשמל, על בסיס ההבהרות שעלו בפגישה: יינתנו זכויות שוות לכל תושבי הארץ מהפעלת מפעל החשמל; כל אזרחי הארץ יוזמנו להשקיע בהקמת החברה והנהלתה תייצג את כל המשקיעים; עובדי התחנה יועסקו ללא אפליה וגם המהנדסים ייבחרו על פי כישוריהם בלבד; ויינתן סיוע לרשויות המקומיות הערביות לגייס כספי הלוואות שיאפשרו להן להתחבר לרשת החשמל. ב-8 בספטמבר שיגר סמואל מברק לצ'רצ'יל, שבסופו הציע דרישה חדשה לאישור הזיכיון: הסכמת המשלחת הערבית.{{הערה|שם=שאלתיאל 99–101|שאלתיאל, א, עמ' 99–101.}} כדי לסלק את המכשול שהציב סמואל, הסכים רוטנברג לוותר על שלוש דרישותיו שלו ולדחות את החתימה על שלושת הנספחים: חשמול מסילת הברזל, התחייבות הממשלה לקנות כמות קבועה של חשמל, והחכרת 50,000 דונם מאדמות המדינה. ג'ון שאקבורו, מנהל מחלקת המזרח התיכון, דחה את דרישתו של סמואל, בטענה כי המשלחת הערבית אינה באמת מייצגת את [[ערביי ארץ ישראל]] וכי ממילא אין ביכולתה, כגוף, להסכים לתמיכה במפעל, ועמדתו קיבלה את אישורו של צ'רצ'יל.{{הערה|שם=שאלתיאל 104–107|שאלתיאל, א, עמ' 104–107.}} ואכן ב-17 בספטמבר התקבלה תגובתו הרשמית של חוסייני להצעת רוטנברג: "אנו מצטערים על כי אין ביכולתנו להביע את השקפותינו בעניינך, קודם שתיקבע סופית מדיניות הממשלה בפלשתינה. עם־זאת עלינו לציין כי בני עמנו לא יראו כחוקי כל זכיוןזיכיון, אם לא יובא קודם־לכן לאישור כל האוכלוסייה של פלשתינה... דבר לא גורם לנו אושר כה רב, כמו מפעלים התורמים לרווחתה ולעושרה של פלשתינה, אך אנו משוכנעים כי ראוי לתת לנו הזדמנות ליטול על עצמנו מפעלי פיתוח אלה".{{הערה|שם=שאלתיאל 99–101}}
אלא שיום קודם לכן, הציע סמואל שרוטנברג יצהיר כי הוצאתם לפועל של מפעליו תותנה בהסכמת הערבים, בנספח נפרד וסודי, וכדי להניח את דעתו, ניסח רוטנברג את הצהרתו במכתב קצר למשרד המושבות: "בדבר התנגדות מקומית אפשרית שתתגלה בארץ־ישראל ביחס למפעלי, או לפרטים כלשהם בו, אבקש להבהיר כי אם אכן תהיה התנגדות אמיתית, יהיה זה בלתי־אפשרי מבחינתי לאסוף את ההון הדרוש להוצאתו לפועל, ולפיכך במקרה זה אצטרך לנטוש את תכניתיתוכניתי, או לחילופיןלחלופין, לשנות את תנאיה וסעיפיה כדי שתעלה בקנה אחד עם תביעותיה של ההתנגדות המקומית". ב-21 בספטמבר הודיע צ'רצ'יל לסמואל כי הוא רואה במכתב תשובה מספקת והורה לסוכני הכתר לחתום על שני ההסכמים.{{הערה|שם=שאלתיאל 104–107}}
 
רוטנברג האמין בכוחו של האינטרס המשקי והקיומי המשותף של הערבים והיהודים בארץ ישראל לטשטש את הניגודים הלאומיים ביניהם, והחזיק בהשקפה זו בכל שנות פעילותו בארץ ישראל.{{הערה|שאלתיאל, א, עמ' 152.}}
 
====חתימה על הסכם הזיכיון====
ב-21 בספטמבר 1921 נחתם בלונדון הסכם הזיכיון לניצול המים של ארץ ישראל לייצור חשמל ואספקתו.{{הערה|שם=שאלתיאל 41}}{{הערה|שאלתיאל, א, עמ' 108.}}{{הערה|ראו גם: {{דואר היום||לקראת ניצולם של הירקון והירדן|1922/05/29|00204}}}} אושרו שני זיכיונות: בזיכיון הראשון התחייב רוטנברג להקים בתוך שנתיים חברה בהון יסוד של 100,000 [[ליש"ט]], שתספק חשמל לאזור [[השרון]] באמצעות מי הירקון ("תכניתתוכנית עוג'ה") ותחל בהכנות לניצול מימיו להשקיה. הזיכיון השני היה גדול יותר, ורוטנברג התחייב בו להקים בתוך שנתיים חברה בהון יסוד של מיליון ליש"ט, שתקים את מפעל [[הירדן]], שנועד לספק חשמל ומים להשקיה לכל חלקי ארץ ישראל ו[[עבר הירדן]], מלבד אזור ירושלים, שלגביו כבר היה זיכיון שניתן ב[[התקופה העות'מאנית בארץ ישראל|תקופת השלטון העות'מאני]].{{הערה|שאלתיאל, א, עמ' 114.}}
באותו חודש התקיים [[הקונגרס הציוני]] ה-12 ורוטנברג ניהל בלונדון בשמם של חיים ויצמן ו[[נחום סוקולוב]] את השיחות עם משרד המושבות בנושא החוקה המוצעת לארץ ישראל.{{הערה|שם=שאלתיאל 113|שאלתיאל, א, עמ' 113.}}
 
בתקופה זו החל רוטנברג לנהל את עבודות הניקוז והכנת תעלות השקיה ב[[עמק יזרעאל]].{{הערה|1=[http://jpress.org.il/Olive/APA/NLI_heb/SharedView.Article.aspx?parm=dmOWwPjsTztYK6BIHl50jvn9W0QqJbryG6NE2YLHRzdHc8x6zKqBRHP3JVwVe59EYw%3D%3D&mode=image&href=HMI%2F1921%2F11%2F03&page=6&rtl=true בציונות], עיתון המזרחי, 3 בנובמבר 1921}}
באוקטובר 1921 קיימה [[ההנהלה הציונית]] דיון בזיכיונות והחליטה להשעות העברת כספים לחשבונו של רוטנברג עד שתקבל ממנו מסמכים שנמנע מלהגיש לה בנושא זיכיון הירקון. בחורף 1921–1922, עם התבהרות ההסדרים העסקיים הקשורים בהפעלת הזיכיונות, גבר אי האמון בין רוטנברג ובין הסתדרות הציונית ויושב הראש שלה, ויצמן, שהתנגד להענקת מעמד קובע לרוטנברג בחברה העתידית.{{הערה|שם=שאלתיאל 115–116|שאלתיאל, א, עמ' 115–116.}} היעדר אמצעים פיננסיים מנע את את ביסוס מעמדה של ההסתדרות הציונית במפעל הירדן. רוטנברג החליט להרחיב את מעגל המשקיעים ובמרץ 1922 הגיע לארצות הברית כדי לגייס כספים למימוש זיכיונותיו.{{הערה|שאלתיאל, א, עמ' 118, 120.}}
בעקבות סערה ציבורית שפרצה בלונדון סביב זיכיונות החשמל והעמידה בספק את מימושם, מיהר לשם רוטנברג כדי להתמודד עם הטענות.{{הערה|שאלתיאל, א, עמ' 127.}} בשל נסיעתו הבהולה, נעדר מוועידת ציוני ארצות הברית שהתכנסה ב[[פילדלפיה]] וב-26 ביוני הוקרא נאומו מעל במת העצרת שלה, בו דרש מכל יהודי ארצות הברית לסייע למפעלו בארץ ישראל.{{הערה|שאלתיאל, א, עמ' 317, הערה 49.}}{{הערה|ראו גם: {{דואר היום||הועידה השנתית של ציוני אמריקה|1922/07/18|00202}}}}
 
