השאלה – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ השאלה כעזרה לאיכות הסביבה |
מ הגהה |
||
שורה 1:
{{פירוש נוסף|נוכחי=מסירת חפץ לשימוש זמני}}
'''השאלה''' היא מסירת חפץ לשימוש זמני, ללא תשלום (להבדיל מ[[השכרה]], שאף היא מסירת חפץ לשימוש זמני, אך תמורת תשלום). בתום תקופת ההשאלה על השואל להחזיר את החפץ למשאיל. יש להבחין גם בין השאלה ל[[הלוואה]] - הלוואה היא מסירת דבר והחזרת דבר מקביל או שווה ערך, אם כסף ואם מוצר מתכלה - אישה '''שואלת''' כלי מטבח משכנתה ומשיבה לה אותו כלי עצמו, אך היא '''לווה''' ממנה כוס סוכר ומשיבה לה כוס סוכר באותו גודל בדיוק, אך לא את הסוכר שבו השתמשה.
השאלה מקובלת בין ידידים, כדרך לסיוע הדדי. השאלה נעשית לעתים גם במסגרת פעילות עסקית (אם כי בה מקובלת יותר השכרה). ההשאלה גם תורמת לצמצום [[תרבות הצריכה]], וצמצום השימוש במשאבי כדור הארץ כעזרה [[איכות הסביבה|לאיכות הסביבה]]. ▼
יש טעות נפוצה בין [[הלוואה]] להשאלה - המונח הלוואה מתייחס למסירת דבר והחזרת דבר מקביל או שווה ערך, אם כסף ואם מוצר מתכלה - אישה '''שואלת''' כלי מטבח משכנתה ומשיבה לה אותו כלי עצמו, אך היא '''לווה''' ממנה כוס סוכר ומשיבה לה כוס סוכר באותו גודל בדיוק, אך לא את הסוכר שבו השתמשה. בנוסף, בהלכות שבת{{הערה|{{שולחן ערוך|אורח חיים|שז}}}} מודגש ההבדל בין הלוואה להשאלה. בעוד שאסור ללוות בשבת, מכיוון שקיים כלל האומר כי {{ציטוטון|סתם הלוואה שלושים יום}}, וקיים חשש שמא מכיון שההלוואה נעשית למשך זמן ממושך, ואין ברשות המלווה לתבוע אותה בתוך זמן ההשאלה, הוא ירשום על דף את פרטי ההלוואה כדי שלא ישכח. לעומת זאת, השאלה אינה לשלושים יום גם אם נעשית ללא קציבת זמן, ולכן מותר לשאול בשבת חפץ משכן, שכן החשש האמור אינו שייך במקרה כזה. בשולחן ערוך מצויין גם, כי בשפות בהם ההבדל בין הלוואה להשאלה אינו קיים (כמו למשל [[יידיש]]), יש לפרט ולומר כי מבקשים את החפץ בהשאלה ולא בהלוואה.▼
▲השאלה מקובלת בין ידידים, כדרך לסיוע הדדי. השאלה נעשית לעתים גם במסגרת פעילות עסקית (אם כי בה מקובלת יותר השכרה).
השאלה מקובלת גם בפעילות ציבורית. דוגמאות:
שורה 17 ⟵ 13:
==במשפט העברי==
{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=וְכִי יִשְׁאַל אִישׁ מֵעִם רֵעֵהוּ וְנִשְׁבַּר אוֹ מֵת בְּעָלָיו אֵין עִמּוֹ שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם. אִם בְּעָלָיו עִמּוֹ לֹא יְשַׁלֵּם|מקור={{תנ"ך|שמות|כב}}}}
===בעליו עמו===
בנוסף, לשואל (כמו לשוכר) ישנו פטור מיוחד הכתוב בתורה כי {{ציטוטון|אם בעליו עימו לא ישלם}}, אם המשאיל היה עם השואל בשעת
בתלמוד מובאות חקירות רבות של [[רמי בר חמא]],
▲בתלמוד מובאות חקירות רבות של [[רמי בר חמא]] עוסקות בשאלות רבות, של מקרים מיוחדים שייתכן שבהם אין קיים דין "בעליו עימו", כמו למשל אדם השואל בעל חיים כדי לקיים עימה יחסים בעבירה, שייתכן שאין זו נקראת שאלה, מכיוון שבעל החיים הושאל למטרה לא אנושית שבעיני בן אדם רגיל אין החפץ המושאל (במקרה זה - בעל החיים) קיים למטרה כזו, וממילא לא חל על החפץ שם השאלה, אך ייתכן שלמרות זאת התורה חייבה אותה בתשלומין, שכן הוא נהנה למעשה מההשאלה. בנוסף, נשאלת השאלה מה תהיה ההלכה בנוגע לאדם השואל חפץ למטרה שהרווח בה הוא פחות מ[[פרוטה]] - סכום המינימום כדי להחשיב דבר כשווה ערך. שאלות אלו ורבות אחרות, מסתיימות ב[[תיקו]] - אין עליהם תשובה הלכתית ברורה, ולכן הכלל במקרים כאלו הוא [[המוציא מחבירו עליו הראיה]]{{הערה|{{בבלי|בבא מציעא|צו|א}}.}}.
