ויקיפדיה

סטטוס קוו (המקומות הקדושים) – הבדלי גרסאות

עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה
→ העריכה הקודמתהעריכה הבאה ←
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
חזותיקוד ויקי
מ סקריפט החלפות (כנסייה, הייתה, מסוי, ממדי, ביניה, העלייה, לעתים, מדויק, כיסא, חויב, להיכנס, ביטחו, על ידי, ניקיון, תלויה, מאחר ש, כלשה)
שורה 10:
==היסטוריה==
===עד הכיבוש הצלבני===
עם השלמת [[הכיבוש הערבי של ארץ ישראל]], כבר היה העולם הנוצרי במזרח מפולג למספר עדות, שכללו, בין היתר ונוסף על הזרם המרכזי, את [[הכנסייה האשורית]], [[הכנסייה הארמנית]], [[הכנסייה הקופטית]], [[הכנסייה הסורית אורתודוקסית]] (יעקביטית) ואת [[הכנסייה האתיופית]]. למרות זאת, משרתו של [[הפטריארך של ירושלים]] אויישה על- ידי אדם אחד, וככל הנראה הצליחו העדות השונות להסדיר בינהןביניהן את סדרי ה[[פולחן]] במקומות הקדושים. [[סופרוניוס]] הקדוש שכיהן כפטריארך של ירושלים בימיה האחרונים של הנוכחות ה[[הכיבוש הערבי של ארץ ישראל|ביזנטית]] ב[[ארץ ישראל]], הספיק, בטרם מותו ב-[[11 במרץ]] [[638]], לחתום עם ה[[ח'ליף]] [[עומר בן אל-ח'טאב]] על [[חוזה עומר]], ולפיו הוענק לנוצרים תושבי ירושלים [[חופש דת|חופש דתי]]י בתמורה לתשלום [[ג'יזיה]] ([[מס גולגולת]] שנדרשו לשלם תושבים שאינם מוסלמים החיים תחת שלטון מוסלמי). חופש הפולחן נשמר משך רוב ימי [[התקופה הערבית בארץ ישראל]], וגם החליף ה[[פאטמים|פאטמי]] [[אל-חאכם (ח'ליפה פאטמי)|אל-חאכם באמר אללה]] שרדף את הנוצרים והרס את כנסיית הקבר ב-[[1009]], הפך [[סובלנות|סובלני]] לקראת סוף ימיו, ואיפשר לנוצרים לשוב ולחדש את פולחנם. בנוסף, אין עדויות היסטוריות לכך שבמשך מאות שנות השלטון הערבי בארץ, התחוללו מאבקים בין העדות הנוצריות על רקע החזקה והשימוש במקומות הקדושים.
 
===התקופה הצלבנית והממלוכית===
המצב השתנה עם הכיבוש ה[[צלבנים|צלבני]] של ארץ ישראל והקמת [[ממלכת ירושלים]] בשנת [[1099]]. אף שבשנים הראשונות פעלו הצלבנים בשיתוף פעולה עם הנוצרים המקומיים, ושיקמו יחדיו את המקומות הקדושים, נהנו הלטינים מעליונות ועדיפות, אשר הביאה את הפטריארך של ירושלים לעוזבה ל[[קונסטנטינופול]]. [[פילוג הכנסייה הנוצרית]] ב-[[1054]] יצר את [[נצרות קתולית|הנצרות הקתולית]] וה[[נצרות אורתודוקסית|הנצרות האורתודוקסית]], והיריבות והאיבה בין השתיים הורגשו גם ב[[ארץ ישראל]]. יחסי שתי הכנסיות הוסיפו והתדרדרו בעקבות [[מסע הצלב הרביעי]] אשר הופנה כנגד [[האימפריה הביזנטית]], ובשיאו, בשנת [[1204]], כבשו הצלבנים את קונסטנטינופול, בזזו את אוצרותיה משך שלושה ימים וחיללו את המקומות הקדושים. משך שנות קיומה של הממלכה הצלבנית השנייה בארץ ישראל, שמרכזה שכן ב[[עכו]], המשיכו הלטינים ונהנו מעליונות במקומות הקדושים בירושלים ובבית לחם, אף שאלה היו נתונים בשליטה [[איובים|איובית]]. שני [[הסכם יפו|הסכמי יפו]] מ-[[הסכם יפו (1192)|1192]] ומ-[[הסכם יפו (1229)|1229]], והבנות נוספות, הסדירו את יחסי הישויות הנוצרית והמוסלמית בארץ ישראל, והתייחסו גם למקומות הקדושים, אך התעלמו לחלוטין מהעדות הנוצריות הלא קתוליות.
 
