תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מאין תקציר עריכה
מאין תקציר עריכה
שורה 1:
'''הסימן''' הוא [[סיפור קצר]], בן מ"ב פרקים קצרים, מאת [[ש"י עגנון]], המהווה [[קינה]] על עיר הולדתו, [[בוצ'אץ']], שחרבה ב[[השואה|שואה]] ועל השמדת היהודים בשואה. סיפור זה, שלו אופי [[אוטוביוגרפיה|אוטוביוגרפי]], הוא היחיד שבו עוסק עגנון באופן מפורש בשואה. הסיפור מערבב בין מציאות [[אוטוביוגרפיה| אוטוביוגרפית]] ובידיון [[מיסטיקה|מיסטי]].
 
נוסח ראשון של הסיפור, בן עמוד אחד בלבד, פורסם בשנת [[1944]], ובגרסתו המורחבת, שבה 31 עמודים, הוא נכלל בכרך האחרון של סיפורי עגנון שיצא לאור בחייו, "[[האש והעצים]]". הסיפור חותם גם את הכרך "[[עיר ומלואה]]", שיצא לאור לאחר פטירתו של עגנון, ומספר את סיפורה של בוצ'אץ'. על מיקומו זה של הסיפור העירה [[ניצה בן-דב]]: "הבחירה העריכתית לחתום בסיפור זה קובץ, העוסק בעיר המולדת בוצ'אץ', מרמזת שזה סופו הנורא וזו חתימתו האחרונה של אותו עולם ומלואו תוסס וחיוני שעגנון תיעדו באהבה, במסירות ובביקורתיות בכרך זה וביצירות אחרות."{{הערה|שם=בן-דב|[[ניצה בן-דב]], '''חיים כתובים – על אוטוביוגרפיות ספרותיות ישראליות''', [[הוצאת שוקן]], 2011, פרק ראשון: חמלת ה' במבט אירוני – חוויית השואה ב"הסימן" של עגנון, עמ' 52-31.}}
 
==תמצית העלילה==
שורה 15 ⟵ 13:
 
קרא המספר את הפיוט "שביה עניה", נזכר בבית הכנסת הגדול שבעירו, שעתה הוא שומם, וגעה בבכי. לשאלת רבי שלמה "על שום מה אתה בוכה?" ענה המספר: "בוכה אני על עירי שכל היהודים שהיו שם נהרגו". ראה המספר את רבי שלמה מרחש בשפתיו ושמע שהזכיר את שם עירו ואמר "אעשה לי סימן שלא אשכח את שמה". והסימן: "הטיתי אזני ושמעתי שדיבר בשיר, שכל שורה שבו מתחלת באות אחת מאותיות שם עירי. וידעתי שסימן עשה לו המשורר לעירי בשיר שעשה לה בחרוזים שקולים ונאים בלשון הקודש". והמספר מוסיף: "ואם נכחדה עירי מן העולם שמה קיים בשיר שעשה לו המשורר סימן לעירי. ואם אני איני זוכר את דברי השיר כי נשמטה נפשי מחמת גבורת השיר, השיר מתנגן בשמי מעלה בשירי משוררי הקודש אשר יאהב השם".
 
==תולדות הסיפור ומקומו ביצירתו של עגנון==
 
נוסח ראשון של הסיפור, בן עמוד אחד בלבד, פורסם בשנת [[1944]], ובגרסתו המורחבת, שבה 31 עמודים, הוא נכלל בכרך האחרון של סיפורי עגנון שיצא לאור בחייו, "[[האש והעצים]]". הסיפור חותם גם את הכרך "[[עיר ומלואה]]", שיצא לאור לאחר פטירתו של עגנון, ומספר את סיפורה של בוצ'אץ'.
 
נוסח ראשון של הסיפור, בן עמוד אחד בלבד, פורסם בשנת [[1944]], ובגרסתו המורחבת, שבה 31 עמודים, הוא נכלל בכרך האחרון של סיפורי עגנון שיצא לאור בחייו, "[[האש והעצים]]". הסיפור חותם גם את הכרך "[[עיר ומלואה]]", שיצא לאור לאחר פטירתו של עגנון, ומספר את סיפורה של בוצ'אץ'. על מיקומו זה של הסיפור העירה [[ניצה בן-דב]]: "הבחירה העריכתית לחתום בסיפור זה קובץ, העוסק בעיר המולדת בוצ'אץ', מרמזת שזה סופו הנורא וזו חתימתו האחרונה של אותו עולם ומלואו תוסס וחיוני שעגנון תיעדו באהבה, במסירות ובביקורתיות בכרך זה וביצירות אחרות."{{הערה|שם=בן-דב|[[ניצה בן-דב]], '''חיים כתובים – על אוטוביוגרפיות ספרותיות ישראליות''', [[הוצאת שוקן]], 2011, פרק ראשון: חמלת ה' במבט אירוני – חוויית השואה ב"הסימן" של עגנון, עמ' 52-31.}} [[אלן מינץ]], הרואה בסיפור זה סיפור חניכה, שבו הוטלה על עגנון החובה לספר את סיפורה של עירו, הציג עמדה שונה: "אילו התבקשתי לארגן מחדש את סדר הסיפורים בעיר ומלואה, הייתי מעמיד אפוא את "הסימן" בראש הקובץ".{{הערה|אלן מינץ, "בין שואה ומולדת: 'הסימן' לש"י עגנון כסיפור הקדשה", בתוך: [[אניטה שפירא]], [[יהודה ריינהרץ]] ויעקב הריס (עורכים), '''עידן הציונות''', [[מרכז זלמן שזר]], 2000, עמ' 335-317.}}
 
==פרשנות==