כל לא ידענא פשיעותא היא – הבדלי גרסאות

יש מהאחרונים שהקשו על סתירה לכאורה בין ההתייחסות לשכחה כפשיעה במקרה זה, מול מקרים אחרים בהלכה בהם שכחה נחשבת כ[[שגגה]] או כ[[אונס (הלכה)|אונס]], לדוגמא לגבי [[נזקי אדם]]{{הערה|נפסק שאם הייתה מונחת אבן בחיקו של אדם ולא הכיר בה וכאשר עמד נפלה ופגעה באדם אחר, האדם חייב בתשלומי נזק, (היות ו[[אדם מועד לעולם]]), אולם לעניין תשלומי צער ריפוי שבת ו[[תשלומי בושת|בושת]] פטור, מאחר ואין חייבים עליהם אלא במזיד ולא בשוגג, הרי ששכחה נחשבת לשגגה ולא למזיד (‫תלמוד בבלי בבא קמא דף כו, א.)}}, לגבי [[שבועת ביטוי]]{{הערה|בדברי התלמוד מובא (‫שבועות דף כו, א) כי הנשבע בדבר נכונות טענה מסויימת היות והיה משוכנע באמיתותה - אינו מתחייב משום שבועת שקר, לדוגמא שני תלמידים החולקים בדבר דעת רבם, ונשבעו כל אחד על אמיתות דעתו.}}, ולגבי [[עירוב תבשילין]]{{הערה| בדברי התלמוד מובא (‫ביצה דף טז, ב.) כי בפעם ראשונה שאדם שכח מלערב הוא יכול להסתמך על עירוב תבשילין שהניח רב העיר לטובת אלו ששכחו לערב, ורק אם שכח בפעם שניה הוא נחשב לפושע, ואינו יכול להסתמך עוד על עירוב זה.)}} (במקרה אחר, דווקא מתייחסים לשכחה שמנעה הנחת עירוב תבשילין כאל פשיעה<ref>ביצה טו‫,‬ ב‫.‬</ref>).

 

 

בספר אמרי שפר הסיק מדין זה שאם השכחה לא הייתה נוגעת לעצם השמירה, לדוגמא שומר ששכח למכור את ה[[חמץ]] שהופקד אצלו קודם הפסח - פטור, משום שעצם השמירה הייתה כראוי, רק שכחה מלמכור גרמה לדבר לאבד את ערכו, אך לא היה זה פשיעה בטיב השמירה, כאמור.