עליונות זו נפגעה בשנים שלאחר [[המצור על עכו (1291)|כיבוש עכו]] בידי ה[[התקופה הממלוכית בארץ ישראל|ממלוכים]] וסופה המוחלט של הנוכחות הצלבנית בארץ ישראל בשנת [[1291]]. החזקה במקומות הקדושים היתההייתה תלוייהתלויה במידה רבה ביכולתן ובנכונותן של העדות השונות לשלם בכסף עבור האינטרסים שלהן. כך לדוגמה רכשו ה[[פרנציסקנים]], שנוכחותם בארץ החלה ב-[[1217]], את [[חדר הסעודה האחרונה]] ואת סביבתו ב[[הר ציון]] תמורת סכום של 30,000 [[דוקט]]ים ששולמו לשליט ה[[ממלוכים|ממלוכי]], וקבעו במקום את מרכזם.
 
===התקופה העות'מאנית===
שורה 21:
עם הכיבוש [[התקופה העות'מאנית בארץ ישראל|העות'מאני]] של ארץ ישראל ב-[[1517]], החלו ה[[נצרות יוונית-אורתודוקסית|נוצרים היוונים-אורתודוקסים]] להגביר את נוכחותם בארץ על חשבונם של הלטינים, תוך שהם מנצלים את היותם נתינים עות'מאנים. האורתודוקסים העדיפו את העות'מאנים המוסלמים על-פני הנוצרים הקתולים, הן בשל השנאה התהומית שרכשו לאחרונים, והן בשל כך שהעות'מאנים הנהיגו מדיניות של סובלנות דתית. העות'מאנים מצידם היו נתונים במאבק מתמיד עם מדינות [[אירופה]] הקתוליות, שהנוצרים הקתולים בארץ היו נתיניהן, ועל-כן הראו חסד לאורתודוקסים. המאבקים בין העדות הנוצריות על החזקה במקומות הקדושים הוסלמו, ולוו בטפילת האשמות הדדיות. עיתים גלשו מאבקים אלה לאלימות ואף הסתיימו במקרי מוות. ב-[[1552]] הורה [[פירמן]] של ה[[סולטאן עות'מאני|סולטאן העות'מאני]] על גירוש הפרנציסקנים מ[[חדר הסעודה האחרונה]] ששימש כמרכזם בירושלים, ועל מסירת המקום לחזקה מוסלמית. בין השנים [[1630]]-[[1637]] פרסם ה[[סולטאן עות'מאני|סולטאן]] [[מוראט החמישי]] שבעה [[פירמן|פירמנים]] נוגדים אשר העבירו את החזקה במקומות הקדושים בין הקתולים והאורתודוקסים שוב ושוב. ב-[[1662]] הקים [[דוסיתאוס השני]], ה[[דיאקון|ארכידיאקון]] של ירושלים, ולימים [[הפטריארכיה היוונית-אורתודוקסית|הפטריארך היווני-אורתודוקסי]] שלה, את "אחוות הקבר הקדוש" (τάφου Φυλακες) והפקיד בידיה את השמירה על ה[[אינטרס]]ים היוונים-אורתודוקסים בעיר.
 