====סערות ציבוריות בבריטניה====
עוד בשלבים הראשונים של עיבוד תכניותתוכניות המפעל, ידע רוטנברג כי לקניית ציוד מחוץ לבריטניה תהיינה משמעויות פוליטיות. עמדה בפניו דילמה: היצרנים בבריטניה דרשו מחירים גבוהים, כפולים מאלו שב[[גרמניה]], אולם היענות ללחץ הבריטי היתההייתה מביאה ביקורת מצד המוסדות היהודים שישתתפו במימון, על בזבוז כספים וייקור מחיר החשמל. רוטנברג דרש אז מוויצמן מסמך המורה לו כיצד לנהוג, אולם ויצמן נמנע מלהשיב על כך. בינתיים אושר זיכיון הירקון, וכדי לזרז את תהליך אספקת החשמל לאזור השרון, מיהר רוטנברג לרכוש שני [[מנוע דיזל|מנועי דיזל]] בגרמניה. ויצמן הפנה את שאלתו של רוטנברג אל משרד המושבות וצ'רצ'יל השיב כי לא ייתכן שרוטנברג יקנה ציוד בגרמניה, לאור האבטלה הגוברת בבריטניה ועול המסיםהמיסים לצורך החזקת כוח צבאי בארץ ישראל "כדי לסייע בהגשמת המדיניות הציונית". אף על פי כן, בנובמבר 1921, בתשובה לשאילתה בבית הנבחרים, אמר נציג משרד המושבות כי הניסיון לכפות על רוטנברג לקנות את הדרוש לו בבריטניה מנוגד לסעיף 18 ב[[כתב המנדט]], האוסר בלעדיות בעסקות לבריטניה בפיתוחה של ארץ ישראל.{{הערה|שאלתיאל, א, עמ' 131–132.}}
 
בעקבות שאילתות שהוצגו בפרלמנט לגבי ההיבטים העסקיים של מפעל החשמל, התרחב הדיון ועסק במדיניות [[הבית הלאומי היהודי]] עצמה. דיון זה הפך לסערה ציבורית בבריטניה כש[[לורד נורת'קליף]] {{אנ|Alfred Harmsworth, 1st Viscount Northcliffe}} העמיד את רשת העיתונים שלו כבמה למבקרים התקיפים של הציונות. בראש העיתונים הללו עמד ה[[דיילי מייל]], שעשה שימוש לשם כך בעברו ובאישיותו של רוטנברג. ב-25 במאי 1922 נפתחה המתקפה. ה-[[Evening Standard]] {{אנ|Evening Standard}} סיפר לקוראיו כי הרברט סמואל מסרב למסור פרטים על תהליך אישור הזיכיונות וטען כי ניצול משאביה של ארץ ישראל נמסרים לזרים. ה[[דיילי סקץ']] {{אנ|Daily Sketch}} טען כי על אף ש"מיליונים מכספי משלם המסיםהמיסים הבריטי מוזרמים לארץ ישראל", "ה[[מונופולין]] ניתן לרוסי הפועל למען גרמניה" ורוב הרווח הכספי יוזרם אליה. ה-[[Evening News]] {{אנ|The Evening News (London newspaper)}} הדגיש את חלקו של סמואל בקידום המפעל, הזכיר את שמותיהם של אילי הון יהודים המעורבים בתכניתבתוכנית ויצר את הרושם שמדובר במעין קנוניה יהודית בינלאומית. כמו כן, ציין גם את העובדה שהציוד להקמת המפעל נקנה בגרמניה. למחרת הצטרף גם "[[הטיימס]]" לעיסוק ב"פרשת רוטנברג". אנשי הלובי הפרו-ערבי בלונדון הצטרפו למערכה וכינסו [[מסיבת עיתונאים]] בבית הנבחרים. הם טענו כי מדיניות בריטניה בארץ ישראל פוגעת בזכויות הערבים והעמידו את מפעל החשמל במרכז ביקורתם, כדוגמה לאפליה זו, הנובעת מתפישת הבית הלאומי היהודי. הרברט סמואל, ששהה באותו זמן בלונדון, כינס בתגובה אספה בבית הנבחרים, בה הציג את מפעל רוטנברג כביטוי מופתי לנכונות היהודים לתרום לפיתוח ארץ ישראל. אלא שהעימות רק החריף ועיתוני נורת'קליף החלו להדגיש מעתה שני היבטים סנסציוניים: עברו ה"מפוקפק" של רוטנברג וקשריו העסקיים עם תעשיינים בגרמניה.{{הערה|שאלתיאל, א, עמ' 128–130.}}
 
ביוני 1922 נפתח דיון ב[[בית הלורדים]]. [[ג'ון דיקסון-פוינדר, ברון איזלינגטון הראשון|לורד איסלינגטון]] דרש לתקן את כתב המנדט לפני הגשתו לאישור [[חבר הלאומים]] והעמיד במרכז נאומו את "פרשת רוטנברג". הוא טען כי הענקת הזיכיונות לרוטנברג, כלומר להסתדרות הציונית, מגלמת את ההתעלמות מהאינטרסים של תושבי הארץ הערבים. כמו כן, הוא סיפק רשימה ארוכה של ערבים תושבי הארץ ובריטים, שביקשו לקבל זיכיונות לניצול מקורות בארץ ישראל, אך בקשותיהם נדחו. בשם הממשלה השיב ה[[לורד בלפור]], שהציג את מפעלו של רוטנברג כפסגת האידאליזםהאידיאליזם הציוני, שמשקיע את מרצו והונו בפיתוח לרווחת כל אוכלוסיית ארץ ישראל. אלא שדבריו לא שכנעו את הלורדים, והצעת ההחלטה של איסלינגטון זכתה ברוב גדול.{{הערה|שאלתיאל, א, עמ' 136–138.}} בבית הנבחרים דרש הציר [[ויליאם ג'וינסון-היקס]] {{אנ|William Joynson-Hicks, 1st Viscount Brentford}} להקים ועדת בדיקה לפרשת רוטנברג ודיון מקיף במדיניות בריטניה בארץ ישראל. צ'רצ'יל הגן על מדיניות הבית הלאומי ועל מפעליו של רוטנברג, והצעתו של היקס הוסרה ברוב עצום. נאומו של צ'רצ'יל וניצחון הממשלה שינו באופן משמעותי את יחס העיתונות בפרשה.{{הערה|שאלתיאל, א, עמ' 141–142.}}
 
