|
| קבוצות = [[ערבים]]
}}
[[קטגוריה:פלסטינים|*]]
'''פלסטינים''' (ב[[ערבית]]: '''فلسطينيون'''; [[תעתיק]] מדויק: '''פלסטינִיּוּן''') הם ה[[אוכלוסייה]] שמוצאה באוכלוסייה ה[[ערבים|ערבית]] שגרה בשטחי [[המנדט הבריטי|המנדט הבריטי על ארץ ישראל המערבית]]. כיום מקובל בישראל ובשאר [[העולם המערבי]]{{הערה|[https://www.washingtonpost.com/world/middle_east/are-arab-israelis-having-their-political-moment/2019/09/24/8d88bdb4-de3a-11e9-be7f-4cc85017c36f_story.html Are Arab Israelis having their political moment?], [[וושינגטון פוסט]], ספטמבר [[2019]]; [https://www.nytimes.com/2019/09/14/world/middleeast/israel-arabs-election-vote.html Netanyahu’s Fate May Depend on Israeli Arab Voters], [[הניו יורק טיימס]], ספטמבר 2019}} להבחין בתוך קבוצה זו בערבים שהם [[חוק האזרחות (ישראל)|אזרחי ישראל]] ונקראים בדרך כלל [[ערביי ישראל]]. בתקופת המנדט הבריטי נעשה שימוש בכינויים "פלשתינאי" או "פלסטיני" ובשם "פלשתינה" (בערבית: فلسطين, תעתוק מערבית: פִלַסְטִין. ב[[אנגלית]]: Palestine) לציון ערבים ו[[יהודים]] כאחד,{{מקור}} אולם מאז הקמת [[מדינת ישראל]] כינוי זה מתייחס לערבים בלבד.
[[קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה]]
[[קטגוריה:עמי המזרח התיכון]]
ערבים שאין להם שום מושג
הפלסטינים נחשבים ל[[לאום]], שכן יש להם [[התנועה הלאומית הפלסטינית|זהות לאומית משותפת]] ששואפת ל[[הגדרה עצמית]] לערבים הפלסטינים על-בסיס רעיון ה[[לאומיות]] והשאיפה ל[[מדינה פלסטינית]] [[ריבונות|ריבונית]].<ref>{{צ-ספר|שם=Palestinian Ethnonationalism in Israel|קישור=https://books.google.co.il/books?id=jTuxZA-sFiwC&pg=PA112&redir_esc=y#v=onepage&q&f=false|מו"ל=University of Pennsylvania Press|שנת הוצאה=2011-06-15|ISBN=978-0-8122-0439-1|מחבר=Oded Haklai|שפה=en|עמ=112}}</ref><ref>{{צ-ספר|שם=בין מדינה לחברה: סוציולוגיה של הפוליטיקה, כרך 2|קישור=https://books.google.co.il/books?id=qoDN4B7UxgwC&pg=PA188&lpg=PA188&dq=%22הלאום+הפלסטיני%22&source=bl&ots=rF3-WJ-7pL&sig=ACfU3U10N4kbGwy_ARYcEL6gA1FZjM7c2A&hl=iw&sa=X&ved=2ahUKEwivhKWvqvqEAxVtyAIHHds8DlI4PBDoAXoECAIQAw#v=onepage&q=%22הלאום%20הפלסטיני%22&f=false|מו"ל=Open University of Israel|שנת הוצאה=1995|ISBN=978-965-06-0254-3|מחבר=ברוך קימרלינג|שפה=iw|עמ=188}}</ref><ref>{{קישור כללי|כתובת=https://blogs.timesofisrael.com/the-other-hundred-years-war/|הכותב=איאן ג'וזף|כותרת=The Other Hundred Years War|אתר=The Times of Israel}}</ref>
מחורבנים ומכוערים במיוחד
ב[[האמנה הלאומית הפלסטינית|אמנה הפלסטינית]], [[מסמך]] פלסטיני מכונן שהוצג לראשונה בשנת [[1964]] והורחב בשנת [[1968]], נכתב כי "הפלסטינים הם האזרחים הערבים אשר שכנו משכן קבע בפלסטין עד שנת 1947. אחת היא אם הוצאו ממנה או נשארו בה, וגם מי שנולד לאב ערבי פלסטיני אחרי תאריך זה בתוך פלסטין או מחוצה לה, הוא פלסטיני".{{הערה|סעיף 5, בתוך: יהושפט הרכבי, '''האמנה הפלסטינית ומשמעותה''', עמ' 16.}} המונח פלסטיני כולל קבוצות אתניות נוספות מלבד ערבים, בסעיף 6 של האמנה הפלסטינית נכתב: "היהודים אשר שכנו משכן קבע בפלסטין עד תחילת הפלישה הציונית לתוכה ייחשבו פלסטינים".{{הערה|'''האמנה הפלסטינית''', עמ' 16.}} המשמעות המקובלת של פַלַסְטִין באמנה הפלסטינית הוא שטח [[המנדט הבריטי]] ב[[ארץ ישראל]].{{הערה|סעיף 2 באמנה קובע: "פלסטין בגבולותיה כפי שהיו בתקופת המנדט הבריטי היא יחידה טריטוריאלית אינטגראלית".}} הגדרה זו כוללת ערבים המתגוררים בתחומי ארץ ישראל (למעט ערבים שלא שכנו משכן קבע בפלסטין עד שנת 1947 ושאינם צאצאים של אלה) וכן [[פליטים]] שברחו או גורשו ממנה ב[[מלחמת העצמאות]] (ומעט גם ב[[מלחמת ששת הימים]]) וצאצאיהם.{{הערה|ראו [[בעיית הפליטים הפלסטינים]].}}
לפלסטינים מעולם לא הייתה מדינה עצמאית. לאחר [[ועידת רבאט]], שנערכה באוקטובר 1974, הוכר [[אש"ף]] על ידי מדינות [[הליגה הערבית]] כמייצג הרשמי של הפלסטינים,{{הערה|{{מטח|ד"ר [[שילה הטיס-רולף]]|מאמר הסוקר את ההיסטוריה והמדיניות של אש"ף בין השנים 1964–1997|12188}}.}} והוא אף ייצג אותם ב[[העצרת הכללית של האומות המאוחדות|עצרת הכללית של האו"ם]], במעמד של משקיף. בעקבות הכרה עולמית זו, החלו בשנת [[1993]] מגעים דיפלומטיים בין נציגים ישראלים לנציגי אש"ף, שהביאו לבסוף לחתימת [[הסכמי אוסלו]], ולהקמת [[הרשות הפלסטינית]].
ואפשר לקרוא להם אוויר הכול בסדר חברים שלי
[[ניב (סיווג שפה)|ניב]] השפה ה[[ערבית]] שבו מדברים הפלסטינים (לרבות [[ערביי ישראל]]) מכונה [[ערבית פלסטינית]].
אבל לא להתקרב אליהם יותר מידי זה אוויר מזוהם.
==מקור השם ומשמעותו==
מקור השם '''פלסטין''' בשורש [[המקרא]]י פ.ל.ש שהיה
ל"פַּלַייסטינֵה" (ב[[יוונית]]: Παλαιστίνη) בלשונם של הסופרים ה[[יוון העתיקה|יוונים]] ב[[העת העתיקה|עת העתיקה]] ובהם [[הרודוטוס]] לתיאור "פלשת" – חבל הארץ שכלל את [[מישור החוף הדרומי]] ו[[השפלה הפנימית]], שהיו בשליטת ה[[פלשתים]]. השם 'פלשתינה' אומץ על ידי יורשי העולם היווני-רומי – העולם הנוצרי המערבי והושת על כל [[ארץ ישראל]] שנודעה כמולדת היהודים.
עם ישראל חיי
לאחר דיכוי [[מרד בר-כוכבא]] ב[[המאה ה-2|מאה ה-2]] לספירה על ידי [[האימפריה הרומית|הרומאים]], ובמסגרת צעדי הענישה הוחלף שמה של "[[פרובינקיה יודיאה|פרובינקית יוּדֶאָה]]" ("יהודה" בלטינית) ל[[סוריה פלשתינה|סוריה-פלשתינה]] (ב[[לטינית]] Palæstina). לרוב השתמשו בשם המקוצר "פלשׂתינה" ככינוי ל[[חלוקה מנהלית|מחוז מנהלי]] זה. עם התפצלות האימפריה הרומית, קיבלה הממלכה הרומית המזרחית, היא [[האימפריה הביזנטית]], את השליטה על המחוז והשאירה את שמו על כנו. ב[[התקופה הביזנטית בארץ ישראל|תקופה הביזנטית]] חולקה הארץ למחוזות [[פלשתינה פרימה]], [[פלשתינה סקונדה]] ו[[פלשתינה טרטיה]].
והישראלים.... אפשר לקנות פלסטלינה שמעתי שזה בחינם..... חחחחחח
לאחר [[הכיבוש הערבי של ארץ ישראל|הכיבוש הערבי]] ב[[המאה השביעית|מאה ה-7]], נשמרה החלוקה המנהלית הביזנטית ושטחה של "פלשתינה פרימה" הפך בערבית ל"[[ג'ונד פלסטין]]", כלומר: המחוז הצבאי של פלסטין. במאה ה-10 אף התרחב שטחו של המחוז עד [[עמאן]] ו[[מפרץ אילת]].
לאחר כיבוש ה[[צלבנים]] את ארץ ישראל, השתכח השם "פלשתינה" כשם מנהלי, אך נשאר כשם ספרותי לארץ ישראל בשפות האירופיות, שבעקבותיהן השתמשו לעיתים גם יהודים בשם זה.
במרוצת המאות ה-12 וה-13 נזנח המונח "פלסטין" כשמו של המחוז, שהמשיך להתקיים עד [[הפשיטות המונגוליות על ארץ ישראל|הפלישה המונגולית]] במאה ה-13 – תחת [[התקופה הממלוכית בארץ ישראל|שלטון הממלוכים]] נתחלק שטחו למספר מחוזות. אולם אף על פי שמחוז "פלסטין" נעלם מהחלוקה המנהלית, השם הזה שרד כמציין את התחום הקודם של המחוז, ובסוף [[המאה ה-15]] תיאר הגאוגרף הממלוכי [[מוג'יר א-דין]] את הנפות הכלולות ב"ארד פלסטין", שחפפו בקירוב את שטחם של "פלשתינה פרימה" ו"ג'ונד פלסטין".{{הערה|שם=צמיחת התנועה הלאומית 4|יהושע פורת, '''צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינאית''', מבוא, עמ' 4.}} בתקופה הממלוכית (1260–1517) עם זאת, השם "פלסטין" היה מקובל רק בקרב חוגים משכילים מצומצמים.{{הערה|'''ההיסטוריה של ארץ ישראל''', כרך 9, חלק ג, פרק 1 ([[יעקב שמעוני]]), עמ' 264.}}
למוסדות הנוצריים בארץ ישראל היה חלק חשוב ביצירת המושג הערבי של "פלסטין". תחום סמכותן של הפטריארכיות של ירושלים (היוונית-אורתודוקסית מאז השלטון הרומי והלטינית מאמצע המאה ה-19, כמו גם הבישוף האנגליקני באותה תקופה) הקיף את ארץ ישראל כולה, ולכן מושג זה היה בעל משמעות בקרב האוכלוסייה הנוצרית של ארץ ישראל. בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 התפשט החינוך הנוצרי בארץ ומוסלמים רבים שלחו את בניהם לבתי ספר נוצריים. נראה כי החינוך הנוצרי שימש "צינור" להקניית המושג לאוכלוסייה כולה.{{הערה|שם=צמיחת התנועה הלאומית 6|יהושע פורת, '''צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינאית''', מבוא, עמ' 6.}}
במאה ה-19 המונח היה שגור כציון גאוגרפי לחלק נרחב מארץ ישראל, כפי שמעידים על כך ספרי נוסעים ערבים ותעודות רבות, אולם הוא החל לקבל משמעות פוליטית לאומית רק בשלהי [[התקופה העות'מאנית בארץ ישראל|התקופה העות'מאנית]], ככל הנראה במקביל לראשית ההתעוררות הלאומית הערבית בארץ בסוף המאה.{{הערה|'''ההיסטוריה של ארץ ישראל''', כרך 8, חלק ב, פרק 4 ([[עאדל מנאע]]), עמ' 188.}} לאחר מהפכת [[הטורקים הצעירים]] (1908) ועליית הלאומיות הערבית, הופיע ביפו בשנת 1911 היומון ''[[פלסטין (עיתון)|פילסטין]]''. הופעתו ביטאה וחיזקה את המודעות העצמית של ערביי ארץ ישראל כקהילה ייחודית, וכך המונח "פלסטין", שזה מאות בשנים לא שימש כלל, החל בשלהי השלטון העות'מאני לרווח בקרב המשכילים הערבים בארץ ישראל.{{הערה|שם=קורבנות 42|{{צ-ספר|מחבר=בני מוריס|שם=קורבנות. תולדות הסכסוך הציוני-ערבי 1881–2001|מקום הוצאה=תל אביב|שנת הוצאה=2003|מו"ל=עם עובד|מהדורה=|עמ=42}}.}} בתחילת המאה ה-20 התפתח השם "פלסטין" כמושג בעל משמעות גאוגרפית ודתית, ובהמשך קיבל גם משמעות פוליטית כתוצאה מן הלחץ של גורם חיצוני – ה[[ציונות]].{{הערה|יהושע פורת, '''צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינאית''', סיכום, עמ' 247.}}
לאחר כיבוש ארץ ישראל ב[[מלחמת העולם הראשונה]] וכינון [[המנדט הבריטי]], נקבע לארץ ישראל השם "פָּלֶשְׂתִינָה (א"י)" (ב[[אנגלית]] Palestine) ותושביה, שקיבלו [[אזרחות ארץ ישראלית]], כונו "פלשתינאים" (באנגלית Palestinians).{{מקור}} [[ערביי ארץ ישראל]] כונו "ערבים פלשתינאים" (בערבית "פלסטינים") ויהודי ארץ ישראל כונו "יהודים פלשתינאים".{{מקור}} עם זאת, ערביי ארץ ישראל באותה תקופה כינו את עצמם בדרך כלל "ערבים" ולא "פלסטינים", והמוסדות הבולטים שלהם, [[הוועד הפועל הערבי]] ו[[הוועד הערבי העליון]], שנוסד בשנת 1936, השתמשו במונח "ערבי" ולא במונח "פלסטיני".{{הערה|שם=חלמיש|[[אביבה חלמיש]], [http://lib.toldot.cet.ac.il/pages/printitem.asp?item=16446 ארץ ישראל המנדטורית: חברה דואלית או מציאות קולוניאלית?], נדפס במקור בזמנים 92, סתיו 2005, באתר מט"ח}}
עם סיום [[המנדט הבריטי]], [[הקמת מדינת ישראל]], [[הגדה המערבית תחת שלטון ירדן|סיפוח הגדה המערבית לממלכת ירדן]] ו[[רצועת עזה תחת שלטון מצרים|השתלטות מצרים על רצועת עזה]], חדלה הנתינות הפלשתינאית מלהתקיים. שימוש במונח "פלסטינים" כשמו של [[עם]] [[ערבי]] נעשה רווח בעיקר לאחר הקמת מדינת ישראל ושימש גם לציון [[בעיית הפליטים הפלסטינים|הפליטים הפלסטינים]] אשר שהו מחוץ לגבולות ישראל ונבדלו מן האזרחים של מדינות ערב אליהן נמלטו.
ה[[כתיב|איות]] העברי ("פלסטינים", "פלשׂתינים", "פלשׂתינאים" או "פלסטינאים") תלוי בשאלות היסטוריות, לשוניות ואף פוליטיות-אידאולוגיות ואין כתיב אחיד המקובל על הכול. חוסר אחידות זה משתקף גם ב[[מילון|מילונים]]: מילון אבן שושן (מהדורת 2000) תומך בכתיב "פלשתינאים" ו"פלסטינאים"; מילון [[מורפיקס]] תומך בכתיב "פלשתינאים" ו"פלסטינים". כיוון שהשם "פלסטין" הוא כינוי עצמי ערבי, מעדיפים רוב החוקרים להשתמש בו. מאידך, הכתיב "פלשתינה" מזהה את המילה עם המקור [[תנ"ך|המקראי]], וכך היו שראו בו אמירה פוליטית המשכיחה את יחס היהודים לארץ, ומאידך, יש בכך גם משום המשך של מנהגם של הסופרים העבריים החדשים.
