השאלה – הבדלי גרסאות

 

==במשפט העברי==

השאלה במשפט העברי היא חלק מ[[דיני שומרים]] והיא החמורה שבהם מבחינת אחריותו של השואל להחזיר את החפץ בשלמותו בתום תקופת ההשאלה, וכמעט כל מאורע שאירע לחפץ אף ללא אחריותו הישירה של השואל (כגון [[אונס]]) אינה עילה לפטרו מתשלום, אם אכן החפץ ניזוק או הושמד.

===בעליו עמו===

בנוסף, לשואל (כמו לשוכר) ישנו פטור מיוחד הכתוב בתורה כי {{ציטוטון|אם בעליו עימו לא ישלם}}, אם המשאיל היה עם השואל בשעת השאלה, הוא לא חייב לשלם את נזקי החפץ המושאל אם נגרמו באונס. לפי דעתו היחידה של [[רב המנונא]], אין פטור "בעליו עמו" קיים, אלא אם כן בעליו של החפץ היה עסוק באותה מלאכה עצמה שלשמה הושאל החפץ, ואף זאת רק אם היה עסוק במלאכתו של השואל משעת ההשאלה עד שעת ההחזרה. דיעה זו הופרכה בתלמוד, מכיוון שהובאו הוכחות מוחצות נגדה, ממשניות ו[[ברייתא|ברייתות]].

 

בנוסף, קיים חילוק הלכתי אחר התלוי בין שני צדדים אלו, לפי כללי [[קם ליה בדרבה מיניה]], האומרים שלא ניתן להטיל על אדם שני חיובים על מעשה אחד. ולכן: אם השואל טבח את הבהמה בשבת, אם נאמר שהחיוב הממוני חל רק בשעת האונס, הוא יהיה פטור מלשלם את ערך החפץ, שהרי באותה שעה בה חל בחיוב המשפטי, חל חיוב נוסף - עונש [[סקילה]] על חילול שבת, ויש להעניש אותו רק בעונש הכבד יותר מבין השניים. אך אם החיוב חל כבר בשעת ההשאלה, לא יהיה קיים הפטור של קן ליה בדרבה מיניה במקרה כזה{{הערה|{{בבלי|בבא קמא|קיב|א}} על פי [[פירוש רש"י על התלמוד|רש"י]].}}

==בחוק הישראלי==

בחוק הישראלי מוסדרת שאילה ב[[חוק השכירות והשאילה]], תשל"א-1971. שאילה מוגדרת בחוק זה: "זכות להחזיק בנכס ולהשתמש בו שלא לצמיתות, כשהזכות הוקנתה שלא בתמורה".