עוד בשנת 1920, פרצה מחלוקת באשר לזכותה של בריטניה להתנער מזיכיונות שנחתמו בתקופת השלטון העות'מאני בארץ ישראל, כאשר אורפידס מאברומאטיס, יווני שהיה נתין עות'מאני, טען כי הפקדת הזיכיון בידי רוטנברג מנשלת אותו מהזיכיונות שהופקדו בידיו על ידי השלטון הקודם. לאחר שנכשל בניסיונו לאלץ את ממשלת בריטניה לבטל את הזיכיון לרוטנברג, פנה מאברומאטיס ל[[בית הדין הבינלאומי בהאג]]. אחד מטיעוניו המרכזיים היה כי מסירת הזיכיונות לרוטנברג היא למעשה מסירתם לידי ההסתדרות הציונית, פעולה העומדת בניגוד להתחייבות הבריטית המפורשת שלא לפגוע באינטרסים של האוכלוסיההאוכלוסייה הלא יהודית בארץ ישראל. בינואר 1925, ערב פתיחת הדיון בהאג, הצהירו ההסתדרות הציונית ורוטנברג בתגובה, כי מפעל החשמל הוא ישות עצמאית בלתי תלויה בהסתדרות הציונית ויש להבחין ביניהן.{{הערה|שאלתיאל, א, עמ' 110–111.}} לאחר הפנייה להאג, ניצלה ממשלת בריטניה עניינים טכניים בכתב הזיכיון והצליחה לנשל את מאברומאטיס מרוב זכויותיו.{{הערה|שאלתיאל, ב, עמ' 388.}}
 
====חברת החשמל====
[[קובץ:Naharaym Plant.JPG|שמאל|ממוזער|250px|תחנת הכח בנהריים שיזם והקים רוטנברג.]]
ב-29 במרץ [[1923]] יסד רוטנברג את [[חברת החשמל]] לארץ ישראל.{{הערה|{{תנועת העבודה|פנחס רוטנברג|people/1179997764}}}} באותהבמאי שנה1923 הקים את [[תחנת הכוח הראשונה של תל אביב]], וב-10 ביוני 1923 נערך טקס הפעלתה הרשמי.{{הערה|שם=חשמל|{{קישור כללי|הכותב=בני גבירצמן|כתובת=https://shimur.org/תחנת-הכוח-הראשונה-שהאירה-את-תל-אביב-ויפ/|כותרת=תחנת הכוח הראשונה שהאירה את תל-אביב ויפו|אתר=מועצה לשימור אתרי מורשת בישראל|תאריך=26 ביולי 2018|תאריך_וידוא=13 בדצמבר 2019}}}}
במרוצת 1924 החל לנהל את הקמתן של תחנות דיזל [[תחנת הכוח חיפה|בחיפה]] וב[[טבריה]].{{הערה|שאלתיאל, א, עמ' 168.}}
באותה שנה, ערב הקמתה של התחנה לאספקת כוח ב[[יפו]], נדרש על ידי הממשלה להסביר מדוע לא הקים את [[תחנת כוח הידרואלקטרית|התחנה ההידרו-אלקטרית]] בירקון, כפי שנדרש בכתב הזיכיון. רוטנברג השיב כי מטעמים לאומיים נמנעו ערביי יפו מלמכור לו את הקרקעות הדרושות לכך.{{הערה|שם=חשמל}} מדי ששה חודשים ביקש רוטנברג וקיבל הארכה למועד התחייבותו, ובינתיים סיפק את החשמל לכל האזור מתחנת הדיזל, שגדלה עד שלא היה כבר צורך בתחנה ההידרו-אלקטרית, ולכן ביקש מהממשלה לשחררו מן ההתחייבות הזו. עיריית יפו הפעילה לחץ כבד על הממשלה לבטל את הבלעדיות שניתנה לרוטנברג ולאפשר לה לנצל את מי הירקון למפעלי השקיה ואספקת מים לעיר, אולם רוטנברג סירב לוותר על זכותו הבלעדית להשתמש במי הירקון. מחלוקת זו נמשכה עד 1927. ב-15 באוקטובר אותה שנה, נחתם במשרד המושבות הסכם האחדת זיכיון הירדן וזיכיון הירקון תחת ניהולה של חברת החשמל הארץ-ישראלית שהוקמה בשלהי 1926. בהסכם זה התחייבה החברה להתיר לממשלה לשאוב "לצורכי ציבור" עד 20,000 מ"ק מים ליום מן הירקון.{{הערה|שאלתיאל, א, עמ' 169–170; עמ' 332, הערה 162.}}
 
ב-5 במרץ 1926 אושר כתב ההסכם של הקמת החברה לניצול מי הירדן{{הערה|שם=שאלתיאל 179|שאלתיאל, א, עמ' 179.}} וחברת החשמל לניצול זיכיון הירדן נרשמה כחוק. במהלך המשא והמתן על הקמתה, התעקש רוטנברג על החלת זכותו הבלעדית לספק חשמל גם ל[[עבר הירדן]], כפי שנקבע בכתב הזיכיון. אלא שהזיכיון ניתן לפני הפרדת עבר הירדן משטח [[המנדט]] ב-1922, והממשלה דרשה עתה להסיר מכתב החברה את הסעיפים שהדגישו את חלות הזיכיון גם על שטח זה ובסופו של דבר הצליחה בכך.{{הערה|שאלתיאל, א, עמ' 171.}} באוקטובר 1926 הסתיים משא ומתן בין רוטנברג למשרד קרן ה-Trade Facilities Commission לקבלת הלוואה בסך 250,000 ליש"ט, במהלכו קיבל רוטנברג את התנאי שחברת החשמל תתחייב לרכוש את כל הדרוש לה מן התעשייה הבריטית.{{הערה|שם=שאלתיאל 179}}
שורה 148:
ב-1929 התנגד רוטנברג להקמתה של [[הסוכנות היהודית המורחבת]]. הוא טען כי מוסד כזה יצטרך לעסוק במגוון רחב של עניינים ויתקשה להתמקד בעיקר, וכי היריבות המפלגתית בתוכו תפגע בשמירת החשאיות בנושאים שעליהם להישמר חשאיים. רוטנברג סבר כי יש צורך באמצעי אחר לפיתוח הבית הלאומי: בשלב זה מטרת היישוב היהודי בארץ ישראל היא ליצור תנאים להעברת מספר רב ככל האפשר של יהודים לארץ ישראל, ולכן יש צורך בהקמת תאגיד (Corporation) שמטרותיו כלכליות בלבד. תאגיד זה יהיה אחראי על כל הפעילות בארץ ישראל ויטפל במגעים עם השלטונות, וכארגון כלכלי, יצליח באופן טבעי לפתור את הבעיות שכעת אינן נפתרות משום שהן מטופלות מתוך גישה פוליטית ולא מעשית. רוטנברג הציע לכונן תאגיד כלכלי (Holding Company), שיקלוט את כל הקרנות והכספים המיועדים לפעילות הכלכלית בארץ ישראל. באביב וקיץ 1929 הרבה לעסוק במגעים עם אישים שונים להקמת "התאגיד הגדול".{{הערה|שאלתיאל, א, עמ' 200–202.}}
 
בתקופת [[מאורעות תרפ"ט]] ב-1929 שהה רוטנברג בלונדון, ובעקבות המשבר שב לארץ ישראל ב-18 באוגוסט. כעבור ששה ימים, ב-24 באוגוסט, נבחר ליושב ראש הנהלת [[הוועד הלאומי]], בתמיכת כל גווניגוני הקשת הפוליטית.{{הערה|שאלתיאל, א, עמ' 186, 190, 193.}} בנובמבר 1929 קיבלו חברי הנהלת הוועד הלאומי את האולטימטום שהציב להם כי יתפטר מתפקידו, והסכימו לקצץ במספר חברי ההנהלה ולמנות גוף מנהלי מצומצם לפי ראות עיניו.{{הערה|שאלתיאל, א, עמ' 196.}}
 