פרופ' [[שמעון שמיר]] טוען שיש לעשות הבחנה ברורה בין "פלשתינאים" ל"פלסטינים": פלשתינה בפ' דגושה ופלסטין בפ' רפויה, המייצגות שני מושגים שונים. "פלסטין", לדבריו, "הוא מושג [[ערבים|ערבי]] המעוגן בהוויה הערבית". הוא מתריע על כך שהמושג הלועזי Palestine עובר תמורה בעולם ומאבד את משמעותו ההיסטורית: "הדור הצעיר בקרב אומות העולם גדל כיום בנוף פוליטי שבו Palestine היא ארצו של [[אש"ף]]".{{הערה|{{העין השביעית|שמעון שמיר|נוח בשבע שגיאות: איך מבלבלת התקשורת הישראלית בין פלשתינאים לפלסטינים ומדוע זה חשוב|27274|1 במרץ 2005}}.}}
==מוצא==
{{הפניה לערך מורחב|ערביי ארץ ישראל}}
מאז המאה ה-20 מתנהל דיון בין היסטוריונים, [[הוגה דעות|הוגי דעות]] ו[[פוליטיקאי]]ם, בעניין מוצאם של ערביי ארץ ישראל, במיוחד ה[[פלאח]]ים – סוגיה שתפשה לה מקום בתודעה הלאומית הפלסטינית הנפרדת מהלאומיות הערבית הכללית.{{הערה|[[זאב גלילי]], [http://www.zeevgalili.com/2012/01/16257 פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש שהוא עם ומתחיל לרצוח], '''הגיון בשיגעון''', 1 בינואר 2012}}
===התאוריה "הכנענית"===
התאוריה הכנענית הועלתה על ידי מספר חוקרים אירופאיים בני המאה ה-19 וראשית המאה ה-20, ובהם [[קלוד קונדר]] ה[[בריטי]] ו[[שארל קלרמון-גנו]] ה[[צרפתי]]. חוקרים אלו הבחינו בין שלוש קבוצות שחיו בארץ ישראל באותה העת: ה[[בדואים]], אותם ראו כ"ערבים אמיתיים" וצאצאי הכובשים הערביים; תושבי הערים; והפלאחים, עובדי האדמה היושבים בכפרים. קלרמון-גנו כתב כי הפלאחים אינם ממוצא יהודי, שכן [[מרידות יהודה ברומא|מלחמות השמד]] שניהלו הקיסרים הרומים נגד היהודים, ולאחר מכן רדיפות הקיסרים הנוצרים נגד היהודים, מחקו כל זכר ליהדות האתנית והפוליטית בארץ ישראל, ואינם ממוצא [[יוונים|יווני]], שכן שנותרו בהם עקבות של יסודות שמיים, ולפיכך "נותר לקבוע שהפלאחים של ארץ ישראל הם נציגיהם המודרניים של השבטים הקדומים שבני ישראל מצאו יושבים בארץ, ובהם ה[[כנען|כנענים]]".<ref>Charles Clermont-Ganneau, “The Arabs of Palestine,” Palestine Exploration Fund Quarterly 7 (1875)</ref><ref>Assi, S. (2018). The Original Arabs'': The Invention of the “Bedouin Race” in Ottoman Palestine. International Journal of Middle East Studies, 50(2), 213–232.'' doi:10.1017/s002074381800003x</ref><ref>{{צ-מאמר|שם=The Arabs in Palestine|קישור=https://doi.org/10.1179/peq.1875.022|כתב עת=Palestine Exploration Quarterly|שנת הוצאה=1875-10-01|עמ=202-203|כרך=7|doi=10.1179/peq.1875.022|מחבר=H. H. Kitchener, Lieut. R. E.}}</ref>
כחלק מרטוריקה הנשמעת לעיתים כנגד טענת היהודים לקדימות בזיקה לארץ ישראל, טוענים גם כמה דוברים פלסטיניים כי שורשיו הביולוגיים של העם הפלסטיני המודרני נעוצים בכנענים, היינו עמים שישבו ב[[כנען|ארץ כנען]] עוד קודם שהתבסס בה עם ישראל. לדוגמה, הפוליטיקאי הפלסטיני [[פייסל חוסייני]] פרסם לוח שנה בו נכתב כי "ה[[יבוסים]], שהיו בין עמי כנען השמיים, הם אבותיהם של הפלסטינים בני זמננו".<ref name=":8">{{Cite book|last=Cline|first=Eric H.|url=https://www.worldcat.org/oclc/54913803|title=Jerusalem Besieged: From Ancient Canaan to Modern Israel|date=|publisher=University of Michigan Press|year=2004|isbn=0-472-11313-5|location=Ann Arbor|pages=33|oclc=54913803|quote=|author-link=}}</ref>
אחד הקשיים בתאוריה זאת היא שאין לאוכלוסייה הערבית פלסטינית שום סממן תרבותי ולשוני ואף לא מסורת המעידה על שייכות כלשהי אל העמים הכנענים.{{מקור}}
קושי נוסף טמון בכך שעד תחילת [[המאה ה-20]] האוכלוסייה הערבית של ארץ ישראל נהגה לראות את ראשיתה עם [[הכיבוש הערבי של ארץ ישראל]] במאה ה-7 לספירה ולא הגדירה את עצמה כיישות לאומית נפרדת משאר חלקי העולם הערבי. ההיסטוריון והארכאולוג האמריקני [[אריק ה. קליין|אריק קליין]], המתמחה ב[[ארץ ישראל בעת העתיקה|תקופות הברונזה והברזל בארץ ישראל]] ו[[היסטוריה של המזרח התיכון#המזרח הקרוב הקדום|במזרח הקרוב הקדום]], כותב כי "הטענות הללו לפיהן הפלסטינים המודרניים הם צאצאי היבוסים הקדומים מועלות ללא כל ראיה תומכת. על-אף שחלק יחלקו על כך, היסטוריונים וארכאולוגים הגיעו למסקנה שרוב הפלסטינים המודרניים, אם לא כולם, כנראה קשורים יותר לערביי [[ערב הסעודית]], [[תימן]], [[ירדן]] ומדינות אחרות מאשר ליבוסים, לכנענים או לפלשתים הקדומים".<ref name=":8" />
=== התאוריה "היהודית" ===
גישה נוספת היא כי חלק עיקרי במוצאם של הפלסטינים מקורו מרצף דמוגרפי שתחילתו באוכלוסייה היהודית או ה[[שומרונים|שומרונית]] החקלאית, "[[עם הארץ]]", שנשארה בארץ לאחר חורבן [[בית המקדש השני]].{{הערה|מקורות וניתוח של גישה זו בספרו של [[שלמה זנד]], '''מתי ואיך הומצא העם היהודי?''', עמ' 177–181.}}<ref>{{קישור כללי|כתובת=https://benyehuda.org/read/1954|הכותב=דוד בן־גוריון|כותרת=לבירור מוצא הפלחים|אתר=פרויקט בן־יהודה|מידע נוסף=ניו-יורק, קיץ תרע"ז (לוח אחיעבר, שנה ראשונה. עמוד 118–127)|תאריך_וידוא=2023-04-03}}</ref> ביטוי לגישה זו ניתן למצוא בספרם של [[דוד בן-גוריון]] ו[[יצחק בן-צבי]]: "הפלחים אין מוצאם מן הכובשים הערבים, שהשתלטו על ארץ ישראל וסוריה במאה השביעית לספירה. המנצחים הערביים לא השמידו את האוכלוסייה ה[[חקלאות|חקלאית]] שמצאו בארץ. הם רק גירשו את השליטים הביזנטיים הזרים. באוכלוסייה המקומית לא נגעו לרעה. הערבים גם לא עסקו בהתיישבות. גם במקומות מושבותיהם הקודמים לא שלחו בני-ערב את ידם בעבודת האדמה [...] בארצות הכבושות לא חיפשו שטחי התיישבות למעמד האיכרים שלהם, שכמעט לא היה אצלם בנמצא. כל עניינם בארצות החדשות היה מדיני, דתי וכספי: לשלוט, להפיץ את האסלאם, לגבות [[מס]]ים. [...] האיכר היהודי, כמוהו ככל איכר, לא במהרה ניתק עצמו מאדמתו, שרוותה זיעתו וזיעת אבותיו [...] האוכלוסייה הכפרית, חרף מעשי הדיכוי והסבל, נשארה כמות שהיא". לצד זאת, הם הוסיפו כי "לא כל הפלאחים מוצאם מן היישוב החקלאי המקורי", ושכן "מלבד התוספת הוודאית של יסודות ערבים צרופים, שנטמעו במרוצת הזמן בקרב האוכלוסייה המקומית, זרמו לארץ ישראל, במשך אלף וחמש מאות השנים האחרונות, ללא הרף בני עמים שונים מכל חלקי תבל: פרסים, מונגולים, צ'רקסים, פרנקים, מצרים, וחלק מהם נשארו בארץ ואט-אט נתמזגו ביישוב המקומי".{{הערה|דוד בן-גוריון ויצחק בן-צבי, '''ארץ ישראל בעבר ובהווה''', עמ' 196–198.}}{{הערה|כך גם קבע במאמרו "לבירור מוצא הפלחים" או "לתולדות הפלחים" (אלול תרע"ז). הביוגרף של בן-גוריון, [[מיכאל בר-זוהר]] ('''בן-גוריון''', כרך א, פרק יד, עמ' 304; עמ' 604, הערה 7), מכנה אותו "מאמר נשכח" וכותב שבן-גוריון הביא בו "אותות ומופתים כדי לבסס את הנחתו".}} באחד מספריו המאוחרים יותר של בן צבי, "אוכלוסינו בארץ", הוא שב וחזר על ההסתייגות: "מובן מאליו שלא נכון יהיה להגיד שכל הפלחים הם מצאצאי היהודים הקדומים, המדובר הוא ברובם או ביסודם", אך "הרוב הגדול של הפלחים אין מקורם מהכובשים הערבים, אלא, לפני זה, מהפלחים היהודים שהיו מנין ורוב בנין הארץ, לפני כיבוש האסלאם".{{הערה|יצחק בן-צבי, '''אוכלוסינו בארץ''', עמ' 39.}}
במאה הראשונה העם היהודי היווה רוב בארץ ישראל, אולם [[מרידות יהודה ברומא|המרידות ברומא]] ובייחוד [[מרד בר כוכבא]] הביאו להידלדלות מהותית של האוכלוסייה היהודית ב[[יהודה (חבל ארץ)|ארץ יהודה]]. במהלך דיכוי המרד יהודים רבים נהרגו, נעקרו מבתיהם או נמכרו ל[[עבדות]] ברחבי האימפריה הרומית, וישובים רבים חרבו.<ref name="Mor, M. 2016. P471">Mor, M. ''The Second Jewish Revolt: The Bar Kokhba War, 132-136 CE''. Brill, 2016. P471/</ref><ref name="raviv2021">{{Cite journal|last1=Raviv|first1=Dvir|last2=Ben David|first2=Chaim|date=2021-05-27|title=Cassius Dio's figures for the demographic consequences of the Bar Kokhba War: Exaggeration or reliable account?|journal=Journal of Roman Archaeology|language=en|volume=34|issue=2|pages=585–607|doi=10.1017/S1047759421000271|issn=1047-7594|doi-access=free|s2cid=236389017}}</ref> לאחר המרד מרכז הכובד היהודי בארץ עבר ל[[הגליל|גליל]], שם חווה היישוב היהודי פריחה, וכן יישובים יהודים המשיכו להתקיים בדרום הר חברון ובמישור החוף, אך היישוב היהודי בגליל דעך משמעותית [[התקופה הביזנטית בארץ ישראל|בתקופה הביזנטית]].<ref name=":02">{{Cite book|last=Leibner|first=Uzi|url=https://library.oapen.org/handle/20.500.12657/43969|title=Settlement and History in Hellenistic, Roman, and Byzantine Galilee: An Archaeological Survey of the Eastern Galilee|date=2009|publisher=Mohr Siebeck|isbn=978-3-16-151460-9|pages=321-324; 362-371; 396-400; 414-416|language=English}}</ref> לפי הערכות עדכניות, היהודים נעשו למיעוט בארץ ישראל במהלך ה[[המאה ה-4|מאה ה-4]],<ref name="Kessler2010">{{cite book|author=Edward Kessler|url=https://books.google.com/books?id=87Woe7kkPM4C&pg=PA72|title=An Introduction to Jewish-Christian Relations|publisher=Cambridge University Press|year=2010|isbn=978-0-521-70562-2|page=72}}</ref> ובסוף [[המאה ה-5]] היוו רק כ-10% מכלל האוכלוסייה בארץ,{{הערה|[[יואל רפל]], '''תולדות ארץ ישראל''', חלק ב', עמ' 357.}} או כשמינית מכלל התושבים בתחילת [[המאה ה-7]].{{הערה|ירון דן, '''ההיסטוריה של ארץ־ישראל''', כרך 5, חלק ג, עמ' 324.}}
לטענת ההיסטוריון [[משה גיל]], כדי לקבל את הסברות בדבר מוצאם היהודי של ערביי ארץ ישראל, יש להניח שהייתה התאסלמות המונית של יהודים בתקופה כלשהי, אולם לדבריו "אין במקורות – יהודיים, נוצריים או מוסלמיים – ידיעה כלשהי על התאסלמות המונית של יהודים במקום ובזמן כלשהם, אלא אם כן מדובר בהמרת דת מאונס", וממילא "אין ידיעות כאלה על ארץ ישראל" ולכן "אין סיבה לחשוב שערביי ארץ ישראל היו צאצאי יהודים".{{הערה|משה גיל, '''ההיסטוריה של ארץ־ישראל''', כרך 6: שלטון המוסלמים והצלבנים, חלק א, עמ' 49.}} ישנן עדויות על התנצרות של יהודים אינדיבידואלים בתקופה הביזנטית,<ref name=":02" /> וכן ישנן ראיות לכך שאירעה התאסלמות המונית של האוכלוסייה הכפרית השומרונית תחת השלטון המוסלמי,<ref>{{צ-מאמר|שם=New Evidence Relating to the Process of Islamization in Palestine in the Early Muslim Period: The Case of Samaria|קישור=https://www.jstor.org/stable/3632444|כתב עת=Journal of the Economic and Social History of the Orient|שנת הוצאה=2000|עמ=257–276|כרך=43|מחבר=Milka Levy-Rubin}}</ref><ref name=":2">{{Cite book|last=שור|first=נתן|title=ספר השומרונים|publisher=יד יצחק בן-צבי; רשות העתיקות|year=2006|isbn=965-217-202-2|editor-last=שטרן|editor-first=אפרים|edition=2|location=ירושלים|pages=587-590|language=|trans-title=|chapter=רדיפות השומרונים בידי העבאסים והיעלמות היישוב השומרוני החקלאי|editor-last2=אשל|editor-first2=חנן}}</ref><ref name="Ireton">{{cite web|author=Sean Ireton|year=2003|title=The Samaritans - The Samaritans: Strategies for Survival of an Ethno-religious Minority in the Twenty First Century|url=http://www.anthrobase.com/Txt/I/Ireton_S_01.htm|access-date=2007-11-29|publisher=Anthrobase}}</ref> אך לא ניתן להשליך מכך על האוכלוסייה היהודית. בה בעת, ידוע על חמולות בעלות רקע יהודי (כדוגמת [[חמולת מח'אמרה]] בדרום [[הר חברון]])<ref>{{צ-ספר|מחבר=יצחק בן צבי|שם=שאר ישוב: מאמרים ופרקים בדברי ימי הישוב העברי בא"י ובחקר המולדת|מקום הוצאה=תל אביב|מו"ל=הוצאת דבר|שנת הוצאה=תרפ"ז|עמ=407}}</ref><ref>{{קישור כללי|כתובת=https://www.jpost.com/magazine/the-killers-of-yatta-456910|כותרת=The killers of Yatta|אתר=The Jerusalem Post {{!}} JPost.com|תאריך=08/07/2016|שפה=en-US|תאריך_וידוא=2023-04-02}}</ref> או שומרוני (באזור [[שכם]])<ref name=":0">{{Cite journal|last=Erlich (Zhabo)|first=Ze’ev H.|last2=Rotter|first2=Meir|date=2021|title=ארבע מנורות שומרוניות בכפר חג'ה שבשומרון|trans-title=Four Samaritan Menorahs from the village of Hajjeh, Samaria|url=https://www.ariel.ac.il/wp/ihd/2021/11/24/יקב-תת־קרקעי-מתקופת-הברזל-2-בחורבת-אל־-2/|journal=במעבה ההר|publisher=Ariel University Publishing|pages=188-204|doi=10.26351/IHD/11-2/3}}</ref><ref name="Zvi2">{{cite book|last=Ben Zvi|first=Yitzhak|title=Oral telling of Samaritan traditions: Volume 780-785|date=October 8, 1985|publisher=A.B. Samaritan News|page=8}}</ref> שהתאסלמו, וכן מסורות על מוצא יהודי ומנהגים יהודים תועדו במספר כפרים ביהודה ובשומרון.<ref>{{קישור כללי|כתובת=https://www.israelnationalnews.com/news/132800|כותרת=Jewish-Roots Arabs in Israel|אתר=Israel National News|תאריך=2009-08-10|שפה=en|תאריך_וידוא=2023-04-02}}</ref>
