אספות הבחירה באיווה – הבדלי גרסאות

בשל היותה ההתמודדות הראשונה היא שימשה לא פעם כמקפצה של מועמדים צדדים, ואפילו אלמוניים לעמדת מפתח בבחירות, כמו [[ג'ורג' מקגוורן]] ב-[[הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1972|1972]], [[ג'ימי קרטר]] ב-[[הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1976|1976]] ו[[ג'ורג' הרברט ווקר בוש]] ב-[[הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1980|1980]] (למרות שלבסוף הוא לא זכה במינוי, אלא הפך לסגנו של [[רונלד רייגן]]). גם [[ג'ון קרי]] חזר למרוץ ב-[[הבחירות לנשיאות ארצות הברית 2004|2004]] בזכות ניצחון מפתיע ב[[איווה]] אחרי שמסע הבחירות שלו נראה ככושל וניצח בו. אולם ניצחון באיווה הוא לא תנאי הכרחי לזכייה במרוץ. כך למשל [[ביל קלינטון]] כלל לא התמודד במדינה באופן רציני ב-[[הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1992|1992]], בגלל שאחד המועמדים באותה מערכהמערכת בחירות היה סנאטור מאיווה.

* במפלגה הדמוקרטית המצביעים מתכנסים בקבוצות בפינות האולם, כל קבוצה והמועמד המועדף עליה, וקבוצת המצביעים שלא החליטו עדיין. לכל קבוצה יש חצי שעה לשכנע את המצביעים מהקבוצות האחרות לעבור ולתמוך במועמד שלהם. לעתים, משימה זו מוטלת על חלק מחברי הקבוצה בעוד הדיונים נמשכים. לאחר זמן זה, כאשר הקבוצות פחות או יותר מגובשות, בודקים אנשי מנגנון המפלגה המנהלים את ההליך אילו קבוצות לא עברו את אחוז החסימה, שהוא ברוב המחוזות 15%. מצביעים מקבוצות אלו צריכים להצטרף לקבוצה של מועמד אחר, תוך 30 דקות נוספות, או לפרוש מהתהליך. על פי התפלגות הקולות קובעת המפלגה מי המועמדים שיקבלו צירים שיצביעו בוועידה המחוזית וכמה צירים יקבל כל אחד. לאחר הוועידה המחוזית נבחרים הצירים לכל המדינה והם אלה שייצגו אותה בוועידת המפלגה. הנתון שמתפרסם בסופו של התהליך הוא סך הכל מספר הצירים של כל מועמד בוועידות המחוזית.