לקראת [[יום הכיפורים]] [[תר"ץ]], נענה רוטנברג לפנייתו של [[הרב קוק]] והתערב ב"פרשת הכותל".{{הערה|שאלתיאל, א, עמ' 203.}} הוא נתבקש על ידי הנציב העליון [[ג'ון צ'נסלור]] ללחוץ על [[הרבנים הראשיים]] שיוותרו על מנהג [[תקיעת שופר|תקיעת השופר]] בנעילת תפילת יום הכיפורים, אולם סירב ללחוץ והסכים רק להעביר להם את הבקשה.{{הערה|שם=שאלתיאל 211|שאלתיאל, א, עמ' 211.}}
שורה 156:
 
בתקופת כהונתו כנשיא הוועד הלאומי, החריף רוטנברג, במודע, את המאבק בין נציגות היישוב היהודי בארץ ישראל לבין הנהגת התנועה הציונית, ששכנה מחוץ לארץ ישראל.{{הערה|שאלתיאל, א, עמ' 187.}}
בדצמבר 1929 הגיע ללונדון והשתתף בישיבות ההנהלה של הסוכנות היהודית במעמד של משקיף ויועץ.{{הערה|שאלתיאל, א, עמ' 224–225.}} ב-22 בינואר 1930 נפגש עם שר המושבות, [[לורד פאספילד]], והציג בפניו דרישות בשם היישוב היהודי על רקע פרעות תרפ"ט. היתההייתה זו הפעם הראשונה שנציג הוועד הלאומי התקבל לשיחה עם שר בממשלת בריטניה.{{הערה|שאלתיאל, א, עמ' 227–228.}}
במאי 1930 התנגד להצעת ויצמן להחרים את [[ג'ון הופ סימפסון]] {{אנ|John Hope Simpson}} בביקורו בארץ ישראל לצורך הכנת דו"ח מסקנות בעקבות פרעות תרפ"ט.{{הערה|שאלתיאל, א, עמ' 241.}}
 
ב-1930 הקדיש רוטנברג את עיקר פעולתו הפוליטית להשגת הסכם יהודי–ערבי. הוא האמין כי מדיניות הבית הלאומי היהודי אינה נוגדת את האינטרסים של האוכלוסיההאוכלוסייה הערבית וסבר כי משטר של הסכמה בין היהודים והערבים בארץ ישראל יביא לשיתוף פעולה ביניהם.{{הערה|שאלתיאל, ב, עמ' 446.}}
ב-12 במאי 1930 השתתף רוטנברג בפגישה בבית הנבחרים עם ראש ממשלת בריטניה, [[רמזי מקדונלד]], יחד עם ויצמן, [[אלפרד מונד|לורד מלצ'ט]], [[לורד רדינג]] ו[[ג'יימס דה רוטשילד]]. בעקבות הפגישה, הגיש לג'ון שאקבורו את "מסמך שמונה הנקודות", שכלל הצעות לגבי סדרי השלטון בארץ ישראל: הקמת שני מוסדות יצוגיים דמוקרטיים, יהודי וערבי, שינהלו בנפרד את ענייניהם תחת פיקוח הממשלה, ומועצה מייעצת משותפת שתטפל בסוגיות הנוגעות הן לערבים והן ליהודים; קביעת מכסות העלייה היהודית רק על פי יכולת הקליטה הכלכלית של הארץ; איסור על מכירת קרקע חקלאית ללא אישור מהממשלה, וזו תעניק אותו רק כאשר תוודא כי הפלאחים פוצו כראוי, בקרקע חלופית או בכסף; בחירה מחדש של צוות עובדי מנגנון הממשלה, ובראשו המזכיר הראשי ומפקד המשטרה, על פי מידת תמיכתו במדיניות הבית הלאומי היהודי; הטלת צנזורה על העיתונות; הטלת עונשים חמורים על הסתה דתית או גזענית; טיהור הארץ מקומוניסטים, יהודים וערבים; מתן סיוע לערבים בפיתוח [[עבר הירדן]]; הקמת קרן אשראי שתעניק הלוואות לתשלום חובות הפלאחים למלווים בריבית; מסירת הצהרה פומבית על ידי ראש הממשלה, המאשרת את תוקפה של מדיניות הבית הלאומי. גישתו של רוטנברג בנושא הקרקעות חרגה מהמדיניות הרשמית של הסוכנות היהודית, אולם היא עלתה בקנה אחד עם תכניתותוכניתו להקמת התאגיד הגדול, שאמור היה לדאוג לפיצוי הפלאחים שימכרו את קרקעותיהם ליהודים. הסיוע הכספי לתשלום חובות הפלאחים נועד למתן את התסיסה בקרב הערבים.{{הערה|שאלתיאל, א, עמ' 242–246.}}
 
רוטנברג היה משוכנע כי ההתקוממות האלימה של הערבים אינה משקפת את עמדת כלל האוכלוסיההאוכלוסייה הפלסטינית, וכי מיעוט קטן בתוכה מצליח להשתיק את הרוב הדומם, שמעוניין להשלים עם היישוב היהודי. הוא סבר כי יצליח ליצור פילוג במשלחת הפלסטינית ללונדון לגבי ההצעות בתכניתובתוכניתו. בכל תקופת פעילותו בארץ ישראל, האמין בכוחו של ה[[שוחד]] לחולל שינויים מדיניים.{{הערה|שאלתיאל, א, עמ' 247.}}{{הערה|שאלתיאל, א, עמ' 265: בסוף מאי או תחילת יוני 1930, קיים בפריז פגישה חשובה בנושא הצעותיו עם [[ראש עיריית ירושלים]], [[ראע'ב נשאשיבי]].}} ב-29 במאי השתתף בפגישה עם ראש הממשלה במשרד המושבות וכעבור יומיים שלח השר פאספילד שני מברקים לנציב העליון צ'נסלור, בהם נתבקש למסור את חוות דעתו על ההצעות של רוטנברג. אולם צ'נסלור התנגד להן ובכך סתם את הגולל על יוזמת רוטנברג.{{הערה|שאלתיאל, א, עמ' 255–256.}} רוטנברג גם נכשל בשכנוע הנהלת הסוכנות לתמוך בגישתו בשאלת רכישת הקרקעות, ובכך נפגע מאד מעמדו בקרב פקידי משרד המושבות.{{הערה|שאלתיאל, א, עמ' 261.}} לאחר בואו של צ'נסלור ביולי ללונדון, השתנה יחסו של פאספילד כלפי רוטנברג עצמו לשלילה.{{הערה|שאלתיאל, א, עמ' 267.}}
 