בעשורים האחרונים התפרסמו מספר מחקרים בתחום ה[[גנטיקה של אוכלוסיות]] שעסקו ב[[מחקרים גנטיים על יהודים|קשר הגנטי]] בין יהודים לפלסטינים. במחקר שפורסם בשנת 2010 ועסק ב"מבנה הגנום הכולל של העם היהודי", הפלסטינים שנבדקו התקבצו גנטית קרוב לבדואים, ירדנים וסעודים. זיקה גנטית זו, לפי החוקרים, תואמת את התאוריה שלקבוצות אלו "מוצא משותף בחצי האי ערב".<ref name="Behar2010">{{cite journal|author1=Doron M. Behar|author2=Bayazit Yunusbayev|author3=Mait Metspalu|author4=Ene Metspalu|author5=Saharon Rosset|author6=Jüri Parik|author7=Siiri Rootsi|author8=Gyaneshwer Chaubey|author9=Ildus Kutuev|author10=Guennady Yudkovsky|author11=Elza K. Khusnutdinova|date=July 2010|title=The genome-wide structure of the Jewish people|url=https://www.researchgate.net/publication/44657170|journal=Nature|volume=466|issue=7303|pages=238–42|bibcode=2010Natur.466..238B|doi=10.1038/nature09103|pmid=20531471|author20=Michael F. Hammer|author21=Karl Skorecki|author22=Richard Villems|author19=Tudor Parfitt|author18=Batsheva Bonne-Tamir|author16=David Comas|author15=Luisa Pereira|author14=Ornella Semino|author13=Olga Balaganskaya|author12=Oleg Balanovsky|author17=David Gurwitz|s2cid=4307824}}</ref> מחקר אחר שפורסם באותה השנה הדגים כי הפלסטינים, לצד הבדואים, הדרוזים וקבוצות דרום אירופאיות, הם השכנים הגנטיים הסמוכים ביותר לרוב האוכלוסיות היהודיות.<ref>{{cite journal|last1=Atzmon|first1=G|display-authors=etal|year=2010|title=Abraham's Children in the Genome Era: Major Jewish Diaspora Populations Comprise Distinct Genetic Clusters with Shared Middle Eastern Ancestry|journal=American Journal of Human Genetics|volume=86|issue=6|pages=850–859|doi=10.1016/j.ajhg.2010.04.015|pmc=3032072|pmid=20560205}}</ref> מחקרים גנטים נוספים שפורסמו בעשורים האחרונים הדגימו שברמה הפטרנלית (הפלוגרופ [[כרומוזום Y|Y]]) קיים קשר גנטי מובהק בין יהודים [[יהדות אשכנז|אשכנזים]], [[יהדות ספרד|ספרדים]] ו[[יהדות ארצות האסלאם|מזרחים]] לבין הפלסטינים; אותם מחקרים הראו שיהודים מעדות אלו קרובים יותר גנטית לערביי ארץ ישראל מאשר לשכניהם הלא-יהודים בארצות הגולה.<ref name="pmid111539182">{{cite journal|vauthors=Nebel A, Filon D, Weiss DA, Weale M, Faerman M, Oppenheim A, Thomas MG|date=December 2000|title=High-resolution Y chromosome haplotypes of Israeli and Palestinian Arabs reveal geographic substructure and substantial overlap with haplotypes of Jews|journal=Human Genetics|volume=107|issue=6|pages=630–41|doi=10.1007/s004390000426|pmid=11153918|s2cid=8136092}}</ref><ref name="pmid205602052">{{cite journal|vauthors=Atzmon G, Hao L, Pe'er I, Velez C, Pearlman A, Palamara PF, Morrow B, Friedman E, Oddoux C, Burns E, Ostrer H|date=June 2010|title=Abraham's children in the genome era: major Jewish diaspora populations comprise distinct genetic clusters with shared Middle Eastern Ancestry|journal=American Journal of Human Genetics|volume=86|issue=6|pages=850–9|doi=10.1016/j.ajhg.2010.04.015|pmc=3032072|pmid=20560205}}</ref> על-פי אחד המחקרים, ממצאים אלו מתיישבים עם הסברה ש"חלקם או רובם של הערבים המוסלמים בארץ ישראל הם צאצאיהם של תושבים מקומיים, בעיקר נוצרים ויהודים, שהתאסלמו לאחר הכיבוש הערבי במאה השביעית".<ref name="Nebel2000">{{cite journal|last1=Nebel|first1=Almut|last2=Filon|first2=Dvora|last3=Weiss|first3=Deborah A.|last4=Weale|first4=Michael|last5=Faerman|first5=Marina|last6=Oppenheim|first6=Ariella|last7=Thomas|first7=Mark G.|date=December 2000|title=High-resolution Y chromosome haplotypes of Israeli and Palestinian Arabs reveal geographic substructure and substantial overlap with haplotypes of Jews|url=http://www.ucl.ac.uk/tcga/tcgapdf/Nebel-HG-00-IPArabs.pdf|journal=Human Genetics|volume=107|issue=6|pages=630–641|doi=10.1007/s004390000426|pmid=11153918|quote=According to historical records part, or perhaps the majority, of the Muslim Arabs in this country descended from local inhabitants, mainly Christians and Jews, who had converted after the Islamic conquest in the seventh century AD (Shaban 1971; Mc Graw Donner 1981). These local inhabitants, in turn, were descendants of the core population that had lived in the area for several centuries, some even since prehistorical times (Gil 1992)... Thus, our findings are in good agreement with the historical record...|s2cid=8136092}}</ref><ref name="NatGeo1">{{cite news|last=Lawler|first=Andrew|title=DNA from the Bible's Canaanites lives on in modern Arabs and Jews|url=https://api.nationalgeographic.com/distribution/public/amp/history/2020/05/dna-from-biblical-canaanites-lives-modern-arabs-jews|date=28 September 2020|work=National Geographic|access-date=28 May 2020}}</ref><ref name="pmid11153918">{{cite journal|vauthors=Nebel A, Filon D, Weiss DA, Weale M, Faerman M, Oppenheim A, Thomas MG|date=December 2000|title=High-resolution Y chromosome haplotypes of Israeli and Palestinian Arabs reveal geographic substructure and substantial overlap with haplotypes of Jews|journal=Human Genetics|volume=107|issue=6|pages=630–41|doi=10.1007/s004390000426|pmid=11153918|s2cid=}}</ref>{{הערה|שם=pmid205602052}}
===הגירות מוסלמים לארץ ישראל===
חלק מהמוסלמים הגיעו לארץ ישראל במהלך [[הגירות מוסלמים מצפון אפריקה לארץ ישראל|הגירה מצפון אפריקה]] ו[[טורקמנים בארץ ישראל|הגירה מטורקמניסטן]] ואף [[בוסניאקים בארץ ישראל|הגירת בוסנים מוסלמים]]. [[שם משפחה|שמות המשפחה]] של רבים מהפלסטינים מעידים על כך שמוצאם מחוץ לארץ ישראל, כדוגמת: "{{פירושון|אל-מסרי}}" ו"[[חמולת מסארווה|מסארווה]]" ([[מצרים|מצרי]]), "אל-פיומי" (שמעיד על מוצא מהעיר [[פיום (עיר)|פיום]] במצרים), מ[[עיראק]] (למשל: "[[תכרית|אל-תכריתי]]"), [[סוריה]] (למשל: "[[חלב (עיר)|חלב]]י"), [[לבנון]] (למשל: "אל-לובנאני"), [[כורדיסטן]] (למשל: "אל-כורד"), [[עמים טורקיים|טורקי]] (למשל: "עות'מאן"), [[אפגניסטן]] ([[כונדוז (מחוז)|קונדוז]]), [[בחריין]], [[עומאן]] ו[[ערב הסעודית]] (למשל: "{{פירושון|[[חיג'אזי|אל-חיג'אזי]]}}" או "[[אגבאריה]]" ששורשיו בעיר [[אע'בר]] שבגבול [[תימן]]-סעודיה). באזור [[ואדי עארה]] קיימת אוכלוסייה גדולה שממוצאה ממהגרים שהגיעו ממצרים במהלך המאה ה-19.<ref name=":6">{{Cite book|last=Grossman|first=David|url=https://www.taylorfrancis.com/books/mono/10.4324/9781315128825/rural-arab-demography-early-jewish-settlement-palestine-david-grossman|title=Distribution and Population Density During the Late Ottoman and Early Mandate Periods|pages=44-52|doi=10.4324/9781315128825}}</ref> שמות משפחה אחרים מעידים על מוצא מאזור [[המגרב]] (אל-מגרבי ו"מוגרבי" למשל), ממדינות כמו [[אלג'יריה]] (למשל: "אל-ג'זאיר") ו[[מרוקו]] ("אל-ארג'), מ[[סודאן]] (חמולות שנקראות "[[עביד]]" ומוצאם הוא מ[[אפרו-ערבים]] שהביאו ה[[ממלוכים|שלטון הממלוכי]] כחיילים וכעבדים) ומ[[בוסניאקים]] ("אל-בושנק"), [[צ'צ'נים]] (אל-שישני) ו[[צ'רקסים]] שהובאו לכאן על ידי [[האימפריה העות'מאנית]] במאות [[המאה ה-18|ה-18]] ו[[המאה ה-19|ה-19]]. בקרב הפלסטינים קיים שם המשפחה "אל-הינדי" שבערבית פירושו הוא "ההודי".
לפי מסורתם של יושבי הכפר הערבי [[טנטורה]] מהתקופה העות'מאנית, מקורם הוא בקבוצת משפחות שהיגרו לארץ ישראל ממקום בחבל טנטור ב[[הודו]] במהלך המאה ה-19.{{הערה|{{קתדרה|יצחק שכטר|רישום הקרקעות בארץ-ישראל במחצית השנייה של המאה הי"ט|45.5|45, תשרי תשמ"ח, 1987}}}}
האסכולה היוצאת כנגד הלאומיות הפלסטינית והצגתה כמי שתמיד התקיימה ברחבי ארץ ישראל מצביעה גם על מפת [[הקרן לחקר ארץ ישראל|הקרן הבריטית לחקר ארץ ישראל]] מסוף [[שנות ה-70 של המאה ה-19]], הדלילה ביישובים ועל גבולות השטח הבנוי של הערים העולה ממפה זאת, [[ירושלים בתקופה העות'מאנית#מעמד ירושלים|ירושלים]] 1000 מ' על 1000 מ' ו[[חיפה]] 900 מ' על 420 מ'. הם מציינים גם צילומים מסוף [[המאה התשע עשרה]] ותחילת [[המאה העשרים]], שבהם הארץ שוממה, [[מדבר]]ית ובלתי מעובדת, ויישוביה מעטים ודלי אוכלוסין וכי גם אתרים קדושים לאסלאם כגון [[מסגד אל-אקצא]] היו מוזנחים ולא מתוחזקים. עוד הם נעזרים בעדויות של מי שסיירו בארץ ישראל ערב [[שיבת ציון]] המודרנית של העליות הציוניות, כמו הסופר [[מארק טוויין]],{{הערה|בספרו: "תמימים בנכר", בפרק: "[[מסע תענוגות לארץ הקודש]]", עמוד 82}} הרוזן הצרפתי [[וולני]], ה[[ארכאולוג]] [[לורנס איש ערב]] ו[[קלוד קונדר]] שניהל את המשלחת הבריטית לחקר ארץ ישראל.
בין השנים 1922 עד 1931, בתקופת המנדט הבריטי, חלו הגירות של ערבים ומוסלמים משלל מדינות אל ארץ ישראל בעיקר לצורכי [[פרנסה]].{{הערה|{{קתדרה|מעיין הס-אשכנזי|ההגירה הערבית לשרון בתקופת המנדט|116.5|תמוז, תשס"ה}}}}
לפי ההיסטוריון והסופר הגרמני, [[וילס די הס]], שחי ב{{ה|מאה ה-19}} ובתחילת [[המאה העשרים]] תושביה הנוצרים והמוסלמים של ארץ ישראל בזמנו היו מהמוצאים הבאים: "בלקנים, יוונים, סורים, לטינים, מצרים, טורקים, ארמנים, איטלקים, [[פרסים]], [[כורדים]], גרמנים, אפגנים, צ'רקסים, בוסנים, סודאנים, שומרונים, אלג'יראים, מותאווילים, טטרים, הונגרים, סקוטים, נווארים, בריטונים, אנגלים, פרנקים, רותאנים, בוהמיינים, בולגרים, [[גאורגים]], נסטוראנים, הודים, קופטים ומארונים ועמים נוספים".<ref>{{צ-ספר|מחבר=Wills De Hass|שם=History|מקום הוצאה=Germany|מו"ל=John of Wurzburg|שנת הוצאה=1906|עמ=41, 69, 258|מהדורה=Reinhold Rohricht edition}}</ref>
התאולוג וההיסטוריון האנגלי, [[ג'יימס ויליאם פארקס]], כותב ב-1970 כי במהלך המאה ה-19 האימפריה העות'מאנית גרמה ליישוב ארץ ישראל באנשים מרחבי שטחיה, ומתאר כי עד ימיו ישנם כפרים שלמים שמזהים עצמם כצאצאי מצרים, צ'רקסים ובוסנים.{{הערה|Parkes, James William, History of the Peoples of Palestine, Hammondsworth, Great Britain, 1970, p. 212|כיוון=שמאל}} הארכאולוג האירי, [[רוברט מקאליסטר]], מציין בכרך ה-20 של כתב העת "Palestine" של [[החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה]] כי הארץ בימיו נתמלאה במהגרים שונים שבאו לחפש פרנסה ולעבוד בעבור המתיישבים הציונים. דבריו ראו אור גם ב{{ה|מהדורה האחת-עשרה של אנציקלופדיה בריטניקה}} שנדפסה בין 1910 ל-1911.<ref>{{קישור כללי|כתובת=http://www.danielpipes.org/blog/2016/07/11th-encyclopaedia-britannica-who-is-palestinian|הכותב=Daniel Pipes|כותרת=The 11th Encyclopædia Britannica on Who Is a Palestinian|אתר=Daniel Pipes|שפה=en|תאריך_וידוא=2019-10-25}}</ref>
== לאומיות ==
{{ערך מורחב|התנועה הלאומית הפלסטינית}}
[[קובץ:Support for Palestine as part of Syria by Arabs in Jerusalem March 1920.jpg|ממוזער|שמאל|הפגנה של ערבים בשער שכם בירושלים ב-8 במרץ 1920. המלל בכרזות תומך בסיפוחה של ארץ ישראל לממלכתו של [[פייסל הראשון, מלך עיראק|פייסל הראשון]] - [[הממלכה הערבית של סוריה]], שהוכרזה באותו היום]]
[[קובץ:1840 jer salat.jpg|שמאל|ממוזער|250px|מתפללים מוסלמים ב[[מסגד אל-אקצא]], 1840]]
[[קובץ:Nablus 1898.jpg|שמאל|ממוזער|250px|[[פלאח]] ב[[שכם]], 1898]]
[[קובץ:Peasant Family of Ramallah 1900-1910.jpg|שמאל|ממוזער|250px|משפחת [[פלאח]]ים בפתח ביתה ב[[רמאללה]], צולם בעשור הראשון של [[המאה ה-20]]]]
[[קובץ:CoffeePalestineStereo.jpg|שמאל|ממוזער|250px|פלסטינים שותים [[קפה]]]]
חלק ניכר מהפלסטינים רואים עצמם כ[[אומה|עם]] נפרד במסגרת [[האומה הערבית]], וזוכים להכרה בין-לאומית רחבה לכך.<ref>{{קישור כללי|כתובת=https://www.un.org/unispal/document/auto-insert-204352/|הכותב=D. P. I. Web-Arabic|כותרת=The International Status of the Palestinian People|אתר=Question of Palestine|שפה=en-US|תאריך_וידוא=2024-03-17}}</ref><ref>{{צ-מאמר|שם=Stalled Between Seasons: The International Legal Status of Palestine during the Interim Period|כתב עת=Denver Journal of International Law & Policy|שנת הוצאה=1997|קישור=https://digitalcommons.du.edu/cgi/viewcontent.cgi?article=1568&context=djilp|מחבר=Omar M. Dajani}}</ref> הלאומיות הפלסטינית טוענת להכרה כישות עצמאית הראויה לריבונות מדינית בארץ ישראל, בין השאר, כוללת ההגות הלאומית הפלסטינית את הטענה כי האוכלוסייה [[ערביי ארץ ישראל|הערבית]] [[קבוצה אתנית|וקבוצות אתניות]] נוספות בארץ ישראל היו בעלות [[תודעה עצמית]] מאז [[המאה ה-19]]. כמו כן נכלל בלאומיות הפלסטינית אימוצה של התאוריה בדבר רצף אוכלוסייתי פלסטיני מאז [[העת העתיקה]].
===ראשיתה===
{{ראו גם|סוריה הדרומית}}
הדעות על ראשיתה של הלאומיות הפלסטינית חלוקות בין היסטוריונים, הוגי דעות ופוליטיקאים. יש הסוברים כי ראשיתה של התודעה הלאומית הפלסטינית באמצע [[המאה ה-19]], בשל מספר גורמים שחברו יחד, בהם ההתעוררות ה[[לאומיות]] ב[[אירופה]] באותה תקופה, ההפרדה הכלכלית ו[[חלוקה מנהלית של האימפריה העות'מאנית|הארגונית]] ב[[האימפריה העות'מאנית|אימפריה העות'מאנית]] בין הנפות: דמשק, עכו ועזה, וכן צמיחתם של כוחות מקומיים בתוך האימפריה (כגון [[מוחמד עלי (שליט מצרים)|מוחמד עלי]] ב[[מצרים]] שחלש על ארץ ישראל מספר שנים ודיכא את אוכלוסייתה).{{הערה|ברוך קימרלינג, '''פלסטינים: עם בהיווצרותו''' (יחד עם יואל שמואל מגדל).{{ש}}יהושע פורת, '''צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינאית''', עמ' 14–16.}} לטענת חלק מההיסטוריונים הדוגלים בגישה זו, ההתיישבות הציונית לא גרמה להיווצרותה של תודעה לאומית אצל הפלסטינים, אך חיזקה אותה כשזו הייתה רק בתחילתה.
אולם רוב ההיסטוריונים חולקים על כך וממקמים את לידתה של הלאומיות הערבית הפלסטינית ב[[שנות ה-20 של המאה ה-20]], מספר שנים לאחר ראשיתה של לאומיות ערבית כללית.{{הערה|שם=מדיר יאסין 194|בני מוריס, '''מדיר יאסין עד קמפ דייוויד''', עמ' 194.}}
יש הסוברים כי ה[[תודעה]] הקולקטיבית של העם הפלסטיני קשורה לתחילת ה[[התיישבות]] ה[[ציונות|ציונית]] בתקופת [[העלייה השנייה]], ואף מאוחר יותר. אחד ממצדדיה העיקריים של גישה זו היה [[יהושפט הרכבי]]. לפי גישה זו, צמיחת ה[[לאומיות]] הפלסטינית הייתה תמונת מראה להתיישבות הציונית באזור, ולכן היא גם שותפה במאפיינים מסוימים שלה - ההבדלה בין קהילת המרכז והגלויות (בדומה לקהילות היהודיות בעולם), השתייכות הפלסטינים ל[[פאן-ערביות|פאן-לאומיות הערבית]] (בדומה ל[[יהדות אירופה|יהודי אירופה]], שחלקם ראו עצמם כ"פאן-אירופאים"), ו[[אתוס]] "השיבה" שמתבטא בשתי התנועות. גישה זו מסתמכת גם על כך שבעבר גרסו מנהיגים פלסטיניים כי "פלסטין" היא חלק מ[[סוריה הגדולה]]. למשל, [[עווני עבד אל-האדי]], אחד המנהיגים המקומיים הפלסטיניים, העיד בפני [[ועדת פיל]] בשנת [[1937]]: "אין דבר כזה פלסטין. פלסטין זה שם שהציונים המציאו. הארץ הייתה מאות בשנים חלק מסוריה. השם "פלסטין" זר לנו. הציונים המציאו את זה".{{הערה|שם=הערה מספר 20190119101126:0|{{קישור כללי|כתובת=https://www.ynetnews.com/articles/0,7340,L-3953601,00.html|כותרת=Who are the Palestinians?|אתר=Ynetnews|תאריך=2010-09-13|שפה=en|תאריך_וידוא=2019-01-18}}}} גם [[פיליפ חתי]], [[היסטוריון]] ערבי אמריקאי, התבטא ברוח דומה,{{הערה|שם=הערה מספר 20190119101126:0}} וכן [[אחמד שוקיירי]], שאמר כנציג סוריה באו"ם ב-1956, כי "פלסטין אינה אלא [[סוריה הדרומית|דרום סוריה]]".{{הערה|{{דבר||מועצת הביטחון תמשיך היום בדיון|19560601|1}}}}{{הערה|[[בן דרור ימיני]],[http://www.zeevgalili.com/?p=8830 יום הנכבה וההונאה], פורסם במעריב, 15 במאי 2010}} בנוסף, טוענים מצדדי גישה זו, כי ב[[התקופה העות'מאנית בארץ ישראל|תקופה העות'מאנית בארץ ישראל]] הייתה הארץ מחולקת למספר מחוזות, ואף אחד מהם לא הוגדר על ידי [[האימפריה העות'מאנית]] כ"פלסטיני".
