גולדה מאיר – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ שוחזר מעריכות של 147.161.14.43 (שיחה) לעריכה האחרונה של Mod |
אין תקציר עריכה תגיות: שוחזרה עריכה חזותית |
||
שורה 46:
|כנסות=[[הכנסת הראשונה|1]]–[[הכנסת השמינית|8]]}}
}}
'''גולדה מאיר''' ('''מאירסון'''; נולדה בשם '''גולדה מאבוביץ''''; [[3 במאי]] [[1898]], [[י"א באייר]] [[ה'תרנ"ח]] – [[8 בדצמבר]] [[1978]], [[ח' בכסלו]], [[תשל"ט]]) הייתה [[ראש ממשלת ישראל]] הרביעית, בין מרץ [[1969]] ליוני [[1974]]. לפני כן כיהנה כ[[שר העבודה|שרת העבודה]] (1949–1956), וכ[[שר החוץ|שרת החוץ]] (1956–1966). כראש הממשלה, הנהיגה את [[ישראל]] בתקופת [[מלחמת ההתשה]] ו[[מלחמת יום הכיפורים]]. גולדה מאיר היא ה[[אישה]]
==ביוגרפיה==
===ילדות ונעורים===
[[קובץ:1914 Golda in Milwaukee.jpg|ממוזער|שמאל|250px|
נולדה בשם '''
הוריה, שנותרו עניים למרות החנות שפתחה אִמהּ, לא היו בעלי שאיפות גבוהות בקשר לחינוכה של גולדה, במיוחד לנוכח עימותיהם עם אחותה הגדולה שיינה, שאת רעיונותיה ה[[סוציאליזם|סוציאליסטיים]] תיעבו. "הוריי היו משוכנעים שחינוך תיכוני עבורי הוא מותרות לא הכרחית ולא רצויה", סיפרה לימים. גולדה התעקשה על לימודים ב[[בית ספר תיכון]], והתעמתה על כך עם אמה. אחותה שיינה ובעלה סיפקו לה פתח מילוט. עניים ככל שהיו, הציעו לה להצטרף אליהם ל[[דנוור]]. בגיל 15 נעלמה גולדה מהבית, אחרי שאספה כסף לנסיעה הארוכה ב[[רכבת]], והותירה מכתב הסבר להוריה, שתגובתם הייתה קשה.
שורה 123:
ב-[[1955]] הציבה אותה מפא"י כמועמדת מטעמה לראשות [[עיריית תל אביב-יפו]] מול מועמד [[הציונים הכלליים]], [[חיים לבנון]]. באותה עת לא היו נהוגות [[בחירות ישירות]], וחברי מועצת העיר הם שבחרו בראש העירייה. מאירסון נהנתה מתמיכתן של סיעות ה[[שמאל וימין בפוליטיקה|שמאל]], ואילו סיעות הימין תמכו בלבנון. מפא"י אכן ניצחה בבחירות עם 30.6% מהקולות, ומאירסון ציפתה כי חברי הסיעות הדתיות יתמכו במועמדותה, אך חלקם הביעו את התנגדותם לכך שאישה תכהן כראש העירייה{{הערה|{{כיוונים חדשים|ערן אלדר|הדרת נשים ראשונה בישראל: גולדה מאיר מול הסיעות הדתיות בעיריית תל־אביב|26|256|סיון-תמוז תשע"ב, יוני 2012, עמ' 256–267}}}} וחלקם התנו את תמיכתם בכך שתופסק ה[[תחבורה ציבורית|תחבורה הציבורית]] ב[[שבת]] ב[[חיפה]]. את ההתנגדות חיזק רב קהילת צ'רנוביץ בעיר, הרב [[שמואל מאיר הולנדר]], ששלח ללבנון [https://www.mytelaviv.co.il/index.php?dir=site&page=articles&op=item&cs=3120&langpage=heb מכתב] בו פירט את הסיבות הדתיות כנגד בחירת אישה לתפקיד, וכן הודה על "ההוספה שאושר לי על משכורתי הרבנית". בסיבוב ההצבעה הראשון במועצת העיר קיבלה מאירסון 13 קולות, לעומת 8 ללבנון ו-5 לנציג [[תנועת החרות]] [[משה איכילוב]], אלא שהחוק דרש אז רוב מוחלט, כלומר 16 קולות, שהושג רק בסיבוב ההצבעה הרביעי, בו נבחר לבנון עם 16 קולות הציונים הכללים, חרות והדתיים כנגד 14 קולות מפלגות השמאל. מאירסון הגיבה על התוצאות באומרה כי "בארץ זו של [[חנה סנש]] מעזים בשנת 1955 להעלות מחדש את הארגומנטציה החשובה הזו – שאין זכות שווה לאישה במדינת ישראל".{{הערה|[http://tel-aviv.millenium.org.il/NR/exeres/5341876f-f4a3-4847-a3e3-d6755c16dd52,.htm אתר עיריית תל אביב-יפו]}}
[[קובץ:Kennedy-Golda Meir.jpg|ממוזער|שרת החוץ גולדה מאיר בעת ביקור אצל [[נשיא ארצות הברית]] [[ג'ון פיצג'רלד קנדי|ג'ון פ. קנדי]] ב[[הבית הלבן|בית הלבן]], [[27 בדצמבר]] [[1962]]]]
כחברת [[ממשלה]] תמכה מאירסון ב[[פעולות התגמול]] וצידדה בעמדתו הנִצית של בן-גוריון. משחזר בן-גוריון ב-1955 לראשות הממשלה הלכו והחריפו עימותיו עם שׁרת, שר החוץ שלו. בן-גוריון הציע למאירסון להחליף אותו כשרת חוץ ביוני 1956; היא נענתה להצעה, ורכשה בכך את עוינותו של שׁרת, שראה אותה כמי שהייתה שותפה להדחתו. כשנכנסה לתפקידה [[עברות|עברתה]] את שם משפחתה מ"מאירסון" ל"מאיר", ושינתה את שמה לגולדה, בהוראתו של בן-גוריון.{{הערה|{{מעריב||מעתה – גולדה מאיר|1956/07/24|00316}}.}}
היוצרות התהפכו ב-[[1960]] בשיאה של פרשת לבון, תוצאת [[העסק הביש]]. בן-גוריון יצא באותה תקופה בחריפות כנגד [[פנחס לבון]] וטען שחייבים לברר את מידת אחריותו לפרשת ה[[ריגול]] והחבלה ב[[מצרים]]. משוועדת שרים זיכתה את לבון התפטר בן-גוריון וקרא לחקירה משפטית בעניין. הוא החל במאבק נזעם נגד הנהגת מפא"י והאשימהּ בשחיתות, ומאיר הייתה לאחת מגדולי יריביו. לימים אפילו החרימה את מסיבת יום הולדתו ה-80 ב-[[1966]], התנהגות שהעליבה אותו קשות. רק בשנותיו האחרונות של בן-גוריון התרחש מעין פיוס בין השניים.
| |||