ב-9 בספטמבר 1930 שב רוטנברג לארץ ישראל. הן בקרב חברי תנועת העבודה והן בחוגים הרוויזיוניסטים ניכרה תחושת אכזבה ממנהיגותו.{{הערה|שאלתיאל, א, עמ' 275, 280–281.}} בחודשים אוקטובר–דצמבר, התמקד במאבק חריף במדיניותו של ויצמן ובמאמץ לסכל את מדיניות [[הספר הלבן של פאספילד]]. בין היתר, ניצל את קשריו עם [[מלקולם מקדונלד]] וב-16 באוקטובר שלח באמצעותו לאביו, ראש הממשלה, מכתב ארוך בו קרא לו להימנע מאימוץ המלצות [[דו"ח הופ-סימפסון]] ומפרסום "[[ספר לבן]]", והזהיר אותו כי אימוץ ההמלצות פירושו הפרת הבטחותיה המפורשות של ממשלת בריטניה ליהודים והדבר יהפוך את יהודי העולם ל"אויבים" של ממשלת בריטניה.{{הערה|שם=שאלתיאל 282–283|שאלתיאל, א, עמ' 282–283.}} ב-23 באוקטובר הגיש לנציב העליון את מחאתו הרשמית של הוועד הלאומי על תוכן דו"ח הופ-סימפסון ועל מדיניות פאספילד.{{הערה|שאלתיאל, א, עמ' 289.}} בעקבות תשובתו של ראש הממשלה, כי אין הממשלה יכולה לחזור בה מפרסום המסמכים, החליט רוטנברג לנתק את היחסים עם הממשלה.{{הערה|שם=שאלתיאל 282–283}}
 
התנסותו הפוליטית של רוטנברג נחלה כישלון.{{הערה|שאלתיאל, א, עמ' 293.}} בינואר 1931 עזב את הנהלת הוועד הלאומי.{{הערה|שם=שאלתיאל 282–283}} לאחר הבחירות לאספת הנבחרים, נפרד ממנה ב-8 בפברואר בהודעת פרישה:
:"מצבנו המדיני והכלכלי בארץ חמור מאוד. כוחותינו קטנים ודלים לעומת אלה הקמים עלינו. אויבנו המסוכן ביותר היא הדיסאורגניזציה הפנימית שלנו, העדר הנהגה וחוסר אדמיניסטרציה בריאה... בלי ארגון מוצק של הישובהיישוב, ליכוד כוחותיו ופעילותו ובלי ההקרבה העצמית של היחיד נשקפת סכנה גם לכלל וגם ליחיד. אני מאחל לכנסת ישראל...התגברות על עניניםעניינים מפלגתיים ואישיים... ישועתנו – רק בתוכנו".{{הערה|שאלתיאל, א, עמ' 292.}}
 
לאחר עליית [[אדולף היטלר]] לשלטון בגרמניה ב-1933, ביקש רוטנברג לממש את רעיון התאגיד הגדול שלו לטובת העלאת [[יהודי גרמניה]] לארץ ישראל. ב-18 באפריל 1933 קיבלה הנהלת הוועד הלאומי החלטה, שקראה למוסדות הציוניים לאחד את מפעל העזרה של ויצמן עם תכניתותוכניתו הכלכלית של רוטנברג. ויצמן, רוטנברג ו[[חיים ארלוזורוב]] הסכימו לשתף פעולה, אולם המחלוקות שנתגלעו הביאו להתפטרותו של רוטנברג ממפעל ההצלה בספטמבר אותה שנה.{{הערה|שאלתיאל, ב, עמ' 422–424, 430–431.}}
 
לאחר [[רצח חיים ארלוזורוב|רצח ארלוזורוב]] ב-1933, חלה הרעה משמעותית ביחסים בין חלקים ביישוב, שבאה לידי ביטוי באופן בולט ביריבויות בתחום ארגון העבודה בין "[[הסתדרות העובדים הכללית]]" של מפלגות הפועלים ו"[[הסתדרות העובדים הלאומית]]" של [[התנועה הרוויזיוניסטית|הרוויזיוניסטים]]. רוטנברג ניסה לפשר בין עמדותיהן המנוגדות של שתי ההסתדרויות. מלבד המניע הלאומי, היה לו אינטרס עסקי ברור למציאת פתרון, משום שבהיותו אחד המעסיקים הגדולים בארץ ישראל, נפגע באופן ישיר ממחלוקת זו. בערב יום הכיפורים תרצ"ה (1934), כינס בביתו בחיפה את נציגי שתי ההסתדרויות, אולם הדיון הסתיים ללא תוצאות. בעקבות כישלון הפגישה וההתנצחות שהתנהלה לאחר מכן בעיתונות, החליט רוטנברג להפגיש בסודיות בין המנהיגים עצמם. מיד לאחר יום הכיפורים הגיע ללונדון וב-10 באוקטובר 1934 ארגן בחדר מלונו פגישה בין [[דוד בן-גוריון]] ו[[זאב ז'בוטינסקי]]. פגישה זו היתההייתה הראשונה בסדרת פגישות בהן שימש כמתווך ובמהלכן נחתמו [[הסכמי בן-גוריון - ז'בוטינסקי (הסכמי לונדון)|הסכמי בן-גוריון -– ז'בוטינסקי]], שלא אושרו בסופו של דבר על ידי ההסתדרות הכללית.{{הערה|שאלתיאל, ב, עמ' 432–438.}}
 
====פעילות מדינית 1936–1939====
באפריל 1936 פרץ [[המרד הערבי הגדול]] בארץ ישראל. על רקע המאורעות, החל רוטנברג באותו חודש בפעילות מאומצת לגיבוש הסכם יהודי-ערבי. במאי אותה שנה היה שותף ליוזמת "החמישה" למשא ומתן עם נציגי האוכלוסיההאוכלוסייה הערבית (יחד עם [[יהודה לייב מאגנס]], [[משה נובומייסקי]], [[גד פרומקין]] ו[[משה סמילנסקי]]). אחד ממניעיו העיקריים בהצטרפותו ליוזמה, היה החשש שבעיית ארץ ישראל תופקד בידי גורמים חיצוניים, כגון ועדה בריטית שתכפה על הצדדים פתרון כראות עיניה. הוא הציג את היוזמה בפני הנציב העליון ווקופ וחזר בשיחתם על דרישותיו מ-1930: מדיניות קשוחה נגד הפורעים, הענקת סמכויות חירום לבתי המשפט וצנזורה קשה על כל העיתונים הפועלים בארץ ישראל, גם העבריים. אולם על אלו הוסיף את הצעתו העיקרית: הוא טען כי רק משא ומתן ישיר בין היהודים והערבים יוכל להביא ליציאה מן המשבר, וביקש ממנו להפעיל לחץ על נציגי היישוב היהודי לפתוח בהידברות עם נציגי הערבים. החמישה נפגשו עם נציגים ערבים, ובהם [[מוסא אל-עלמי]], וסברו כי בכוחם להשלים את המשא ומתן ולגבש הסכם שיובא לדיון בהנהלת הסוכנות. תכניתםתוכניתם התבססה על ההכרה כי הסכם בין שני העמים אפשרי רק אם היהודים יסכימו להגביל את ממדי העלייה לארץ ישראל. הדיונים שניהלו עם אותם אישים ערבים הולידו מסמכים מסכמים שדנו בסוגיות הבסיסיות של העימות, והחמישה הגישו להנהלת הסוכנות הצעה להסכם. מסמך ההצעה הדגיש כי לבה של בעיית ארץ ישראל הוא שאלת העלייה היהודית וכי השלמת בניין הבית הלאומי היהודי יתאפשר רק בהסכמת הערבים. רוטנברג ניהל בשם "החמישה" את המשא ומתן עם [[משה שרת|שרתוק]], [[אליעזר קפלן|קפלן]], [[מנחם אוסישקין|אוסישקין]] ו[[ברל כצנלסון]], אולם השיחות הסתיימו כעבור חודש בלא כלום והיוזמה העצמאית נכשלה. החמישה לא הצליחו להביא להסכם, והנהלת הסוכנות היהודית התנגדה לעקרון הגבלת העלייה או התניית ממדיה בהסכמה פוליטית מצד הערבים, וכן לעצם הניסיון לכפות עליה מדיניות באמצעות גורם חיצוני. החמישה האשימו את הנהלת הסוכנות בהכשלת היוזמה באמצעות השהיה ובחבלה בהזדמנות יוצאת דופן לחולל תפנית ביחסים בין שני העמים. לאחר כישלון היוזמה, החל רוטנברג למקד את פעולתו בסוגיה היהודית–ערבית מחוץ לארץ ישראל. הוא חתר לגיבוש הסכם מקומי, ללא התערבות חיצונית, באמצעות פעילות חשאית. הוא הקדיש לנושא זה את מרב זמנו ועסק בו עד יום מותו.{{הערה|שאלתיאל, ב, עמ' 447–458.}}
 