לדעת [[יעקב שמעוני]], ראשיתה של התנועה הלאומית הפלסטינית הוא בהתפצלות מן [[התנועה הלאומית הערבית]]. תנועה לאומית מיוחדת לערביי פלסטין, כיחידה נפרדת מערביי סוריה, החלה בסוף [[מלחמת העולם הראשונה]] - כאשר ארץ ישראל הפכה ליחידה מדינית בפני עצמה,{{הערה|יעקב שמעוני, '''ערבי ארץ-ישראל''', פרק 12: התנועה הערבית הלאומית, עמ' 240.}} לראשונה [[העת החדשה|בעת החדשה]].
[[בני מוריס]] טוען כי שורשיהם של הארגונים הלאומיים הפלסטיניים, הפוליטיים-למחצה, בשלהי מלחמת העולם הראשונה, עם הקמתן של [[האגודות המוסלמיות-נוצריות]], תחילה ביפו ואחר כך בערים אחרות. האגודות צידדו בשלטון עצמי ושללו את הציונות.{{הערה|שם=קורבנות 42}}
מוריס טוען כי גם שנים רבות לאחר לידת הלאומיות הפלסטינית, היא נותרה "נחלתן של משפחות המעמד הבינוני והעליון", ורוב האיכרים, ורבים מקרב עניי הערים – בסך הכול כ-80% מערביי ארץ ישראל – "היו חסרי תודעה פוליטית או אידאולוגיה 'לאומית'".{{הערה|שם=מדיר יאסין 194}}
לדבריו, הכרה לאומית מקומית החלה לחלחל בחברה הערבית בארץ ישראל בצורת תנועת המונים עממית רק בשלב מאוחר יותר, באמצע שנות ה-30, וייתכן אף רק כעשור לאחר מכן.{{הערה|בני מוריס, '''מדינה אחת, שתי מדינות''', עמ' 33.}}
===המאבק נגד הציונות===
{{הפניה לערך מורחב|ערכים=[[היסטוריה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני]], [[הסכסוך הישראלי-פלסטיני]]}}
{{להשלים|נושא=ישראל|נושא2=מדעי החברה}}
====שלילת קיומו של עם פלסטיני ====
קיימת טענה כי לא רק שלא היה קיים עם פלסטיני בעבר, אלא שגם בתקופתנו אין עם כזה, ואילו ערביי ארץ ישראל הם חלק מן ה[[ערבים|אומה הערבית]] הגדולה, ללא מאפיינים לאומיים ייחודיים משלהם. גישה זו נסמכת גם על הדמיון התרבותי שקיים בין הפלסטינים יושבי [[יהודה ושומרון]] ו[[רצועת עזה]] לערבים ב[[ירדן]], ב[[מצרים]] ובשאר [[ארצות ערב|מדינות ערב]]. תימוכין לגישה נמצאים גם בדברי המנהיגים הפלסטינים. מנהיג ארגון [[א-סאעקה]], זוהיר מוחסן, אמר בשנת 1977 בריאיון לעיתון ההולנדי "טרוב", שהטענה לזהות פלסטינית נפרדת מועלית בשל סיבות טקטיות בלבד: "הקמת מדינה פלשתינית היא כלי להמשך המאבק נגד ישראל ולמען אחדות ערבית. אני טוען כי עם כזה קיים והוא נבדל מן הירדנים. אולם למעשה, אין הבדלים בין ירדנים, פלשתינים, סורים ולבנונים. כולנו מהווים חלק של אומה אחת. רק מטעמים פוליטיים אנו מדברים על זהות פלשתינית, משום שהאינטרס הלאומי של הערבים הוא לעודד קיום נפרד של פלשתינים לעומת הציונות... ברגע שנשיג את זכויותינו על כל פלשתין, אסור לנו לדחות אפילו ברגע את איחודן של ירדן ופלשתין".{{הערה|"מוחסן לעיתון הולנדי: אין עם פלשתינאי". פורסם ב"[[דבר (עיתון)|דבר]]" ב-[[4 באפריל]] [[1977]].}}
[[מזרחנות|מזרחנים]] רבים מדברים על ה[[התבדלות]] השבטית שבתוך החברה הפלסטינית. כך לדוגמה, "[[תוכנית האמירויות הפלסטיניות]]" של [[מרדכי קידר (מזרחן)|מרדכי קידר]] קוראת לחלק את השלטון הפלסטיני שב[[יהודה ושומרון]] וב[[רצועת עזה]] לשמונה [[אמירות|אמירויות]], משום שלדעתו הנאמנות החמולתית והשבטית חזקה אצל ערביי האזור יותר מן הרגש הלאומי. קידר מאמין שתוכניתו היא הדרך היחידה לכונן שלטון יציב שינטוש את [[אנטישמיות|שנאת ישראל]].{{הערה|אתר [[nrg]], "{{nrg||הפתרון של ד"ר מוטי קידר: שבע אמירויות ביו"ש|796/134||1|2}}", [[שרה העצני-כהן]], 8 ביולי 2016}}{{הערה|{{הארץ|רועי וקסלר|הפתרון לסכסוך: איחוד אמירויות פלסטיניות|0000017f-e277-d9aa-afff-fb7fafcc0000|24 בינואר 2017}}}}
==היסטוריה==
===בתקופה העות'מאנית - ראשית המאה ה-19 עד 1917===
{{להשלים|היסטוריה היא הרבה יותר מאשר דמוגרפיה|נושא=ישראל|נושא2=מדעי החברה}}
[[קובץ:Martin, R.M.; Tallis, J. & F. Turkey in Asia. 1851 (G).jpg|שמאל|ממוזער|200px|נפות האימפריה העות'מאנית באזור ארץ ישראל, [[1851]]]]
[[התקופה העות'מאנית בארץ ישראל|השלטון העות'מאני]], כמו [[התקופה הממלוכית בארץ ישראל|הממלוכי]] לפניו, לא כונן מחדש את מחוז "פלסטין" ושטחו חולק לשלושה [[סנג'ק (האימפריה העות'מאנית)|סנג'קים]], שהיו כלולים בפאשאליק (פרובינציה) של דמשק.{{הערה|שם=צמיחת התנועה הלאומית 4}} אולם בחייה הדתיים של האוכלוסייה הערבית בארץ ישראל תפסה מקום נכבד ה[[עלייה לרגל]] לקברות קדושים ועריכת חגיגות סביבם. בתוך מכלול החגיגות המקומיות, בולטות [[חגיגות נבי מוסא]], שראשיתן בימי [[צלאח א-דין]]. אלו היו מרכזות עולים לרגל מכל חלקי ארץ ישראל הדרומית והמרכזית למפגש שנתי שיצר תחושה של קשר בין חלקי הארץ.{{הערה|יהושע פורת, '''צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינאית''', מבוא, עמ' 5.}}
במשך מאות שנים, עד המחצית השנייה של [[המאה ה-19]], הייתה האוכלוסייה הערבית הכפרית בארץ ישראל מפולגת בין שני מחנות: [[שבטי קייס וימן|קַיס ויַמַן]]. לפילוג זה הייתה משמעות אינטגרטיבית רחבה, משום שהוא חצה את תושבי הרי המרכז של ארץ ישראל, וכך נוצר מצב שתושבי ההר של חברון, ירושלים ושכם השתייכו לאותו מחנה ונאבקו בבני המחנה האחר. תופעה זו הייתה גורם חשוב ביצירת מגע בין תושבי אזורים שונים בארץ.{{הערה|שם=צמיחת התנועה הלאומית 6}}
על פי ההערכות המבוססות על סיכום מתקופת [[מסע נפוליאון בארץ ישראל]] היו בתחילת המאה ה-19 פחות מרבע מיליון תושבים משני עברי הירדן. ברבע הראשון של המאה ה-19 היו בארץ ישראל המערבית 250,000 תושבים, מהם כרבע [[יהודים]], ו[[נוצרים]] שהשתייכו לקבוצות אתניות אחדות.{{הערה|מרדכי אביר, "תולדות היישוב הערבי בארץ-ישראל",'''סקירה חודשית''' 1, 1975, עמ' 29.}}
במהלך המאה הביאו השלטונות העות'מאנים בני לאומים אחרים, ובהם [[בוסניאקים]], [[ארמנים]], [[צ'רקסים]], [[סודאני]]ם ואחרים, לעבודה במפעלי פיתוח בארץ, כגון ב[[מסילת הברזל החיג'אזית]] ולמטלות שמירה והגנה.{{מקור}}
המזרחן ד"ר [[יובל ארנון-אוחנה]] סקר את הגירתם של שבטים בדואים לארץ ישראל בעת החדשה:
:"הגירתם של שבטים בדווים לארץ-ישראל הייתה תופעה קדומה וקבועה, אולם נערכה באינטנסיביות רבה במיוחד במאות [[המאה ה-18|השמונה-עשרה]] והתשע-עשרה. וכן רוב שבטי ה[[בדואים]] חדרו לארץ במאות אלה. רובם הגדול הגיעו מהמזרח ומהדרום. בין אלה הראשונים היו למשל שבטי מטה הענזה (ביניהם אל-ג'דעאן, דהאם ובני צקר), שנאחזו בעבר-הירדן וב[[בקעת הירדן]] (הע'ור), או בני זיידאן שנאחזו בגליל. אלה גם אלה הגיעו לארץ-ישראל דרך [[עבר הירדן המזרחי|עבר-הירדן]] מ[[חצי האי ערב]]. גל גדול של שבטים הגיע מ[[מצרים]], במיוחד בתקופת [[מוחמד עלי (שליט מצרים)|מוחמד עלי]] [אמצע המאה ה-19]. ביניהם היו [[אבו כישכ (שבט בדואי)|ערב אבו כישכ]], ערב א-סעאידה – באזור [[חיפה]]. בין תושבי בקעת הירדן היו שבטים [[נגרואיד]]יים, שהגיעו גם הם, ככל הנראה, מהדרום. לעומתם היו שבטים וקבוצות אוכלוסין שהגיעו מהצפון, כגון [[טורקמנים]], [[חורן|חורנים]], [[בוסניאקים]], וכן שבטים בדווים כגון ערב אל-שקיראת שנאחזו בסביבות חיפה, ערב אל-זביידאת – באזור [[שפרעם]], וכן ערב אל-עראמשה, ערב אל-שמאליה וערב אל-הייב, שחדרו ל[[הגליל העליון|גליל העליון]] דרך הואדיות החוצים אותו, ונאחזו בו. שבטים בדווים כגון ה[[תעמרה]], נאחזו גם בשיפולי [[הרי יהודה]], באזור [[בית לחם]], וכן באזור [[חברון]]. עם זאת [...] רוב אוכלוסיית השבטים הבדווים העדיפה את המישורים הפתוחים של החוף, יזרעאל, חרוד, בית-שאן והירדן".{{הערה|יובל ארנון-אוחנה, '''חרב מבית''', עמ' 15.}}
הגידול באוכלוסייה הערבית במהלך רוב המאה ה-19 היה איטי למדי, עד 1870 הוא מוערך בכ-30%, ועל פי הערכות מנתה האוכלוסייה אז כ-350 אלף תושבים.{{הערה|שם=גילבר}}
בראשית ובאמצע המאה ה-19 הורכבה האוכלוסייה בעיקר מאיכרים עניים. רבים מתו ממחלות כמו מלאריה ומבעיות של רעב ותזונה דלה. הדרכים היו משובשות מאוד, כך שגם אם היה [[יבול]] עודף לאיכר כלשהו, היה לו קשה למכור את העודפים ולהשיג רווח. השלטונות הטילו גזרות, כולל גיוס חובה של גברים צעירים לצבא העות'מאני ללחימה במדינות מרוחקות. עם זאת בתום תקופה זו החל שיפור במצב האוכלוסייה.
בשנים [[1870]]–[[1947]] גדלה אוכלוסיית הארץ הערבית בישראל באופן מהיר. בין 1870 עד 1914 האוכלוסייה הערבית גדלה ב-71%, והגיעה לגודל של 600 אלף נפשות, ומאז ועד תום המנדט הבריטי עליה של 116% - לגודל אוכלוסייה של 1.29 מיליון תושבים. כך שבין 1870 למלחמת העצמאות גדלה האוכלוסייה הערבית בישראל פי 3.7.{{הערה|שם=גילבר}} רוב הגידול נבע מריבוי טבעי, בשל ירידה מתמשכת בתמותה ויציבות בשיעורי הילודה.{{הערה|שם=גילבר|{{קתדרה|[[גדי גילבר]]|מגמות בהתפתחות הדמוגרפית של ערביי ארץ-ישראל, 1870-1948|45.1|45, תשרי תשמ"ח, עמ' 45-43}}.}}
במהלך המאה ה-19 עלה כוחה של האליטה העירונית על חשבון האליטה הכפרית, מה שהמריץ את התחרות בין המשפחות העירוניות על השגת עמדות השפעה במרכזי הכוח הפוליטיים והחברתיים.{{הערה|שם=צמיחת התנועה 169|יהושע פורת, '''צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינאית''', עמ' 169.}}
===בזמן מלחמת העולם הראשונה===
עם הצטרפות העות'מאנים למלחמת העולם הראשונה החל [[הרעב בארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה|משבר כלכלי חמור ורעב]] בארץ ישראל, סוריה ולבנון. ההשלכה המיידית של הצטרפות העות'מאנים למלחמה הייתה הפסקת התעבורה הימית לארץ ישראל, בשל השליטה הימית של מדינות ההסכמה. דבר זה הביא לקריסת [[ענף התיירות]] באזור (שעד למלחמה נהנה מזרם של צליינים, בעיקר מרוסיה).
בעוד שחורף 1914 היה מרובה בגשמים, שנת 1915 הייתה שנת בצורת, אשר אליה התווספה [[מכת הארבה בארץ ישראל (1915)|מכת ארבה]] חמורה אשר גרמה לנזקים אדירים לחקלאות. יחידות צבא נשלחו לעזור לפלאחים להילחם בנחילי הארבה, ללא הצלחה מרובה. גיוס החובה לצבא העות'מאני הותיר, בעיקר עבור היישוב הערבי, משפחות רבות ללא מפרנסים דבר שהוביל אותם לחרפת רעב. מאמצי המלחמה הביאו את הצבא העות'מאני להחרים ציוד או לקנותו בתמורה לשטרות שאיבדו את ערכם במהלך המלחמה.
במרץ 1917 הגיע [[המערכה על סיני וארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה|הצבא הבריטי לפאתי ארץ ישראל]], ועד ספטמבר 1918 נכבשה ישראל כולה בידי הבריטים. המלחמה הביאה לקץ תקופת השלטון העות'מאני במזרח הים התיכון שנמשכה כ-400 שנה, ולתחילת תקופת [[המנדט הבריטי]] על ארץ ישראל.
ההתיישבות הציונית הקיפה עוד לפני מלחמת העולם הראשונה את ארץ ישראל כולה, מהגליל ועד שפלת יהודה, ולכן גם התגובה הערבית השלילית כלפיה הקיפה את כל חלקי הארץ: בגליל, בחיפה, ביפו ובירושלים. העיתונים "[[אל-כרמל (כתב עת)|אל-כרמל]]" ו"[[פלסטין (עיתון)|פלסטין]]" ניהלו מסע הסברה נגד הציונות וכך יצרו גורם חדש של שילוב בין המחוזות העות'מאניים השונים של ארץ ישראל. הגורם הציוני, אם כן, השפיע מאוד על התפתחות ההכרה בדבר ייחודה של "פלסטין", עוד לפני המלחמה, אך בעיקר אחריה.{{הערה|יהושע פורת, '''צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינאית''', מבוא, עמ' 7.}}
=== בתקופת המנדט הבריטי 1917–1947 ===
[[קובץ:PalestineAndTransjordan-HE.png|שמאל|ממוזער|200px|מפת המנדט הבריטי בארץ ישראל]]
[[קובץ:Armistice agreement between Israel and the Arab States - 1949 (In Hebrew).svg|ממוזער|371x371px|[[הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות]] ב-1949 חילקו את הפלסטינים שנמצאו בארץ ישראל בין שלוש מדינות: ישראל, [[יהודה ושומרון]] בשליטת ירדן ו[[רצועת עזה]] בשליטת מצרים.]]