===שעת החיוב===
בנוסף, קיים חילוק הלכתי אחר התלוי בין שני צדדים אלו, לפי כללי [[קם ליה בדרבה מיניה]], האומרים שלא ניתן להטיל על אדם שני חיובים על מעשה אחד. ולכן: אם השואל טבח את הבהמה בשבת, אם נאמר שהחיוב הממוני חל רק בשעת האונס, הוא יהיה פטור מלשלם את ערך החפץ, שהרי באותה שעה בה חל בחיוב המשפטי, חל חיוב נוסף - עונש [[סקילה]] על חילול שבת, ויש להעניש אותו רק בעונש הכבד יותר מבין השניים. אך אם החיוב חל כבר בשעת ההשאלה, לא יהיה קיים הפטור של
===הלכות שבת===
▲מכיוון שחיוביו של השואל, חלים כאמור, על ידי התחייבותו של השואל, נחלקו חז"ל מתי חלים תשלומי האונס. לפי גישה אחת בתלמוד, החיוב חל כבר בשעת ההשאלה, וכאשר השואל מקבל את החפץ ברשותו, הוא מחייב את עצמו בערכו של החפץ, כך שאם החפץ לא יהיה קיים בתום השאלה, הוא כבר יהיה חייב אוטומטית בתשלומיה. לפי גישה אחרת, למרות שהשואל מחייב את עצמו בתשלומין בשעת השאלה, הרי שהחיוב המעשי נגרם רק בשעת האונס. קיימים חילוקים רבים למעשה בין שני הצדדים: אם החיוב הממוני חל בשעת השאלה, נמצא שגם אם מת השואל והיא נאנסה ביד בניו, ניתן לגבות את התשלומין מנכסי המת, אך אם החיוב נגרם רק בשעת האונס, נמצא שאם השואל כבר לא היה בין החיים בשעת האונס, אין להטיל את חיובי האונס על בניו, אלא רק חיובי [[נהנה]], שלפיו אדם חייב לשלם כל הנאה שבאה לו מאדם אחר, באותו סכום בה ההנאה שווה לו. כך למשל, אם אם הם אכלו את בשר בעל החיים מכיוון שהם חשבו שהיא של אביהם המת, הם חייבים לשלם ערך של בשר, כפי המחיר הזול בשוק.
▲
▲בנוסף, קיים חילוק הלכתי אחר התלוי בין שני צדדים אלו, לפי כללי [[קם ליה בדרבה מיניה]], האומרים שלא ניתן להטיל על אדם שני חיובים על מעשה אחד. ולכן: אם השואל טבח את הבהמה בשבת, אם נאמר שהחיוב הממוני חל רק בשעת האונס, הוא יהיה פטור מלשלם את ערך החפץ, שהרי באותה שעה בה חל בחיוב המשפטי, חל חיוב נוסף - עונש [[סקילה]] על חילול שבת, ויש להעניש אותו רק בעונש הכבד יותר מבין השניים. אך אם החיוב חל כבר בשעת ההשאלה, לא יהיה קיים הפטור של קן ליה בדרבה מיניה במקרה כזה{{הערה|{{בבלי|בבא קמא|קיב|א}} על פי [[פירוש רש"י על התלמוד|רש"י]].}}.
==בחוק הישראלי==
| |||