באוקטובר 1936 העלה רוטנברג בפני משרד המושבות יוזמה לפתרון הסכסוך היהודי-ערבי. הצעתו היתההייתה דומה לזו שהציע ב-1930, וביסודה עמד עקרון ה"פאריטי" – שני מוסדות פרלמנטריים נפרדים ליהודים וערבים וזכות שווה של שני העמים, ללא התחשבות במספרם כעת. אלא שרוטנברג הציע עתה אמות מידה פוליטיות לקביעת מכסות העלייה היהודית: הממשלה תדאג לכך שרק יהודים המסוגלים לתרום לרווחתם של יהודים וערבים בארץ ישראל יוכלו לעלות – תעשיינים, בעלי הון וצעירים. בנושא הקרקעות, טען כי תפקיד הממשלה הוא לדאוג להגנת הפלאחים העניים ודרש שתאסור בחוק את נישולם מאדמותיהם ואף תאסור על בעלי קרקעות קטנות למכור קרקע הדרושה למחייתם. הן שר המושבות [[ויליאם אורמסבי-גור]] והן הנציב העליון ווקופ תמכו בהצעה, אך הטילו ספק לגבי סיכויי הוצאתה אל הפועל.{{הערה|שאלתיאל, ב, עמ' 467–470.}} עם בואה של [[ועדת פיל]] לארץ ישראל, חלה האטה במגעיו של רוטנברג עם הערבים.{{הערה|שאלתיאל, ב, עמ' 472.}} בעת עבודתה של הוועדה, הוא דחה את ההצעה להופיע בפניה, בין השאר משום שבתקופה זו היה בעיצומה של יוזמתו המדינית העצמאית ולא רצה להופיע כנציג רשמי של היישוב היהודי.{{הערה|שם=שאלתיאל 493|שאלתיאל, ב, עמ' 493.}} דו"ח הוועדה, שפורסם רשמית ביולי 1937, כלל מסקנות לגבי תוצאות הענקת הזיכיון הבלעדי לניצול המים של ארץ ישראל לידי רוטנברג. חברי הוועדה ראו בחברת החשמל דוגמה מובהקת למדיניות אפליית הערבים. הוועדה המליצה על חלוקת ארץ ישראל, ועל פי תכניתהתוכניתה המוצעת, הוצא מפעל הירדן משטח המדינה היהודית והוכלל בשטח המדינה הערבית. בחודשים הבאים עסק רוטנברג במאבק נגד אפשרות זו.{{הערה|שאלתיאל, ב, עמ' 484–486.}}
 
ב-1937 השיג רוטנברג את אחד מהישגיו החשובים באיחוי הקרע בין התנועה הרוויזיוניסטית לתנועת העבודה, כאשר במהלך הקמת תחנת רדינג בתל אביב, הושג בלחצו ובהתערבותו הסכם להסדרת שאלות העבודה בתל אביב בין ההסתדרות הכללית להסתדרות העובדים הלאומית.{{הערה|שאלתיאל, ב, עמ' 439, 517–518.}}
 
ב-1938 הסכים רוטנברג להצעת הנציב העליון [[הרולד מקמייקל]] להעיד בפני [[ועדת וודהד]] על בעיית הגבולות של המדינה היהודית המוצעת. הסכמתו נבעה מהמאמץ לכלול את תחנת נהריים בשטח המדינה היהודית. על אף מעמדו העצמאי, הקפיד הפעם שלא לסטות מהעמדה הציונית הרשמית ולהימנע מביקורת על מנהיגי היישוב. בתקופה זו חלה התקרבות מצדו אל ההנהגה הרשמית של התנועה הציונית.{{הערה|שם=שאלתיאל 493}}
באוקטובר אותה שנה חידש את מעורבותו בתחום "הפוליטיקה הגבוהה". ב-5 באוקטובר נפגש עם שר המושבות [[מלקולם מקדונלד]]. הוא הציע לו לחזק את האופוזיציה להנהגת המופתי [[אמין אל-חוסייני]] ולאשר עלייה מיידית של 100,000 צעירים יהודים מאירופה, שיגויסו לצבא הבריטי ויהוו את הבסיס לכח הצבאי האימפריאלי שיגן על המזרח התיכון. כמו כן, דרש להשהות את ההכנות לכינוס [[ועידת השולחן העגול]], אולם השר דחה את הדרישות להעלאת הלוחמים ולדחות את כינוס הוועידה. ב-19 באוקטובר נערכה פגישה נוספת עם השר, ובה הגיש לעיונו תכניתתוכנית מדינית הכוללת שבעה סעיפים להסדר בין יהודים לערבים: חלוקת ארץ ישראל לאזורים מנהליים על פי קווים לאומיים; איסור מוחלט על התיישבות יהודים באזורים ערביים ולהפך; הגבלת מכירת קרקעות והתנייתה בהסכמת השלטונות הבריטיים; עלייה יהודית על פי עקרון כושר הקליטה הכלכלית, והתחייבות הסוכנות היהודית לשאת במשך שנתיים בהוצאות קיומם של העולים. בפגישה נוספת עם השר בנובמבר, כרך את תכניתותוכניתו לפתרון שאלת ארץ ישראל עם תכניתתוכנית הקמת התאגיד הכלכלי הגדול, והציע הקמת [[פדרציה]] ערבית גדולה שתורכב מארץ ישראל, עבר הירדן, סוריה, הלבנון ועיראק. כספי התאגיד יושקעו בפיתוח כל האזורים הללו והקמת הפדרציה תמתן את התנגדות ערביי ארץ ישראל לטריטוריה יהודית נבדלת במסגרת זו. אלא שיוזמתו של רוטנברג התמוטטה. הוא נכשל בגיוס הכספים להון היסוד של התאגיד ותכניתוותוכניתו לא זכתה להיענות מצד האמיר עבדאללה בפגישתם ב-28 בדצמבר.{{הערה|שם=שאלתיאל 497–507|שאלתיאל, ב, עמ' 497–507.}}
 