[[קובץ:Image-Jerusalem riots april 1920 police controle of arabs civilians.jpg|שמאל|ממוזער|200px|חיילים בריטים ממוצא הודי עורכים בדיקה לשיחים ערבים ברחובות [[ירושלים]] במהלך [[פרעות תר"פ]], אפריל [[1920]]]]
עם כיבוש ארץ ישראל על ידי הבריטים ב-1917, הפכה ירושלים ממרכזו של מחוז עות'מאני למרכזה המנהלי של הארץ כולה, שהושמה תחת ממשל צבאי נפרד. עקב כך, נתחזקה בציבור הערבי במידה רבה משמעותו של המושג "פלסטין". בתחילת אוקטובר 1918 הגיעו כוחותיו של [[פייסל הראשון, מלך עיראק|פייסל בן חוסיין]] ל[[דמשק]], בה הוקם ממשל כיבוש צבאי שפייסל הועמד בראשו, ובציבור הפוליטי הפלסטיני, שעד אז היה אדיש ל{{ה|תנועה הלאומית הערבית}}, גדלה והלכה התמיכה בתביעה לאחדות עם סוריה. עם התחרות בין צרפת ובריטניה לגבי עתיד השלטון בסוריה והחתירה הצרפתית לשלטון על "[[סוריה הגדולה]]", חדר לארץ ישראל המונח "[[סוריה הדרומית]]", שהיה שגור בצרפתית, ואומץ על ידי התנועה הלאומית הערבית.{{הערה|יהושע פורת, '''צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינאית''', עמ' 56–59.}} הכתרת פייסל למלך [[הממלכה הערבית של סוריה|סוריה המאוחדת]] במרץ 1920 עוררה גל של התלהבות ערבית לאומית ברחבי ארץ ישראל.{{הערה|יהושע פורת, '''צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינאית''', עמ' 77.}} הפיכת ארץ ישראל ליחידה פוליטית אחת גם הביאה להרחבת השפעתה של האליטה הירושלמית על פני הארץ כולה.{{הערה|שם=צמיחת התנועה 169}}
בחורף [[ה'תר"ף]]-1920 התרחשו [[מאורעות תר"פ]] שבהם תקפו פלסטינים יהודים ב[[הגליל|גליל]] ובירושלים. יש הרואים בכך את ראשית המאבק היהודי-ערבי על ארץ ישראל.{{הערה|[http://www.israelhayom.co.il/article/80503 נדב שרגאי, "כך הכל התחיל"], "ישראל היום", 25 במרץ 2013}} [[אמין אל-חוסייני]] ו[[עארף אל-עארף]], שנמלטו מהארץ, הורשו לחזור בתום המאורעות ועד מהרה כיהנו בתפקידים ציבוריים וקיבלו משכורות ממשלתיות.{{הערה|בני מוריס, '''קורבנות''', עמ' 100.}} דימויו של אל-חוסייני כגיבור המאורעות, הפך אותו בעיני הפלסטינים לסמל לאומי. הוא זכה לאהדה רבה, מאחר שהמהומות הללו נתפסו בתודעתם של הפלסטינים כהתרסה נגד השלטון הבריטי.{{הערה|[[צבי אל-פלג]], '''המופתי הגדול''', עמ' 13, 16.}}
לאחר [[מאורעות תרפ"א]] במאי 1921 והתפרצות אלימה בהפגנה נגד [[הצהרת בלפור]] בנובמבר אותה שנה, לא היו התפרצויות נוספות עד [[פרעות תרפ"ט]] ב-1929.{{הערה|יהושע פורת, '''צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינאית''', עמ' 108–109, 162.}}
בשנת 1922, לאחר שהבריטים קיבלו את [[מנדט חבר הלאומים]] – ייפוי הכוח, על [[ארץ ישראל#תחומי ארץ ישראל|ארץ ישראל]], הם ערכו [[מפקד אוכלוסין]] בשטח שהיה נתון למרותם ממערב ל[[נהר הירדן]], האזור שבו קיימות מדינת ישראל ו[[הרשות הפלסטינית]]. לפי המפקד מנו כלל תושבי האזור 757,182 נפש, מהם 590,890 מוסלמים, 83,794 יהודים, 73,024 [[פלסטינים נוצרים]], ו-9,474 אחרים.{{הערה|[http://cs.anu.edu.au/~bdm/yabber/census/PalestineCensus1922.pdf 1922 Census of Palestine - דו"ח המפקד] שנערך ב-23 באוקטובר 1922}}
מספר הפלסטינים צמח בתקופת המנדט הבריטי בקצב בלתי רגיל: במשך פחות מ-30 שנה הוכפל מספרם. בראשית [[המאה ה-20]] נאמד מספרם ב-500–550 אלף, ובסוף [[מלחמת העולם הראשונה]] ב-600–650 אלף (מהם 70,000 נוצרים, השאר [[מוסלמים]]). בשנת [[1948]] הם מנו 1.3-1.2 מיליון (מהם 140,000 נוצרים). אין מסמכים המתעדים באופן מדויק את מספר הערבים המהגרים לארץ בתקופת המנדט, וישנן הערכות שונות בעניין.{{הערה|ראו: [http://www.meforum.org/522/the-smoking-gun-arab-immigration-into-palestine באתר מיפורום]}}
[[ועדת פיל]] מצאה בשנת [[1936]] כי היה גידול רב באוכלוסייה הערבית בארץ ישראל מאז [[1920]] וכי הייתה התקדמות רבה גם בסקטור הערבי, כולל הפלחים, שהושגה בחלקה מיבוא ההון היהודי לפלשתינה וכן מהיבטים אחרים של גידול הבית הלאומי היהודי.{{הערה|מתוך דו"ח ועדת פיל:
The Arab population shows a remarkable increase since 1920, and it has had some share in the increased prosperity of Palestine. Many Arab landowners have benefited from the sale of land and the profitable investment of the purchase money. The fellaheen are better off on the whole than they were in 1920. This Arab progress has been partly due to the import of Jewish capital into Palestine and other factors associated with the growth of the National Home. In particular, the Arabs have benefited from social services which could not have been provided on the existing scale without the revenue obtained from the Jews}}
בדו"ח [[ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראל|הוועדה האנגלו-אמריקנית]] ב-[[1945]], מצאה הוועדה כי בין השנים 1922–1945 צמחה האוכלוסייה המוסלמית מ-589,000 ל-1,061,000, כשמתוך זה רק ארבעה אחוז יוחסו להגירה. הם ציינו את צמיחתה הטבעית של האוכלוסייה הערבית העולה ממספרים אלה כיוצאת דופן ואת מקורה ראו, במידה רבה, בצניחה בשיעור תמותת התינוקות בקרב האוכלוסייה המוסלמית.{{הערה|[http://avalon.law.yale.edu/20th_century/angch04.asp דוח הוועדה האנגלו-אמריקאית, פרק רביעי].}}
ה[[גאוגרף]] [[משה ברור]] עסק במחקרו "הגירה כגורם בגידול הכפר הערבי בארץ ישראל", בהגירה של פועלים ממצרים בתקופת המנדט הבריטי והשתקעותם בעיקר ב[[מישור החוף]]. הוא הגיע למסקנה כי לפחות שליש מהגידול במספר הערבים תושבי מישור החוף בתקופת המנדט מקורו בהגירה ממצרים.{{הערה|'''מרחבים בגאוגרפיה של ארץ ישראל והמזרח התיכון''', 2, 1975, עמ' 72–81.}} עוד הגיע ברור למסקנה שגידול האוכלוסין בכפרים של אזור החוף לא נבע מריבוי טבעי ומהגירה פנימית של ערבים שעזבו את כפריהם בגליל וב[[השומרון|שומרון]], והשתקעו באזור החוף היכן שאפשרויות ה[[תעסוקה]] היו טובות יותר.
עם תחילת השלטון הבריטי, החליטו הבריטים שהלימודים במערכת החינוך יתנהלו ב[[ערבית]] במקום ב[[טורקית]]. החלטה זו הייתה מהפכנית ומחווה לזהות הלאומית הערבית.{{הערה|[[תום שגב]], '''ימי הכלניות: ארץ ישראל בתקופת המנדט''', עמ' 290.}}
ההתארגנות הפוליטית הלאומית של הפלסטינים צמחה מתוך אגודות לאומיות שהורכבו מנכבדים מקומיים, כגון "[[האגודות המוסלמיות-נוצריות]]", שהוקמו ב-1918. אלו בחרו צירים לוועידות לאומיות ([[הקונגרס הערבי-פלסטיני]]), שבשנת [[1920]] החלו לבחור את "[[הוועד הפועל הערבי]]"כארגון קבוע, בראשותו של [[מוסא כאט'ם אל-חוסייני]]. בתפקידי ייצוג למוסלמים שימש הארגון העדתי-הדתי [[המועצה המוסלמית העליונה]], וכן בדומה היו גופי ייצוג וניהול שונים לעדות הנוצריות. היו קיימים גם ארגונים כלכליים, מקצועיים ותרבותיים.
בסוף שנת 1923 הציעה ממשלת המנדט להנהגה הערבית להקים "סוכנות ערבית", כנציגות מוכרת רשמית, בדומה ל[[הסוכנות היהודית|סוכנות היהודית]], אולם הצעה זו נדחתה בתוקף, כחלק מהמדיניות ההנהגה להתנגד לכל הצעה שביססה את חוקת הארץ על הכרה בהצהרת בלפור ובהתחייבות לסייע לבית הלאומי היהודי.{{הערה|יעקב שמעוני, '''ערבי ארץ־ישראל''', עמ' 280–281.}}
החל מסוף מלחמת העולם הראשונה, עשו הפלסטינים שימוש ב{{ה|מרד הערבי}} של השריף [[חוסיין בן עלי]] באימפריה העות'מאנית, וכמו הערבים בסהר הפורה כולו, טענו כי הצטרפו אליו והתבססו על כך לא מעט בתביעתם לעצמאות. אלא שהידיעות על [[מלחמת יוון–טורקיה|הניצחונות הטורקיים על היוונים]] ב[[אנטוליה]] בספטמבר 1922 עוררו התלהבות בקרב הפלסטינים ו[[מוסטפא כמאל אטאטורק]] נתפס כמושיע האסלאם. גל השמחה הזה היה ביטוי לרגש אהדה מוסלמי לטורקים. ניצחונם עורר תקוה שתהיה לו השפעה על שאלת ארץ ישראל. בנובמבר שיגר הוועד הפועל הערבי משלחת ל[[איסטנבול]] ולוועידת השלום ב[[לוזאן]], כדי להשיג את תמיכת הטורקים בתביעות הפלסטיניות. אולם לאכזבת הפלסטינים, החליטו הטורקים בוועידה להשלים עם הסטטוס קוו בארצות שנכבשו מהאימפריה העות'מאנית.{{הערה|יהושע פורת, '''צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינאית''', עמ' 128–129, 131–133.}}
בשנות ה-20 נוצרה יריבות בין המועצה המוסלמית העליונה ובין הוועד הפועל הערבי, שהתפרק בשנת [[1934]], השנה שבה מת מוסא כאט'ם אל-חוסייני. ב[[שנות ה-30 של המאה ה-20|שנות ה-30]], לאחר פירוק הוועד התגבשו מפלגות מדיניות, אך הן לא מילאו תפקיד חשוב.
[[קובץ:Skakini1.jpg|שמאל|ממוזער|200px|משפחת [[סכאכיני]], משפחה [[ערבים נוצרים|ערבית-נוצרית]], בפתח ביתה בשכונת [[קטמון]] בירושלים, שלהי [[שנות ה-30 של המאה ה-20|שנות ה-30]]]]
בעקבות ההתעוררות הלאומנית של [[1936]], שהחלה ב[[שביתה]] כללית והפכה למאורעות אלימים, הוקם מחדש ארגון קבוע, ששמו "[[הוועד הערבי העליון]]". היה זה ייצוג של שני המחנות היריבים. השתתפו בו ראשי שש המפלגות שהיו קיימות אז, בתוספת שלושה אישים (מהם שניים נוצרים), ועם חאג' [[אמין אל-חוסייני]], [[המופתי של ירושלים]] ונשיא המועצה המוסלמית העליונה, כיושב ראש הוועד. בסתיו 1936 נפסקו המאורעות על ידי אל-חוסייני, לפי המלצתם של מלכי ערב. בשנת 1937 הם התחדשו, והפלסטינים התפלגו לשניים - תומכים למהומות ומתנגדים. המתונים יותר ("[[משפחת נשאשיבי|הנשאשיבים]]") התנגדו לחידושם, והקיצונים יותר ("[[משפחת חוסייני|החוסיינים]]") היו היחידים שהשתתפו בוועד הערבי העליון, שהפך לקיצוני.
כנופיות [[טרור]] ערביות התנגדו כעת גם לבריטים ויהודים, אך גם לערבים ממתנגדיהם. מספר האבדות של הערבים היה גדול ממספר האבדות של היהודים והבריטים. באוקטובר [[1937]], לאחר רצח מושל הגליל [[לואיס אנדרוס]], פוזר הוועד הערבי העליון והוצא אל מחוץ לחוק על ידי השלטונות, וראש הוועד, אמין אל-חוסייני, נמלט ללבנון.
שנות [[המרד הערבי הגדול]], 1936–[[1939]], היוו אירוע מפלג לעם הפלסטיני. הפלסטינים היו ללא ארגון והנהגה שיאחדו אותם. מנהיגיהם היו חלקם ב[[מעצר]] ורובם ב[[גלות|גולה]], חלק מהם ב[[גרמניה הנאצית]], שם מנהיגם אמין אל חוסייני קיבל הבטחה מ[[אדולף היטלר]] שגרמניה תשמיד את היישוב היהודי בארץ ישראל לאחר המלחמה. בזמן [[מלחמת העולם השנייה]] התנדבו לצבא הבריטי 6,000 ערבים פלסטינים בלבד. שנות המלחמה עברו ללא פעילות פוליטית וארגונית, אולם הייתה פעולה צבאית גרמנית-פלסטינית משותפת ב[[מבצע אטלס]]. בשנת [[1943]] התעורר רצון להקים ארגון כלשהו, אבל "החוסיינים", הקיצוניים, לא הסכימו להקים שום ארגון ללא הסכמת המנהיגים. שאר הסיעות הסכימו איתם, ועד לשנת [[1945]] חייהם הפוליטיים-ארגוניים של הפלסטינים כללו ניסיונות למנוע מכירת קרקעות ליהודים, הקמת קרן קרקעות ערבית ו[[תעמולה]].
[[הליגה הערבית]] הזמינה אליה נציג מהפלסטינים, ובסופו של דבר, בשנת [[1946]], הוקם הוועד הערבי העליון שוב, בתיווכה של הליגה הערבית. [[ג'מאל אל-חוסייני]], שהשתחרר בסוף [[1945]], היה לראש הוועד, וצירף אליו את נאמניו באופן שהכעיס את מתנגדיו. הם הקימו "חזית ערבית עליונה" כנגד הוועד הערבי העליון. המדינות הערביות תמכו בעמדות הקיצונים שבקרב הפלסטינים.
===סיום המנדט ומלחמת העצמאות===
[[קובץ:Resistance of Palestinian men and women.png|שמאל|ממוזער|250px|לוחמים ערבים בתקופת [[המרד הערבי הגדול]], 1938]]
[[קובץ:Husayni.jpg|שמאל|ממוזער|150px|[[עבד אל-קאדר אל-חוסייני]], ראש "כנופיה" במהלך המרד הערבי הגדול ומפקד הכוחות הפלסטינים באזור ירושלים ב[[מלחמת העצמאות]]]]
הממשלה הבריטית, אשר ניסתה לאורך השנים לפתור את הסכסוך בין האוכלוסייה הערבית לאוכלוסייה היהודית בארץ ישראל באמצעים דיפלומטיים החליטה, בסופו של דבר, להחזיר את כתב [[המנדט הבריטי|המנדט על פלשׂתינה-ארץ ישראל]] לארגון [[האומות המאוחדות]]. האו"ם ניסה לפתור את המתיחות האתנית הגוברת בין היהודים והערבים, שאך החריפה, משנראה כי המנדט מתקרב לסיומו. על מנת לבחון את פתרון הבעיה, מינה ה[[או"ם]] ועדה מיוחדת לעניין ארץ ישראל - [[ועדת אונסקו"פ]], אשר כללה נציגים מארצות שונות. הוועדה המליצה לפצל את השטח המנדטורי בארץ ישראל בין שתי מדינות - מדינה יהודית אשר תהיה מורכבת מרוב יהודי, מדינה ערבית אשר תהיה מורכבת מרוב ערבי, כאשר עיר הבירה, [[ירושלים]], תהיה תחת [[בינאום ירושלים|מנדט בינלאומי]] והאוכלוסייה היהודית והערבית בה יהיו שוות בגודלן בערך. ההמלצה, שנודעה בשם [[תוכנית החלוקה]], חלקה את השטח בין הצדדים. המדינה היהודית הייתה בגודל 15,000 קילומטרים רבועים בקירוב והייתה אמורה לכלול מיעוט ערבי. המדינה הערבית הייתה בגודל 11,000 קילומטרים רבועים בקירוב, והייתה אמורה לכלול מיעוט יהודי. לפי תוכנית החלוקה אף מדינה לא תהיה רציפה בשטחה. כמו כן, לפי ההצעה ירושלים ו[[בית לחם]] הושמו תחת שליטת האומות המאוחדות.
אף אחד מהצדדים לא היה מרוצה מתוכנית החלוקה. אף על פי כן, רוב הציבור היהודי בארץ ישראל והנהגתו קיבלו את התוכנית. לעומת זאת, התוכנית נדחתה על ידי ההנהגה הערבית, ועל ידי רובו המוחלט של הציבור הערבי. המנהיגות הערבית טענה כי תוכנית החלוקה הפרה את זכויותיהם של מרבית התושבים בארץ ישראל - באותה העת 67% מכלל אוכלוסיית ארץ ישראל הייתה לא יהודית (1,237,000 אנשים) בעוד ש-33% היו יהודים (608,000 אנשים). המנהיגים הערבים טענו גם שאם התוכנית תיושם, מספר רב של ערבים יהיו לכודים בשטחי המדינה היהודית. כל המנהיגים הערבים באותה עת התנגדו באופן עקרוני לזכותם של היהודים למדינה עצמאית בארץ ישראל, ושיקפו בכך את מדיניותה של הליגה הערבית.
[[תוכנית החלוקה|חלוקתה של ארץ ישראל המנדטורית]] אושרה בהחלטה מספר 181 שנתקבלה על ידי [[העצרת הכללית של האומות המאוחדות|העצרת הכללית של האו"ם]] ב-[[כ"ט בנובמבר|29 בנובמבר 1947]], ברוב של 33 קולות מול 13 מתנגדים ו־10 נמנעים.{{הערה|תוכנית החלוקה הייתה אמורה להיכנס לתוקפה בלילה שבין 14 ל-15 במאי 1948, התאריך בו הבריטים נדרשו להתפנות מארץ ישראל ולסיים את המנדט.}}
מיד לאחר הכרזת האו"ם פרצה [[מלחמת העצמאות]]. המלחמה נערכה בין ארגונים חמושים של ערביי ארץ ישראל שנעזרו בכוחות מתנדבים מארצות ערב, לבין היישוב היהודי ומתנדבים מחוץ לארץ, וכללה פיגועים ובעיקר מלחמה על צירי ה[[תחבורה]], ובשלב מאוחר יותר גם ניסיונות השתלטות על יישובים. בהיסטוריוגרפיה הרבה של המלחמה, נחלקו ההיסטוריונים בהבנתה; יש הרואים בה [[מלחמת אזרחים]], ויש הרואים בה מלחמה בין לאומים שונים על כברת ארץ אחת. עם זאת ניתן לאפיין את המלחמה ב-2 שלבים עיקריים - הראשון עיקרו קרבות בין יהודים לפלסטינים עד הכרזת המדינה, והשני הוא המלחמה של מדינת ישראל עם צבאות ערב מ[[הכרזת המדינה]] ב-[[14 במאי]] 1948. בעקבות ההכרזה פלשו חמישה צבאות של מדינות ערב: [[לבנון]], [[סוריה]], [[ירדן]], [[עיראק]] ו[[מצרים]] ותקפו את מדינת ישראל שזה עתה קמה.
בשל הלחימה העזה, חלק מן הערבים נמלטו מהערים והכפרים בהם ישבו. חלקם נמלטו ליישובים אחרים בתחומי ארץ ישראל וחלקם למדינות ערב סמוכות. חלקם נמלטו מחשש לחייהם ובעקבות הקרבות, חלקם נענו לקריאת מנהיגיהם לעזוב וחלק נמלט מתוך הנחה שמוטב להם להתפנות עד שצבאות מדינות ערב ישתלטו על האזורים שבהם ישבו. בחלק מהמקרים גורשו תושבים ערבים מיישוביהם בכוח. המלחמה הסתיימה רשמית ב-[[20 ביולי]] [[1949]].
=== 1948–1967 ===
[[קובץ:Palestinian refugees.jpg|שמאל|ממוזער|250px|פליטים פלסטינים עושים דרכם מהגליל, אוקטובר-נובמבר [[1948]]]]
מלחמת העצמאות הסתיימה בניצחונה של [[ישראל]], אשר צבאה הדף את צבאות ערב והרחיב את תחום המדינה היהודית מעבר לגבולות שנקבעו לה בהחלטת עצרת האו"ם. הטריטוריות אותן ישראל לא כבשה - [[רצועת עזה]] ו[[יהודה ושומרון]], עברו לשליטת [[מצרים]] ו[[ירדן]], בהתאמה.
עקב המלחמה, בין 700,000 ו-750,000 ערבים-פלסטינים נמלטו או גורשו מהשטח שנותר בידי מדינת ישראל בסוף המלחמה, והם ידועים בתור [[בעיית הפליטים הפלסטינים|פליטים פלסטינים]].
לדברי בני מוריס, האסון שפקד את הפלסטינים ב-1948 ("[[הנכבה]]") היה "ציון דרך חשוב בהיווצרותה של תודעה לאומית אמיתית ורחבה".{{הערה|שם=מדיר יאסין 194}}
הפליטים הפלסטינים לא הורשו לחזור לישראל, ובמרבית מדינות ערב, למעט ירדן, הוחלט כי הפליטים וצאצאיהם לא יהיו זכאים לקבל [[אזרחות]]. בשנת [[1949]] הציעה ישראל לאפשר לחלק מבני המשפחות אשר התפצלו במהלך המלחמה לחזור, הציעו לאפשר לחלק מהפליטים לשחרר חשבונות [[בנק]] קפואים, ולאפשר לכ-100,000 פליטים לחזור לתחומי מדינת ישראל. מדינות ערב דחו פשרה זו, בין היתר משום שהם לא היו מעוניינים לבצע כל פעולה אשר תכיר בקיומה של מדינת ישראל. רוב הפליטים עדיין חיים ב[[מחנה פליטים פלסטינים|מחנות פליטים]] ושאלת הסטטוס שלהם עדיין נותרה אחת מהסוגיות המרכזיות בסכסוך הישראלי-פלסטיני.
לאחר חתימת [[הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות]] ב-1949, מנתה האוכלוסייה הפלסטינית, תושבי קבע ופליטים, כ-1,316,000 נפש, מפוזרים בשישה אזורים: כ-670 אלף ב"גדה המערבית" (כמחצית מכלל האוכלוסייה הפלסטינית), כ-240 אלף ברצועת עזה, 146 אלף במדינת ישראל (מוסלמים ונוצרים בלבד), כ-100 אלף בלבנון, כ-70–80 אלף בעבר הירדן ("הגדה המזרחית") וכ-70 אלף בסוריה. אלפים בודדים עקרו למדינות ערביות מרוחקות יותר, כגון מצרים ועיראק. כ-80% מכלל האוכלוסייה הפלסטינית, למעלה ממיליון נפש, התגורר באותה שנה בתחומי ארץ ישראל המנדטורית.{{הערה|[[גד גילבר]], מגמות בהתפתחות הדמוגרפית של הפלסטינים – 1987-1870 (ספטמבר 1989), בתוך: '''התנועה הלאומית הפלסטינית: מעימות להשלמה?''', משרד הביטחון 1996, עמ' 203–204.}}
במהלך [[שנות ה-50 של המאה ה-20|שנות ה-50]] העימותים בין ישראל לפלסטינים לאורך הגבול הירדני החמירו באופן הדרגתי. בתחילה בוצעו פשיטות בקנה מידה קטן של כוחות פלסטינים בשטחי מדינת ישראל אשר הובילו בהמשך למספר פעולות תגמול ישראליות גדולות יותר באזור יהודה ושומרון. [[העסק הביש|מבצע ישראלי כושל במצרים]] הוביל להסלמת היחסים בין הציבור המצרי לקהילה היהודית במצרים, כאשר בעקבותיו החלה [[ממשלת מצרים]] לממן, לאמן ולחמש יחידות [[פדאיון]] אשר מנו מתנדבים פלסטינים מ[[רצועת עזה]]. יחידות הפדאיון הפלסטיניים הוציאו לפועל לאורך השנים פיגועים רבים נגד האוכלוסייה היהודית בישראל, אשר יצאו מרצועת עזה ומ[[מצרים]].
לאחר שנים רבות בהן ניהלו יחידות ה[[פדאיון]] הפלסטיניות את המאבק מול ישראל, בשנת [[1964]] נוסד [[הארגון לשחרור פלסטין]] (אש"ף). מאז הקמתו ועד סוף [[שנות השמונים]] היו מטרות הארגון המרכזיות: ייצוג פוליטי של העם הפלסטיני ומאבק מזוין במדינת ישראל עד כדי חיסולה. במהלך כינוס זה התקבלה גם [[האמנה הפלסטינית]], אשר תוקנה ב־[[1968]] במספר פרטים. האמנה הגדירה מיהו פלסטיני, טענה לזכות בלעדית של העם הפלסטיני על פלסטין (היא [[ארץ ישראל]]), וקבעה שזכות זו תמומש רק במאבק מזוין נגד ישראל.
=== מ-1967 ועד ימינו ===
[[קובץ:Arafat in Lebanon.jpg|ממוזער|שמאל|[[יאסר ערפאת]], מנהיג [[אש"ף]], במחנה פליטים פלסטיני בדרום לבנון, 1978|250px]]
ב[[מלחמת ששת הימים]], ביוני [[1967]], כבשה ישראל את [[רמת הגולן]] מ[[סוריה]], את [[חצי האי סיני]] ו[[רצועת עזה]] ממצרים ואזור [[יהודה ושומרון]] מירדן (כולל [[מזרח ירושלים]]). לאחר המלחמה החליטה ממשלת ישראל להחיל את [[חוקי מדינת ישראל|החוק הישראלי]] על מזרח ירושלים, ולתושביה הפלסטינים ניתן מעמד [[תושב קבע]]. מעמדה של ירושלים כ[[עיר בירה|בירת]] מדינת ישראל ושליטת ישראל על האוכלוסייה הפלסטינית ביהודה ושומרון וברצועת עזה הפכו לסוגיות מרכזיות במוקד המחלוקת בסכסוך הישראלי-פלסטיני.
תבוסת מדינות ערב במלחמת ששת הימים הביאה לפריחה של [[התנועה הלאומית הפלסטינית]]. מספר ארגונים תמכו במאבק מזוין, ובראשם ה[[פת"ח]] ו[[החזית העממית לשחרור פלסטין]]. [[קרב כראמה]] ואירועי [[ספטמבר השחור]] ב[[ירדן]] תרמו רבות לעלייה בתמיכת הפלסטינית בקבוצות הללו, במיוחד בקרב האוכלוסייה הפלסטינית שחיה בגלות.
בתחילת [[שנות ה-70 של המאה ה-20|שנות ה-70]] החלו [[טרור פלסטיני|ארגוני הטרור הפלסטינים]], בראשות [[אש"ף]] בהפעלת גל טרור נגד ישראל ונגד מטרות יהודיות מחוץ לישראל. שיא גל הטרור היה [[טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן]] ב-[[1972]]. בשנת [[1974]] קיבלה [[הליגה הערבית]] החלטה שהכירה באש"ף כמייצג הבלעדי של העם הפלסטיני. למרות ערעורים מסוימים על ההחלטה (מצדו של [[אנואר סאדאת]] ב־[[1977]], ב[[מלחמת לבנון הראשונה]] מצִדה של [[סוריה]] ועוד) היא נשארה בתוקף עד היום. כתוצאה מהכרה זו הוקמו יחידות של [[צבא השחרור הפלסטיני]] בכל צבאות ערב. ב־1974 אומצה [[תוכנית השלבים של אש"ף]], הגורסת כי אין טעם לעסוק רק במאבק מזוין, וכי כל פיסת אדמה של פלסטין שתוצע לפלסטינים בדרכים [[דיפלומטיה|דיפלומטיות]], תילקח על ידם ותהווה עוד שלב בדרך לשחרור פלסטין. החלטה זו מאפשרת לאש"ף לפנות גם לערוצים דיפלומטיים, ונותנת הכשרה גם למדיניות של התפשרות.
ב-[[27 בינואר]] [[1976]] הטילה [[ארצות הברית]] וטו באו"ם, על הצעה ערבית להכיר בזכות הפלסטינים למדינה.{{הערה|[[חיים יבין]], '''יובל לישראל'''}}
ב־[[1977]] הציע [[אנואר סאדאת]] את [[תוכנית האוטונומיה]] כחלק מ[[הסכם השלום בין ישראל למצרים]]. אש"ף דחה את ההצעה בטענה כי מדובר בתעלול ישראלי שנועד לתת תמורה לסאדאת. למרות זאת שיחות האוטונומיה התנהלו בלעדיו עד [[1980]] והופסקו רשמית רק עם פרוץ מלחמת לבנון הראשונה.
ב-[[1982]] פלשה ישראל ל[[לבנון]] ותקפה ארגוני מחבלים פלסטינים שהתרכזו באזור שכונה בישראל "[[פתחלנד]]". צה"ל כבש שטח נרחב בלבנון והשתלט גם על עיר הבירה [[ביירות]]. במהלך המלחמה נהרגו רבים מאנשי [[אש"ף]] בלבנון, והאחרים גורשו ל[[תוניס]]. צה"ל נסוג מרוב שטחי לבנון בשנת [[1985]] לקו [[רצועת הביטחון]] במטרה להגן על יישובי הצפון, ונסוג שוב אל קו הגבול הבינלאומי ב-[[24 במאי]] [[2000]].
ב-[[1987]] פרצה [[האינתיפאדה הראשונה]], ההתקוממות העממית הפלסטינית הראשונה נגד השלטון הישראלי, אשר התבטאה בעיקר ב[[מהומה|מהומות]], [[הפרות סדר]], [[יידוי אבנים]], [[פיגוע דקירה|פיגועי דקירה]] ו[[פיגוע ירי|פיגועי ירי]].
בסוף 1987 מנתה האוכלוסייה הפלסטינית בכללותה, בארץ ישראל ומחוצה לה, כ-4.6 מיליון נפש.{{הערה|גד גילבר, מגמות בהתפתחות הדמוגרפית של הפלסטינים – 1987-1870, עמ' 205.}}
בשנת [[1993]] נחתמו [[הסכמי אוסלו]], שבעקבותיהם ניתנה אוטונומיה לפלסטינים בריכוזי האוכלוסייה שלהם ב[[יהודה ושומרון]]. הוקמה [[הרשות הפלסטינית]], בראשה עמד מנהיג [[אש"ף]] [[יאסר ערפאת]]. הסכמי אוסלו לא הצליחו להוביל להקמת [[מדינה פלסטינית|המדינה הפלסטינית]] מסיבות שונות.
ב־[[27 בספטמבר]] [[2000]] החלו מאורעות הדמים שנודעו כ[[האינתיפאדה השנייה|אינתיפאדה השנייה]], התקוממות אלימה נגד ישראל. היא כללה בתחילתה פעולות מחאה עממיות, אך במהרה הפכו פעולות [[טרור]], לביטויה המרכזי. מאפיין מובהק של הפעילות הפלסטינית במאבק זה היה שימוש נרחב ב[[פיגועי התאבדות בישראל|פיגועי התאבדות]] נגד תושבי ישראל. ישראל מצדה הרחיבה את השימוש ב"[[סיכול ממוקד]]", קרי חיסול מתוכנן של פעילי [[ארגון טרור|ארגוני הטרור]].
האינתיפאדה השנייה מוטטה כמעט לחלוטין את [[הסכם אוסלו]] מ־[[1993]], והסלימה את הסכסוך לרמה שלא נראתה זה עשרות שנים. במהלכה נמנו אלפי הרוגים ופצועים, בשני הצדדים, הן בקרב הלוחמים והן בקרב האזרחים. ה[[אינתיפאדה]] גרמה גם [[מיתון]] בישראל, אשר שיאו היה בשנים [[2002]] ו-[[2003]] ולפגיעה קשה בכלכלה הפלסטינית.
במהלך [[תוכנית ההתנתקות]] שבוצעה באוגוסט [[2005]] מדינת ישראל פינתה את ה[[התנחלות|התנחלויות]] הישראליות ב[[רצועת עזה]] ובצפון [[השומרון]] באורח חד-צדדי וללא הסכם.
בינואר 2006 ניצח [[חמאס]] לראשונה בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית ונציגו התמנה לרשות ממשלת הרשות. בעקבות כך גברו החיכוכים בינו לבין [[פת"ח]], ששמר על השליטה בכוחות המזוינים של הרשות, עד שביוני 2007 [[עימות חמאס-פת"ח ברצועת עזה|השתלט חמאס על רצועת עזה]]. מאז הרצועה בשליטתו, בעוד שטחי הרשות ביהודה ושומרון בשליטת הגופים הכפופים לנשיא הרשות [[אבו מאזן]].