לקראת כינוס [[ועידת השולחן העגול]], החל רוטנברג לנקוט בעמדה פוליטית בלתי מתפשרת, שתאפיין את שארית ימיו כאיש ציבור. הוא סירב לניסיונות הנהלת הסוכנות היהודית לשלבו בפאנל שייצג את העמדה היהודית וגינה את עצם הסכמתה של הסוכנות להשתתף בוועידה. הוא טען כי המחנה היהודי כולו צריך להתבצר בהתנגדות פסיבית ואי שיתוף פעולה מוחלט עם ממשלת המנדט, ובתביעה לעלייה יהודית חופשית בשל מצבו של העם היהודי בעולם. הוא דרש להחרים את הוועידה וטען כי החרמתה תביא בסופו של דבר לביטולה. בהתנגדותו הפסיבית המוחלטת, דחק עצמו למצב של אי-עשייה והמתנה לסיום הוועידה, שנערכה לבסוף בלונדון בפברואר 1939.{{הערה|שם=שאלתיאל 497–507}} בשלב זה נואש ממגעיו המדיניים והחל למקד את פעילותו בתוך היישוב היהודי בארץ ישראל. במרץ 1939 העביר לבן-גוריון מכתב מז'בוטינסקי ואף הביא את השניים להיפגש בלונדון, אולם בן-גוריון הסתייג מהמשך תיווכו. לאחר מכן ניסה לגבש בלונדון הסכם בין המפלגה הרוויזיוניסטית לבין הוועד הלאומי. הוא כינס את ז'בוטינסקי ובן-צבי במלונו, אולם פרסום הפגישה הסודית גרם להפסקת השיחות. אף על פי כן, כבר התגבשו בהן התנאים להצטרפותם העתידית של הרוויזיוניסטים לוועד הלאומי.{{הערה|שאלתיאל, ב, עמ' 517–519.}}
שורה 189:
באמצעות מגעיו עם אנשי הממשלה והבולשת, הביא בסוף אוקטובר לשחרורם של אנשי [[אצ"ל]] העצורים ב[[צריפין]], ובראשם מפקד הארגון, [[דוד רזיאל]].{{הערה|שאלתיאל, ב, עמ' 536; עמ' 660, הערה 55.}}
 
לאחר פרוץ [[מלחמת העולם השנייה]] ובמהלכה, התנגד רוטנברג למאבק חזיתי בממשלת המנדט, והאמין כי רק באמצעות שיתוף פעולה ועשייה, ניתן יהיה להתגבר על סעיפי [[הספר הלבן (1939)|הספר הלבן]] שפורסם במאי 1939. ב-28 בפברואר 1940 פורסם חוק הקרקעות, שאסר על יהודים רכישת קרקעות באזורים מוגדרים בארץ ישראל. הזעם ביישוב התפרץ בהפגנות אלימות בערי הארץ. ב-2 במרץ נפגש רוטנברג עם המזכיר הראשי של הממשלה, [[ג'ון מקפרסון]], והודיע לו כי על אף התנגדותו העקרונית לשביתות ולאלימות, כיהודי, הוא שמח על כך שהיו "מחאות אלימות". למחרת פרסם בעיתוני הארץ, גילוי דעת מטעם נשיא הוועד הלאומי, שגינה את ניסיונות ממשלת בריטניה להגביל את התפתחות היישוב העברי. כחודש לאחר פרסום החוק, התנגד לחלוטין להצעת בן-גוריון להכריז על [[מרי אזרחי]] שיקיף את כל היישוב, בטענה כי אין לעשות דבר העלול להחליש את כוחה של בריטניה בזמן מלחמתה על "קיומה של הציביליזציההציוויליזציה" וכי צעד כזה יסכן מאד את קיומו של היישוב.{{הערה|שאלתיאל, ב, עמ' 569–572.}}
 
כבר מתחילת כהונתו כנשיא הוועד הלאומי, שאף רוטנברג לבטל את שיטת הזרמים במערכת החינוך היהודית, אך באפריל 1940 החליטה הנהלת הוועד כי יש לשמור בקפדנות את "יסוד הזרמים החינוכיים המוכרים והתפתחותם" – החלטה שהתפרשה ככישלון מוחלט לרוטנברג.{{הערה|שאלתיאל, ב, עמ' 573–574.}} במאי 1940 יצא ללונדון ונפגש עם שר המושבות החדש, [[ג'ורג'ג' לויד|לורד לויד]] {{אנ|George Lloyd, 1st Baron Lloyd}}. רוטנברג העלה בפני פקידי המשרד מספר הצעות, ובהן בניית מזח בחיפה לטיפול באניות הצי הבריטי והקמת חברת תעופה ארצישראלית. כמו כן, הציע להקים צבא יהודי שיסייע ל[[בעלות הברית]] במלחמה וביקש סיוע בקבלת אשרת כניסה לארצות הברית לשם רכישת נשק למען צבא זה. אולם כל בקשותיו נדחו על הסף ומסעו המדיני הסתיים בכישלון מוחלט.{{הערה|שאלתיאל, ב, עמ' 574–578.}} בסוף יוני חזר לארץ ישראל וב-17 ביולי כינס מסיבת עיתונאים, בה הודיע כי הגיע להסכמה עם הנהלת הוועד הלאומי על צמצום מספר חבריה ל-11. אלא שלאחר מכן הפסיק להשתתף בישיבותיה. באותו חודש התגלו סימנים ראשונים לגידול ממאיר בגרונו: מצבו הגופני החמיר והוא התקשה בדיבור. ב-27 באוגוסט קרא בן-צבי בישיבת ההנהלה את מכתב ההתפטרות שלו, שהוסברה במצבו הבריאותי.{{הערה|שאלתיאל, ב, עמ' 582–583, 586. במסיבת העיתונאים הדרמתית ב-17 ביולי 1940, אמר: "אני עבד נאמן של עמי הגדול, האומלל מאוד. אני שונא את המפלגתיות בכל נפשי ומאודי. מפלגתיות זו היא שהחריבתנו... כוח שלטון לא ניתן לי, לא היתה אפשרות לשלוח לבית־חולים את כל חולי־הרוח המסוכנים לישוב".}}
 
ב-7 בנובמבר 1940 כינס רוטנברג מסיבת עיתונאים גדולה ב[[מלון המלך דוד]] בירושלים, בה סיכם את 11 חודשי נשיאותו בוועד הלאומי. בנאום קשה, שכותרתו "אל הישוב", קרא לבטל את משטר המפלגות וטען כי יש להפקיד את כל הסמכויות בידי אנשים מוכשרים ויעילים, במקום בידי עסקני המפלגות. הוא גינה את העיסוק בריב מפלגות אפילו בתקופת חירום קשה זו (מלחמת העולם השנייה), מתח ביקורת על כל הפלגים ביישוב וקרא לאחדותו. בסוף הנאום, אמר: "הגיע הזמן, שגם אנו נתעורר ונשליך אחרי גוונו את הקטנות הבלתי־חשובות של חיינו, את 'האידיאולוגיותהאידאולוגיות' והאינטרסים הקטנים". דבריו עוררו סערה ביישוב וגם בעולם היהודי, והתגובות להם כללו הן תמיכה והן התנגדות.{{הערה|שאלתיאל, ב, עמ' 588–593. בנאום "אל הישוב", תקף בין היתר את אנשי ההסתדרות הכללית, העוסקים בהבלים כגון "[[מלחמת מעמדות]]" ו"[[דיקטטורה של הפרולטריון]]", ש"מצאו את ביטוין בכפייה ובשלטון האגרוף ובשלילת שווי הזכויות ליהודים", והסביר כי "היישוב שמחוץ להסתדרות לא יכול היה להשלים עם קיום כח בעל זכויות יתירות בתוכו", שמתקיים בו "כבשטח האויב הנכבש".}} הביקורת נשמעה מקרב חוגים רחבים, אולם רוטנברג נעלם מעיני הציבור עד יום מותו.{{הערה|שאלתיאל, ב, עמ' 597.}}
 