בשמונת החודשים שבין מאי 2018 לבין ינואר 2019{{הערה|{{ynet|אליאור לוי|הבריחה מעזה: התופעה שחמאס מנסה להסתיר את ממדיה|5445874|13 בינואר 2019}}}} היגרו מחוץ לרצועת עזה כ-20,000 פלסטינים{{הערה|[[גל ברגר]] בתוכנית הפתיחה של "קלמן וסג"ל", [[כאן 11]], 13 בינואר 2019.}} בשל המצב הכלכלי הקשה שהתקיים ברצועה באותה העת (53% אבטלה), תוך כדי תשלום של 1000 או 1500 דולר כדי שייקבע לאדם מועד ההגירה, רובם הביע רצון להגיע ל[[מדינות סקנדינביה]] ול[[מערב אירופה]] אולם היגרו בעיקר ל[[איסטנבול]]. לפי "ידיעות אחרונות" בארבעת החודשים הראשונים שבהם מעבר רפיח היה פתוח בשנת 2018 (מאי-ספטמבר) יצאו דרכו 36,000 תושבים מהרצועה - אך עד 13 בינואר 2019 שבו אליה רק 17,000 איש. כלומר, כמעט כל אדם שני שיצא בפרק הזמן הזה מרצועת עזה, בחר להגר ממנה ליעד אחר בעולם. גם מצבם של הפליטים הפלסטינים בלבנון קשה, וגם שם מתקיימת הגירה, בעזרת רשתות מבריחים. ועדת הדיאלוג הפלסטיני-לבנוני העריכו במחצית השנייה של 2018 את מספר המהגרים בכ-1500. במהלך מחאות במחנות הפליטים בתקופה זו האשימו הפלסטינים את לבנון במהלכים שונים שנועדו לעודד הגירה.<ref>{{קישור כללי|כתובת=https://www.regthink.org/articles/exile-of-palestinians-from-gaza-and-lebanon|הכותב=|כותרת=יאוש והגירה מלבנון ומעזה|אתר=[[הפורום לחשיבה אזורית]]|תאריך=}}</ref>
== דמוגרפיה ==
{{ראו גם|הפזורה הפלסטינית}}
{| class="wikitable" border="1" style="float:left;"
|-
! מדינה/אזור
! אומדן אוכלוסייה נכון ל-2014
|-
| [[יהודה ושומרון]] ו[[רצועת עזה]] כולל מזרח ירושלים||הערכות נעות סביב 4,700,000{{הערה|{{ynet|אליאור לוי|הלמ"ס הפלסטיני בנתונים עדכניים: 4.7 מיליון חיים בגדה ובעזה|5205206|28 במרץ 2018}}}}{{הערה|לאומדנים אחרים ראו[http://www.pcbs.gov.ps/Portals/_pcbs/PressRelease/census2007_e.pdf Population, Housing and Establishment Census-2007], נתונים ראשוניים, באתר הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה}}{{הערה|[http://www.biu.ac.il/Besa/MSPS65Heb.pdf מחקר] של [[מרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים]] {{קישור שבור}}}}
|-
| [[ירדן]] ||כ-align="right" | 3,000,000{{הערה|שם=קורדסמן}}
|-
| [[ישראל]] ||כ-align="right" | 1,600,000{{הערה|שם=drummond}}
|-
| [[צ'ילה]] || align="right" | 500,000{{הערה|[http://www.soitu.es/soitu/2009/10/16/info/1255724848_222341.html Chile tiene la comunidad palestina más grande fuera del mundo árabe, unos 500.000 descendientes.]|כיוון=שמאל}}{{הערה|[http://www.adnkronos.com/AKI/English/CultureAndMedia/?id=1.0.2050534508 Chile: Palestinian refugees arrive to warm welcome.]|כיוון=שמאל}} {{הבהרה|בהמשך הטבלה כתוב שב"אמריקה" יש רק 225,000; בגוף הערך כתוב שבצ'ילה יש 300,000}}
|-
| [[סוריה]] || align="right" | 434,896{{הערה|שם=UNRWA|[http://www.un.org/unrwa/publications/pdf/rr_countryandarea.pdf באתר האו"ם]{{קישור שבור}}}}
|-
| [[לבנון]] || align="right" | 405,425{{הערה|שם=UNRWA}}
|-
| [[ערב הסעודית]] || align="right" | 327,000{{הערה|שם=drummond|Drummond, 2004, p. 50.|כיוון=שמאל}}
|-
| [[אמריקה]] || align="right" | 225,000{{הערה|שם=cambridgesurvey|Cohen, 1995, p. 415.|כיוון=שמאל}}
|-
| [[מצרים]] || align="right" | 44,200{{הערה|שם=cambridgesurvey}}
|-
| [[כווית]] || align="right" | 40,000 (הערכה){{הערה|שם=drummond}}
|-
| מדינות אחרות במפרץ הפרסי || align="right" | 159,000{{הערה|שם=drummond}}
|-
| מדינות ערביות אחרות || align="right" | 153,000{{הערה|שם=drummond}}
|-
| מדינות אחרות || align="right" | 308,000{{הערה|שם=drummond}}
|}
בין השנים 1967–1994 [[הממשל הצבאי הישראלי ביהודה ושומרון וחבל עזה|הממשל הצבאי הישראלי ביהודה, שומרון וחבל עזה]] היה אחראי על מפקדי האוכלוסין וקובץ המרשם של האוכלוסייה הפלסטינית. ב[[הסכמי אוסלו]] בשנת 1993 הוחלט כי האחריות על מפקדי ומרשם האוכלוסין הפלסטיני תועבר לידי [[הרשות הפלסטינית]] והיא באמצעות [[הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה]] תעביר את קובץ מרשם האוכלוסין הפלסטיני המתעדכן לידי [[המנהל האזרחי|מנהל האזרחי]].{{הערה|על פי [http://main.knesset.gov.il/Activity/committees/ForeignAffairs/News/pages/pr070616.aspx דיון בוועדת משנה של ועד החוץ והביטחון], 7 ביוני 2016}}
[[קובץ:Palestinian outside palestine.png|שמאל|ממוזער|450px|האוכלוסייה הפלסטינית המתגוררת מחוץ ליהודה ושומרון ולרצועת עזה]]
בהיעדר מפקד אוכלוסין מקיף כולל לכל האוכלוסייה הפלסטינית הפזורה בעולם, [[הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה#חילוקי דעות על נתוני הלשכה|והמחלוקת]] סביב נתוני המפקד ומרשם האוכלוסין של הפלסטינים בטריטוריות אשר היו בעבר חלק מהמנדט הבריטי - [[איו"ש]] ו[[רצועת עזה]], מסתמכים הנתונים הדמוגרפיים של האוכלוסייה הפלסטינית על אומדנים. לפי [[אונר"א]] בשנת 2015 חיו בירדן 2,117,361 פליטים פלסטינים, רובם אזרחים.{{הערה|{{קישור כללי|הכותב=אונר"א|כותרת=Where We Work - Jordan|כתובת=http://www.unrwa.org/where-we-work/jordan|שפה=אנגלית}}}} בשנת 2009, לבקשת אש"ף, ירדן שללה את אזרחותם של אלפי פלסטינים{{מקור}}.
ההגירה הפלסטינית ל[[דרום אמריקה]] החלה מסיבות כלכליות אשר היו קיימות בארץ ישראל עוד טרם הסכסוך הערבי-ישראלי. כמחצית מהמהגרים הפלסטינים ב[[אמריקה הלטינית]] חיים ב[[צ'ילה]]{{מקור}}. ב[[אל סלוודור]] וב[[הונדורס]] חיה אוכלוסייה פלסטינית גדולה ובשתי המדינות הללו היו בעבר נשיאים ממוצא פלסטיני ([[אנטוניו סאקה]] באל סלבדור ו[[רוברטו קרלוס פלורס]] בהונדורס). ב[[בליז]], בה יש מספר קטן יותר של פלסטינים, יש שר ממוצא פלסטיני - סעיד מוסא. שאפיק ג'ורג' האנדל, הפוליטיקאי ומנהיג ה[[גרילה]] לשעבר מאל סלבדור, היה בנם של מהגרים פלסטינים.
===פליטים===
{{הפניה לערך מורחב|בעיית הפליטים הפלסטינים}}
מספר הפליטים הפלסטינים המקוריים (שנולדו עד 1948) מוערך בכ-700,000. 200,000 מתוכם עברו ל[[יהודה ושומרון]] ("הגדה המערבית" של ירדן) וכ-200,000 ל[[רצועת עזה]]. 100,000 עברו ל[[ירדן|עבר הירדן]], ו-50–100 אלף עברו ל[[סוריה]], [[לבנון]] ו[[ארצות ערב]] אחרות. קהילות פלסטיניות נוצרו גם מחוץ ל[[אגן הים התיכון]]. בצ'ילה נמצאת הקהילה הפלסטינית הרביעית בגודלה בעולם (אחרי ישראל, לבנון וירדן) המונה כ-300,000 איש.{{הערה|[http://www.tau.ac.il/Anti-Semitism/asw2001-2/chile.htm Chile 2001-1], The Stephen Roth Institute for The Study of Contemporary Antisemitism And Racism, TAU {{קישור שבור}}|כיוון=שמאל}}{{מקור}} מעל 200,000 מתוכם הם [[נצרות|נוצרים]].{{הערה|Afif Safieh, [http://www.urc.org.uk/reform_magazine/articles/bhm_palestine/bhm/palestine/palestine_index.htm The call to PEACE], The United Reform Church {{קישור שבור}}|כיוון=שמאל}}{{מקור}} [[אונר"א]] העריכה ב-2014 את מספר הפליטים הפלסטינים בכ-5 מיליון.
====במצרים====
הפליטים הפלסטינים הוחזקו, מטעמים מדיניים, כגוף נפרד משאר הציבור בארצות ערב. זה חל בעיקר על אלו שב[[מחנה פליטים פלסטינים|מחנות הפליטים]]. רק ב[[ירדן]] קיבלו הפלסטינים הפליטים זכויות אזרח מלאות, ובכללן זכות הבחירה. הדבר הוחל הן על הפליטים הפלסטינים שהתיישבו ב[[עבר הירדן]] והן על תושבי [[יהודה ושומרון]] ו[[מזרח ירושלים]], שסופחו רשמית לירדן. לעומת זאת, רצועת עזה שבשלטון המצרים לא סופחה למצרים, והיא הייתה לחלק נפרד מהמדינה. הפלסטינים לא מילאו שום תפקיד בחברה, בממשל או במנהל של מצרים. מצרים שמרה על הפרדה ברורה, ובניגוד לירדן היא ראתה את החלקה הפלסטינית שבידה כגרעין של ישות פלסטינית עצמאית.
הפלסטינים שב[[רצועת עזה]], אלו שבכיבוש מצרי ובהשפעה מצרית, ביקשו עוד בקיץ [[1948]] לכונן בעזה מעין ישות פוליטית ערבית-פלסטינית. בחודש יולי 1948, הוקמה בעזה, באישור הליגה הערבית ומטעמה, "מועצת מנהלית לפלשתינה". בספטמבר הקים הוועד הערבי העליון במקום המועצה ההיא ממשלה, לה הוא קרא "[[ממשלת כל פלסטין]]", בדרישה שהיא תחול על כל הפלסטינים, גם אלו שבירדן וארץ ישראל. בראשה הועמד [[אחמד חילמי עבד אל-באקי]], [[ג'מאל אל-חוסייני]] שימש כשר חוץ, ובין חברי הממשלה היו גם שרים לא קיצוניים. הוקמה גם "[[אספה מכוננת]]" בעלת 86 חברים, ונשיאה היה חאג' [[אמין אל-חוסייני]].
הניסיון של ממשלת פלסטין בעזה נכשל. אמנם, כל מדינות ערב, פרט לירדן, הכירו בממשלה זו, אך ירדן התנגדה בכל כוחה לעצם קיומה של הממשלה, שהרי ירדן עמדה לספח לעצמה רשמית את יהודה ושומרון, ולהיות יורשת חוקית של הישות הערבית-פלסטינית, ולכן לא יכלה לסבול ישות נוספת. ברצועת עזה לא יכלה להתקיים ממשלה כזו, מה עוד שהמצרים לא מסרו לה סמכויות של ממש. הממשלה הפכה לקבוצת עסקנים מתוסכלת. אחדים מאישיה הבולטים הסתלקו ממנה בשנים [[1949|49]]–[[1948]]. האספה המכוננת לא כונסה למושב שני לאחר אוקטובר 1948, ובשנת [[1952]] הכריזה הליגה הערבית על ביטולה הרשמי של הממשלה. מצרים נמנעה גם להבא מלספח לעצמה את רצועת עזה לשטחה באופן רשמי. מעט שלטון עצמי הוענק לפלסטינים רק אחרי [[1958]].
====בירדן====
{{ערך מורחב|פלסטינים בירדן}}
ביהודה ושומרון לא נעשו לאחר שנת 1948 ניסיונות לכינון ישות פלסטינית נפרדת. תומכיו של [[עבדאללה הראשון, מלך ירדן|המלך עבדאללה]], בראשות ראש עיריית [[חברון]], [[מוחמד עלי אל ג'עברי]], סייעו לו לקראת סיפוח יהודה ושומרון לירדן. הצעדים הראשונים לקראת הסיפוח נעשו לאחר הקמת ממשלת עזה ובתגובה לכך, היו בתחילה כינוסי נכבדים, שהציעו למלך עבדאללה לקחת את שארית ארץ ישראל הערבית תחת חסותו. המלך עבדאללה לא נענה מיד, אך החל במינוי פלסטינים למשרות שלטון ומנהל, קודם ביהודה ושומרון, ואחר כך כשרים בממשלת ירדן, נציגיה הדיפלומטיים ועוד.
הסיפוח הכולל הושלם באפריל [[1950]], כשנערכו [[בחירות]] פרלמנטריות בהשתתפות פלסטינים, וה[[פרלמנט]] הכריז רשמית על הסיפוח. עוד במרץ נאסר השימוש על המילה "פלסטין" במסמכים רשמיים, ובמקומו הונהג המונח "הגדה המערבית".
ב[[מלחמת ששת הימים]] נכבשו [[יהודה והשומרון וחבל עזה]] ועברו לשליטת [[ישראל|מדינת ישראל]].
[[המלך חוסיין]] לא ויתר על זיקתו לגדה המערבית המאוכלסת פלסטינים וב[[תוכנית הפדרציה]] משנת 1972 הציע [[פדרציה]] בשם "הממלכה הערבית המאוחדת" שתהיה מורכבת משני מחוזות אוטונומיים, הגדה המערבית והגדה המזרחית והמלך יהיה השליט העליון. התוכנית נדחתה על ידי הפלסטינים וב[[ועידת רבאט]] הייתה ההחלטה להעניק ל[[אש"ף]] ייצוג בלעדי של העם הפלסטיני. ניסיונותיו של חוסיין לשמור על הקשר עם הגדה המערבית המשיכו לאורך שנות ה-70 וה-80 אולם ב-1988 החליט על [[ניתוק הזיקה]].
====בלבנון====
לפי אונר"א חיים בלבנון 449,957 [[בעיית הפליטים הפלסטינים|פליטים פלסטינים]], כלומר, 10% מאוכלוסיית לבנון, רובם פליטי [[מלחמת העצמאות]] וצאצאיהם.{{הערה|שם=לבנון בוקר טוב|{{קישור כללי|כותרת=לבנון|כתובת=https://www.unrwa.org/where-we-work/lebanon|תאריך=01 ביולי 2014|מידע נוסף=לפי אתר [[אונר"א]]|שפה=אנגלית}}}} עם זאת, לפי מפקד הלשכה לסטטיסטיקה בלבנון מספר הפליטים הפלסטינים בלבנון עומד על 174,422.{{הערה|{{ערוץ7|דלית הלוי|כמה "פליטים" פלסטינים יש בלבנון?|361980|21 בדצמבר 2017}}}} רוב הפלסטינים בלבנון הם מוסלמים סונים, אך יש גם מיעוט נוצרי אורתודוקסי (כ-10%) אשר הולך ופוחת בשל עזיבתם את המדינה{{מקור}}. כ-53% מהפליטים הפלסטינים בלבנון חיים ב-12 מחנות פליטים של [[אונר"א]]. הם סובלים מבעיות של עוני, צפיפות, אבטלה, תנאי דיור לקויים וחוסר תשתיות. שלושה מחנות אחרים נהרסו במהלך מלחמת האזרחים בלבנון והרביעי פונה. הפלסטינים בלבנון חסרי [[אזרחות]] לבנונית ואינם נהנים מן הזכויות של שאר הקהילות במדינה. עד שנת [[2005]] לא התאפשר לפלסטינים לעסוק במספר רב של מקצועות, כגון [[עורך דין|עורכי דין]], [[רופא]]ים ועוד. מבין שאר אזורי הפעולה של אונר"א, בלבנון יש את האחוז הגבוה ביותר של פליטים החיים בעוני קשה.{{הערה|שם=לבנון בוקר טוב}}
במהלך [[מלחמת האזרחים בלבנון]] הפלסטינים הנוצרים צידדו בשאר הפלסטינים ולא בנוצרים הלבנונים. ב[[טבח סברה ושתילה]], שהתרחש במהלך מלחמת האזרחים בלבנון, הרגו אנשי [[הפלנגות הנוצריות]] מאות פלסטינים בחסות השתלטות [[צה"ל]] על מערב [[ביירות]].
== דת ==
[[קובץ:Dome of the Rock west.jpg|שמאל|ממוזער|200px|מתפללים ערבים מוסלמים ב[[כיפת הסלע]] (צולם ב-2006)]]
94% מהפלסטינים הם [[מוסלמים]], ו-6% [[נצרות|נוצרים]].{{הערה|הנתונים על שייכות דתית של פלסטינים מבוססים על הספר "Culture and Customs of the Palestinians", המוזכר [http://imeu.org/article/are-all-palestinians-muslim כאן], וכן על מחקר של מכון פיו, המוזכר [http://www.pewforum.org/2012/08/09/the-worlds-muslims-unity-and-diversity-1-religious-affiliation/#identity כאן].}}
מבין המוסלמים, 85% הם [[אסלאם סוני|סונים]] והאחרים [[אסלאם שיעי|שיעים]] ו[[אחמדים]].
קיימת הגירה משמעותית של פלסטינים נוצרים משטחי [[ארץ ישראל]], עקב התנכלויות מצד המוסלמים{{מקור}}. אוכלוסיית הפלסטינים הנוצרים בשטחי [[הרשות הפלסטינית]] מהווים רק כ-3%. לעומת זאת, רוב הפלסטינים שהיגרו ל[[ארצות הברית]], [[אמריקה המרכזית]] ו[[אירופה]] הם נוצרים.
== שפה ==
{{הפניה לערך מורחב|ערבית פלסטינית}}
[[ערבית פלסטינית]] הוא [[ניב (סיווג שפה)|ניב]] בתת-קבוצה של השפות ה[[ערבית לבנטינית|ערביות הלבנטיניות]] שמדוברת על ידי הפלסטינים. ערבית פלסטינית, בדומה לערבית סורית וערבית [[עיראק]]ית, הושפעה באופן ניכר מן ה[[ארמית]], שדוברה באזור לפני הערבית.
השפה ה[[ערבית]] היומיומית המדוברת בקרב הפלסטינים מגוונת מאוד וכוללת מספר רב של ניבים. כל הניבים משתייכים לענף המזרחי של הניבים הערביים, והם נחלקים לשתי קבוצות עיקריות: ניבים דרום-[[סוריה|סוריים]] שמדוברים בקרב הפלסטינים, [[ערביי ישראל]] וה[[דרוזים]], וניבים בדואיים, שמדוברים בקרב ה[[בדואים]].
טרם התפתחות האלפבית הערבי, האלפבית הארמי היה בשימוש על ידי השבטים הערביים שחיו באזור ה[[לבנט]] (כגון ה[[נבטים]]).
== תרבות ==
==== ביגוד מסורתי ====
[[קובץ:Bethlehengirlsintraditionaldresspre1918.jpg|שמאל|ממוזער|150px|שתי ילדות ערביות מ[[בית לחם]] בלבוש מסורתי, 1885]]
תיירים שונים שביקרו בארץ ישראל במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, תיארו לעיתים רבות ברשימותיהם את מגוון התלבושות של האוכלוסייה הערבית המקומית באותה התקופה. רבים מן הבגדים היו [[רקמה (מלאכת יד)|רקומים]] ב[[עבודת יד]], והיצירה והתחזוקה של הפריטים הללו מילאה תפקיד משמעותי בחייהן של ה[[אישה|נשים]] המקומיות.
עד [[שנות ה-40 של המאה ה-20|שנות ה-40]], התלבושות המסורתיות של האוכלוסייה הפלסטינית שיקפו בעיקר את מצבן הכלכלי של הנשים, נשואות או [[רווק]]ות, כפריות או עירוניות, ואת זהות מחוז המוצא שלהם. בעלי ידע בתחום אבחנו וקראו את המידע מן המרקם, ה[[צבע]]ים, והמוטיבים של תלבושות הנשים.
הגברים נהגו ללבוש תלבושות אחידות בדרך כלל, בווריאציות קטנות בהתאם לאזור המוצא שלהם, למעמד ול[[גיל]] שלהם. [[כאפיה|כיסויי הראש המסורתיים]] הם פריט הלבוש המסורתי העיקרי של הגברים הפלסטינים בעבר ובהווה, אשר משקפים את הייחודיות של אזור המוצא שלהם.
בעוד שרוב האוכלוסייה הפלסטינית אימצה את הלבוש המערבי, חלק אחר ממשיך ללבוש את התלבושות המסורתיות כביטוי להזדהות ולגאווה במורשת שלהם.
==== מלאכת יד ====
מלאכות היד המסורתיות כוללת מגוון רחב של עבודות יד בהם עסקה האוכלוסייה הערבית בארץ ישראל במשך מאות שנים כאשר חלק גדול מתוכן נמצאות בשימוש נפוץ גם בתחילת המאה ה-21. עבודות היד הפלסטיניות הבולטות ביותר כוללות בין היתר עבודות [[רקמה פלסטינית]] ו[[אריגה]], [[קדרות]] [[כלי חרס]], יצירת [[סבון|סבונים]], יצירת [[זכוכית]], ו[[גילוף]] של [[עץ זית|עצי זית]].
==== המטבח הפלסטיני ====
{{הפניה לערך מורחב|המטבח של ערביי ארץ ישראל}}
[[קובץ:Baklawa Sweets.jpg|ממוזער|[[בקלאווה]] מ[[שכם]]]]
[[המטבח הפלסטיני]] מושפע בעיקר מהמטבחים השונים של האימפריות השונות אשר שלטו בארץ ישראל לאורך ההיסטוריה. כמו כן, קיים דמיון רב בין המטבח הפלסטיני למטבחים [[לבנט]]ינים אחרים, לרבות [[המטבח הלבנוני]], [[המטבח הסורי]], והמטבח הירדני.
בין המאכלים, ידועות המיזיטות (Meze) המסורתיות השונות במטבח הפלסטיני (מבחר מתאבנים המוגש לצד המנות העיקריות בארוחות) קיימות גם בתרבויות [[הים התיכון|ים תיכוניות]] נוספות. המיזיטות הנפוצות כוללות [[חומוס]], [[טאבולה]], [[באבא גנוש]] ו[[לבנה (גבינה)|לבנה]].
===אמנות===
{{להשלים|נושא=ישראל|נושא2=מדעי החברה}}
{{ערך מורחב|אמנות פלסטינית}}
לפני הקמת מדינת ישראל היה מצבם של הפלסטינים דל בכל שטחי האמנות, אף בהשוואה לארצות הערביות האחרות.{{הערה|שם=ערבי ארץ ישראל 395–396|[[יעקב שמעוני]], '''ערבי ארץ-ישראל''', פרק 17: חינוך ותרבות ביישוב הערבי, עמ' 395–396.}}
==== ספרות ====
[[קובץ:Naomishihabnye.jpg|ממוזער|[[נעמי שיהאב נאי]], משוררת וסופרת פלסטינית]]
עד להקמת מדינת ישראל, לא הייתה בארץ ישראל [[הוצאת ספרים]] ערבית גדולה ומפותחת. הספרים הוצאו על ידי מוסדות חינוך, ה[[מיסיון]] ובתי דפוס או בתי מסחר לספרים. באותו שלב החלו בתי המסחר להתפתח בהדרגה לבתי הוצאה. ב-1943 נוסדה ביפו ספריית ההשאלה הראשונה, בבית המסחר של האחים טאהר, ובעקבותיו יצאו גם בתי מסחר אחרים. היבול הספרותי הפלסטיני היה דל מאוד בכמותו: בין השנים 1919–1932 הופיעו בארץ בסך הכל 54 "ספרים" (ובכלל זה גם חוברות) ערביים. בין השנים 1933–1944 יצאו 155 "ספרים" (ובכלל זה כל חוברות התעמולה של [[המרד הערבי הגדול]]). בשנים 39–1938 למשל, כמחצית מהספרים שיצאו היו ספרי לימוד. בתקופה זו, שבין 1919–1944, מלבד ספרי הלימוד, לא היה אף ספר פלסטיני אחד שהיה נפוץ מספיק לכדי הוצאת מהדורה שנייה (המהדורה הראשונה כללה פחות מאלף עותקים) ואף סופר פלסטיני לא זכה אפילו לכסות את הוצאות הדפוס. בספרות הפלסטינית בתקופה זו מטושטש הגבול שבין ספרות יפה ופובלציסטיקה, וכמו ברובה של הספרות הערבית בכלל, טושטש גם הגבול בין תרגום ליצירה מקורית שעברה "עיבוד". מעטים מאוד היו הסופרים הפלסטינים שהכתיבה היא מלאכתם העיקרית - כמעט כולם היו מורים או עסקנים ציבוריים. יבול הספרים היה דל במיוחד בהשוואה לריבוי הכתיבה בעיתונים.{{הערה|שם=ערבי ארץ ישראל 397–398|יעקב שמעוני, '''ערבי ארץ-ישראל''', פרק 17: חינוך ותרבות ביישוב הערבי, עמ' 397–398.}}
[[פסטיבל הספרות הפלסטיני]] נוסד בשנת 2008, והוא מתקיים מדי שנה במספר ערים ברחבי [[הרשות הפלסטינית]].
==== שירה ====
[[קובץ:MahmoudDarwish.jpg|שמאל|ממוזער|150px|ה[[משורר]] הפלסטיני [[מחמוד דרוויש]] (צולם עד 2006)]]
בשירה הפלסטינית שקדמה להקמת מדינת ישראל בלט אחוז הנושאים הלאומיים ורובה הייתה לימודית-פובלציסטית. בניגוד לשירה ברוב הארצות הערביות, לא היו בשירה הפלסטינית הרבה שירי תהילה ותשבחות לשליטים, מאחר שהארץ לא נשלטה על ידי שליט ערבי.{{הערה|שם=ערבי ארץ ישראל 397–398}}
לאחר הקמת מדינת ישראל, הפכה השירה הפלסטינית לאמצעי פוליטי. המשוררים הפלסטינים נוטים לכתוב על תחושת האובדן והכמיהה למולדתם האבודה. משוררים פלסטינים בולטים כוללים בין היתר את [[מחמוד דרוויש]], [[סמיח אל קאסם]] ו[[תאופיק זיאד]].
==== מוזיקה ====
לפני הקמת מדינת ישראל לא זכו הלהקות והתזמורות המקומיות, ובהן זמרים וזמרות, לפרסום מעין זה של להקות מצריות. הם מצאו את פרנסתם בתחנות רדיו ובמסיבות.{{הערה|שם=ערבי ארץ ישראל 395–396}}
לאחר הקמת המדינה החלו השירים של האמנים הפלסטינים לעסוק לרוב בשאיפותיהם של הפלסטינים למדינה משלהם, במאבק בכיבוש הישראלי, בכמיהה לשלום ובכמיהה למולדתם האבודה.
בסוף [[שנות ה-90 של המאה ה-20|שנות ה-90]] פרחו סגנונות ה[[מוזיקת היפ הופ|ראפ והיפ הופ]] הפלסטיניים אשר הושפעו בעיקר מסצנת הראפ וההיפ-הופ האמריקאית ושילבו מנגינות ערביות וקצב מערבי יחד עם מילים בערבית, אנגלית ואפילו עברית. בסגנון שולב ההקשר ה[[מחאה|מחאתי]] של סגנון הראפ וההיפ-הופ אך קיבל גוון מקומי של [[מחאה פוליטית]]. הרכב ההיפ הופ הפלסטיני-ישראלי [[דאם (להקה)|דאם]] נחשב ללהקת ההיפ הופ הפלסטינית מצליחה ומוכרת בראשית [[המאה ה-21]].
==== תיאטרון ====
במרץ [[1919]] דווח ב"חדשות הארץ" על הצגת תיאטרון בקלוב הערבי ב[[יפו]]: חמש מערכות על עריצותו של [[ג'מאל פשה]], כאשר בתמונה האחרונה הוא עומד מול גופותיהם של לוחמי מחתרת ערבים שהוציא להורג בתלייה, עטופות בסדינים לבנים ועל כל אחד מהם הכתובת "התחייה הערבית". בסוף הסצנה, הושר ההמנון ששרו אנשיו של האמיר [[פייסל הראשון, מלך עיראק|פייסל]] והשחקנים הניפו את דגלי הלאום הערבי.{{הערה|[[תום שגב]], '''ימי הכלניות''', עמ' 92.}}
בראשית שנות ה-20 הוצג בתיאטרון "אל-מנשיה" ב[[שכם]] מחזה שחיבר [[עיזאת דראוזה]] ושמו "המתווך ובעל הקרקע", בו מפתה בתו של המתווך את בנו של בעל הקרקע למכור אותה ליהודים.{{הערה|תום שגב, '''ימי הכלניות''', עמ' 225.}}
בשנות ה-40 היו מצויות להקות תיאטרון מעטות, במסורת המסורתית המזרחית, אולם אף אחת מהן לא זכתה לפרסום בציבור הערבי בארץ. היו בארץ שני איגודים מתחרים של אמני התיאטרון הערבים, שניהם בהנהגת סופרים מחברי מחזות: "אגודת השחקנים הערבים" בראשות ח'ליל ביידס ו"התאחדות האמנים הפלסטינים" בראשות נסרי אל-ג'וזי.{{הערה|שם=ערבי ארץ ישראל 395–396}}
בשנת [[1970]] נוסד [[תיאטרון אל-קאסבה]] ברמאללה ובשנת 1977 נוסד בירושלים [[תיאטרון אל-חכוואתי]], התיאטרון הלאומי הפלסטיני.
==== קולנוע ====
{{הפניה לערך מורחב|קולנוע פלסטיני}}
ה[[קולנוע]] הפלסטיני הוא חדש יחסית לקולנוע הערבי בכללותו. סרטים פלסטינים רבים מופקים בתמיכת ארגונים ב[[האיחוד האירופי|איחוד האירופי]], [[ארצות הברית]] ומדינת ישראל.{{הערה|[http://www.guardian.co.uk/film/2006/apr/12/israelandthepalestinians Xan Brooks on Palestinian directors {{!}} Film {{!}} The Guardian]{{כותרת קישור נוצרה על ידי בוט}}}} חלק מהסרטים מופקים ב[[אנגלית]], ב[[צרפתית]] ואף ב[[עברית]]. הופקו למעלה מ-800 סרטים אשר עוסקים בחייהם של הפלסטינים, [[הסכסוך הישראלי-פלסטיני]] ובנושאים קשורים נוספים. סרטים פלסטינים ידועים הם: "[[גן עדן עכשיו]]" ו"[[ג'נין ג'נין]]".
== ראו גם ==
{{קישורי פורטל|המזרח התיכון|היסטוריה|שם2=ההיסטוריה}}
* [[ערביי ארץ ישראל]]
* [[המטבח הפלסטיני]] ([[המטבח של ערביי ארץ ישראל]])
* [[על קיר הברזל]] - מאמר של [[זאב ז'בוטינסקי]] אודות היחס לערביי ארץ ישראל.
* [[התנועה הלאומית הפלסטינית]]
* [[הסכסוך הישראלי-פלסטיני]]
* [[הנכבה]]
* [[יום האדמה]]
* [[ערביי ישראל]]
* [[אסלאם בישראל]]
* [[הפזורה הפלסטינית]]
* [[ערבית פלסטינית|ערבית-פלסטינית]]
* [[האמנה הלאומית הפלסטינית]]
* ארגונים פלסטיניים: [[אש"ף]] (ב"[[הגדה המערבית|גדה המערבית]]"), [[פת"ח]] (ב"גדה המערבית"), [[חמאס]] (ב[[רצועת עזה]])
* [[הרשות הפלסטינית]] (ב"גדה המערבית")
* [[טרור פלסטיני]]
== לקריאה נוספת ==
* [[יעקב שמעוני]], '''ערבי ארץ ישראל''', תל אביב: הוצאת [[עם עובד]], תש"ז-1947.
* [[מיכאל אסף]], '''היחסים בין ערבים ויהודים בארץ-ישראל 1860–1948''', מפעלי תרבות וחינוך, 1970.
* מיכאל אסף, '''תולדות התעוררות הערבים בארץ ישראל ובריחתם''', מפעלי תרבות וחינוך בשיתוף עם [[הוצאת דבר|דבר]], 1970.
* [[יהושפט הרכבי]], '''הפלסטינים מתרדמה להתעוררות''', ירושלים: [[הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס]], [[האוניברסיטה העברית]], 1974.
* [[יהושע פורת]], '''[[צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית (ספר)|צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינאית 1918–1929 (א), ממהומות למרידה, התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1929–1939 (ב)]]''', תל אביב: [[הוצאת עם עובד]], 1978-1976.
* [[ג'ואן פיטרס]], '''[[מאז ומקדם]]''', 1984, תל אביב: [[הוצאת הקיבוץ המאוחד]].
* [[אדוארד סעיד]], '''שאלת פלסטין''', הוצאת מפרש, 1981.
*[[דני רבינוביץ|דני רבינוביץ']], '''אנתרופולוגיה והפלסטינים''', רעננה: [https://www.vanleer.org.il/publications/על-ההוצאה-לאור/ המרכז לחקר החברה הערבית בישראל], 1998
* [[ברוך קימרלינג]] ו[[יואל מגדל]], '''פלסטינים - עם בהיווצרותו''', ירושלים: הוצאת [[כתר ספרים|כתר]], 1999.
* [[אשר ססר]], '''הפלסטינים לאחר עידן ערפאת''', מרכז משה דיין ללימודי המזרח התיכון ואפריקה - [[אוניברסיטת תל אביב]], 2005.
* [[מוסטפא כבהא]], '''הפלסטינים עם בפזורתו''', יחידה 6, בסדרה "המזרח התיכון בימינו", רעננה: הוצאת [[האוניברסיטה הפתוחה]], 2010.
* רשיד ח'אלידי, '''כלוב הברזל: סיפור מאבקם של הפלסטינים למדינה''', ירושלים: מכון ון ליר, 2010.
* [[שאול אריאלי]], '''ככה בדיוק קרה? 12 מיתוסים ישראלים על הסכסוך הישראלי-פלסטיני''', [[ספרי עליית הגג]] ו[[הוצאת ידיעות אחרונות]], 2021, הפרק "אין עם פלסטיני", עמ' 51–81.
<div style="direction: ltr;">
* Rashid Khalidi, ''Palestinian Identity: The Construction of Modern National Consciousness'', Columbia University Press, New York, 1997, 309 pp.{{הערה|ביקורת: {{קתדרה|יוסף נבו|במסעף שרשי הזהות הפלסטינית|92.8|92, יוני 1999, עמ' 192-188}}}}
</div>
== קישורים חיצוניים ==
{{מיזמים|ויקיציטוט=פלסטינים|ויקישיתוף=Category:People of Palestine|שם ויקישיתוף=פלסטינים}}
* דגנית אמתלאי סויסה, [https://web.archive.org/web/20040816173041/http://www.e-mago.co.il/e-magazine/birth.html לידתו של סכסוך], [http://www.e-mago.co.il אימגו]
* יניב וייסמן, [http://www.faz.co.il/story?id=2351 התיישבות יהודית בארץ ישראל], באתר ארץ הצבי
* [https://web.archive.org/web/20100823020838/http://go.ynet.co.il/InteractiveClass/Projects.aspx?Project=3302&cat=1061 מערפאת עד פיאד, הנהגת העם הפלסטיני], אתר הכיתה האינטראקטיבית
* {{העין השביעית|שמעון שמיר|נוח בשבע שגיאות|27274|1 במרץ 2005}}
* [[עוז אלמוג]], שרון הורנשטיין, [http://www.peopleil.org/details.aspx?itemID=7403&nosearch=true&searchMode=1 אוכלוסייה פלסטינית בעולם], "אנשים ישראל - המדריך לחברה הישראלית"
* {{קתדרה|[[קנת ו' שטיין]]|התפתחויות בכלכלה הכפרית הערבית בארץ-ישראל (1930-1917) ומשמעויותיהן החברתיות והפוליטיות|41.7|41, אוקטובר 1986, עמ' 154-133}}
* {{יומן חדשות|בית ספר להכשרה חקלאית לתלמידים פלסטינים, יומן פרמאונט 1946|113479-2/117300-2/}}
* [[זאב גלילי]], [http://www.zeevgalili.com/2012/01/16257 פתאום קם אדם בבוקר ומחליט שהוא עם ומתחיל לרצוח] באתר [http://www.zeevgalili.com הגיון בשיגעון]
* {{TheMarker|מירב ארלוזורוב|60% מערביי ישראל מגדירים עצמם פלסטינים|0000017f-f0e3-d223-a97f-fdff735a0000|2 ביולי 2012}}
* "[http://www.peopleil.org/details.aspx?itemID=7403 אוכלוסייה פלסטינית בעולם, אנשים-ישראל: המדריך לחברה הישראלית]"
* {{הארץ|אילון גלעד|פליטים פלשתינאים, פָּלַסְטִינִים, פָלַסְטִינִים — איך נקרא לשכנינו הערבים?|1.2773483|11 בנובמבר 2015}}
* {{יומן חדשות|סוגיית הפליטים הפלסטינים והמדינה הפלסטינית|49490-2/113855-2|1977}}
* {{דף שער בספרייה הלאומית|987007560755405171|ערבים פלשתינאים}}
== ביאורים ==
{{ביאורים}}
== הערות שוליים ==
{{הערות שוליים}}
{{בקרת זהויות}}
[[קטגוריה:פלסטינים|*]]
[[קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה]]
[[קטגוריה:עמי המזרח התיכון]]
<!-- בין לאומים -->
{{ללא בוט|43}}
{{ללא בוט|44}}
{{ללא בוט|45}}
{{ללא בוט|63}}
|