בכל שנות פעילותו הציבורית והכלכלית בארץ ישראל, לא היה רוטנברג חבר באף מפלגה שפעלה ביישוב.{{הערה|שם=שאלתיאל 183–184|שאלתיאל, א, עמ' 183–184.}} הוא נחשב לאישיות על-מפלגתית ועובדה זו היתההייתה אחד מגורמי השפעתו ביישוב. הוא היה מקורב הן להנהגת הרוויזיוניסטים והן להנהגת תנועת העבודה, ובמהלך פעילותו הציבורית, התהדקו קשריו עם זו האחרונה.{{הערה|שאלתיאל, ב, עמ' 598.}} הוא מעולם לא הגדיר עצמו כציוני, במובנו הרשמי של המונח. הוא לא היה חבר בהסתדרות הציונית ומעולם לא השתתף בקונגרס ציוני.{{הערה|שם=שאלתיאל 183–184}}{{הערה|שאלתיאל, ב, עמ' 603.}}
עד יום מותו האמין כי היישוב היהודי בארץ ישראל אינו בשל למדינה עצמאית.{{הערה|שאלתיאל, ב, עמ' 479.}}
רוטנברג השתמש בארץ ישראל ב[[יידיש]], בה דיבר עוד כשהיה נער צעיר. עד סוף ימיו התקשה בדיבור עברי.{{הערה|שאלתיאל, א, עמ' 22; ב, עמ' 435; עמ' 661, הערה 78; עמ' 672, הערה 226.}}
 
=== פטירתו ===
במשך תקופה ארוכה שכב רוטנברג חולה בביתו בחיפה, וביולי 1941 הועבר לדירה בירושלים, כדי שיהיה קרוב לרופאיו ב[[בית חולים הדסה]]. הוא נפטר ביום שבת, 3 בינואר 1942. למחרת נערך מסע ההלוויה בירושלים המושלגת. בהתאם לצוואתו, נקבר ב[[בית הקברות היהודי בהר הזיתים]].{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=https://mountofolives.co.il/he/deceased_card/%D7%A4%D7%A0%D7%97%D7%A1פנחס-%D7%A8%D7%95%D7%98%D7%A0%D7%91%D7%A8%D7%92רוטנברג/|הכותב=|כותרת=כרטיס נפטר: פנחס רוטנברג|אתר=הר הזיתים|תאריך=}}}} על פי בקשתו, בטקס הלוויה לא הושמעו הספדים ולא הונחו זרי פרחים על קברו. שני בני אחיו אמרו עליו [[קדיש]].{{הערה|שם=שאלתיאל 618–620|שאלתיאל, ב, עמ' 618–620.}}
בצוואתו ביקש שלא יקראו אתרים ומוסדות על שמו. את רכושו, כולל [[בית רוטנברג|ביתו שבחיפה]], הוריש ל״אוצר פנחס רוטנברג״ לקידום חינוך הנוער בארץ,{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=https://kotar.cet.ac.il/KotarApp/Viewer.aspx?nBookID=70165437&nTocEntryID=70394289#1.0.6.default|הכותב=[[אלי שאלתיאל]]|כותרת=פנחס רוטנברג, בתוך: '''[[זמן יהודי חדש]]''', כרך שני, עמוד 164|אתר=|תאריך=}}}} והסביר: "הנוער שלנו – תקוות עתידנו. בחינוכו העברי הנכון – בטחוןביטחון קיומנו".{{הערה|שם=שאלתיאל 618–620}} את מניותיו בחברת החשמל הוריש ל[[מדינת ישראל]]{{הבהרה}}.
 
==הנצחתו ודמותו בתרבות==
שורה 212:
הוּא הֵקִים אֶת הַמִּפְעָל.
 
לֹא הָיָה שָׁם כְּלוּם,
 
לֹא הָיָה, הָיוּ רַק מַיִם
שורה 221:
}}
עוד בחייו זכתה דמותו של רוטנברג למעמד מיתולוגי, ועוד לפני שמלאו לו 50 כבר היה ידוע בכינוי ״הזקן מנהריים״.{{הערה|שאלתיאל, ב, עמ' 370–371.}}
ב-1934 כתב והלחין [[מרדכי זעירא]] -– שעבד אז כפועל פשוט בחברת החשמל -– את ״שיר הרשת״, העוסק ביזמתו של רוטנברג, ״הזקן מנהריים״, בהקמת תחנת החשמל.{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=https://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=326|הכותב=|כותרת=שיר הרשת|אתר=[[זמרשת]]|תאריך=}}}}. השיר התפשט בארץ כשיר עממי, בשינוי קל של המנגינה, ומילותיו זכו לגרסאות מקומיות רבות. השיר סייע לקבע את כינויו ודימויו של רוטנברג בציבור.
 
בעקבות צוואתו של רוטנברג החלו לפעול יוזמות חינוך ב[[בית רוטנברג]] שבחיפה. בין השאר קיימו אנשי הבית את ״סמינר רוטנברג״, מוסד להכשרת מורים ומדריכים ולהשכלת מבוגרים שפעל בסיוע [[הג'וינט]] בקרב העולים ב[[מחנות המעצר בקפריסין]].{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=http://maapilim.org.il/ShowOrg/46032/51205|הכותב=|כותרת=סמינר רוטנברג (הסמינריון למדריכים של הג'וינט על שם פנחס רוטנברג בגירוש קפריסין)|אתר=מחנה המעיפילים עתלית ע״ש משה סנה|תאריך=}}}}.
 
ביוגרפיה ראשונה של רוטנברג, שנכתבה על ידי [[יעקב יערי-פולסקין]], פורסמה עוד בחייו של רוטנברג, בשנת 1939. ב-1990 פורסמה ביוגרפיה פוליטית של רוטנברג בשני כרכים, שנכתבה על ידי ההיסטוריון [[אלי שאלתיאל]].{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=https://www.am-oved.co.il/page_1288|הכותב=|כותרת=פנחס רוטנברג|אתר=הוצאת [[עם עובד]]|תאריך=}}}}.
 
ב-2003 יצא הסרט הישראלי "[[איש החשמל]]" בבימוי [[אלי כהן (במאי)|אלי כהן]]. במרכז הסרט ניצבת דמותו של רוטנברג, אותה משחק [[מנשה נוי]], והוא מתרחש ב-1931, בעת משבר בתחנת הכח בנהריים.
 
למרות בקשתו בצוואה שלא לקרוא על שמו רחובות ומוסדות, קרויה [[תחנת הכוח באשקלון]] על שמו ועל שם אחיו [[אברהם רוטנברג|אברהם]], שהיה מנהל חברת החשמל אחריו, וכן [[שמות רחובות בישראל|קרויים על שמו]] של פנחס רוטנברג רחובות ב[[רמת גן]], ב[[ראשון לציון]], ב[[באר שבע]] וב[[חיפה]] (יחד עם אחיו -– על יד משרדי חברת החשמל).
 
==חיבוריו==
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/wiki/פנחס_רוטנברג"