החל באמצע [[המאה ה-16]] ועד [[המאה ה-19]], ניצב עניין החזקה במקומות הקדושים לנצרות בלב ה[[פוליטיקה]] הבינלאומית. עיקר המאבק ניטש בין הקתולים והאורתודוקסים, ואילו ענינן של העדות הנוצריות האחרות, שלא נהנו מגיבוי של מעצמות זכה לתשומת לב מועטה, אם בכלל. כך לדוגמה נדחקה [[הכנסייה הגאורגית האורתודוקסית]] מהארץ לחלוטין. עד אמצע המאה ה-18 עדיין היתההייתה ידה של הכנסיההכנסייה המערבית על העליונה. בהסכמי השלום שכפו מעצמות אירופה על האימפריה העות'מאנית הנחלשת, נכללו סעיפים שהתייחסו לאינטרסים הדתיים שלהן בארץ הקודש, והישגים דומים הושגו באמצעות משטר ה[[קפיטולציות]]. במהלך [[המאה ה-17]] פעלה [[הרפובליקה של ונציה]] לטובת הלטינים באמצעות נציגיה הדיפלומטים ב[[איסטנבול]], ולאחריה העניקה להם [[צרפת]] סיוע דיפלומטי, במיוחד לקראת סוף [[המאה ה-17]], עת [[לואי הארבעה עשר, מלך צרפת|לואי הארבעה עשר]] [[מלכי צרפת|מלך צרפת]], נטל לעצמו את התפקיד של מגן הנוצרים באימפריה העות'מאנית. עקב כך ובעקבות הסכם קפיטולציות שנחתם בין צרפת לבין האימפריה העות'מאנית, זכו הקתולים לזמן קצר באולם "קשתות הבתולה" שבכנסיית הקבר. גם [[מלכי ספרד|מלך ספרד]] התערב מספר פעמים למען המקומות הקדושים שנלקחו מהקתולים, וב-[[1646]], מקץ מגעים ממושכים עם [[השער הנשגב]], הצליח להשיב חלק מהם לשליטה קתולית.
 
אולם במחצית [[המאה ה-18]] החלו העות'מאנים נוטים שוב לעבר האורתודוקסים. לצידם של האחרונים ניצבה [[האימפריה הרוסית]], אשר רכשה השפעה הולכת וגוברת על האימפריה העות'מאנית, במיוחד לאחר חתימת [[הסכם קוצ'וק קאינרג'ה]] מ-[[1774]], אשר סיים את [[המלחמה העות'מאנית-רוסית (1768-‎1774)|המלחמה העות'מאנית-רוסית]] שהתחוללה בין השנים [[1768]]-[[1774]]. בנוסף, מעצמות [[אירופה המערבית]] היו טרודות ב[[המלחמות הנפוליאוניות|מלחמות הנפוליאוניות]] ולא יכלו להתפנות ולטפל בענייני המקומות הקדושים. ב-[[1757]], בעקבות מאבק אלים בין יוונים-אורתודוקסים וקתולים, העניק הסולטאן [[מוסטפא השלישי]] את החזקה בכנסיית המולד ובקבר מרים, כמו גם את רוב שטחה של כנסיית הקבר הקדוש ליוונים. כאשר ה[[רוטונדה]] של כנסיית הקבר עלתה באש ב-[[1808]], היא שופצה בכספים שהוקצו לשם כך על- ידי ה[[צאר]] [[אלכסנדר הראשון, קיסר רוסיה|אלכסנדר הראשון]].
 
[[קובץ:Sultan Abdulmecid Pera Museum 3 b.jpg|שמאל|ממוזער|250px|הסולטאן אבדילמג'יט הראשון החתום על פירמן הסטטוס קוו]]
עם התייצבות המצב הפוליטי באירופה בשנות ה-30 וה-40 של [[המאה ה-19]], התחדשה דרישת הכנסייה הקתולית להשבת החזקה במקומות הקדושים לידיה. הטורקים היו מותשים ממאבקם ב[[מוחמד עלי (שליט מצרים)|מוחמד עלי]] שליט [[מצרים]], ו[[מלחמת העצמאות היוונית]] חסמה את דרכם של היוונים-אורתודוקסים אל צמרת הממשל ב[[איסטנבול]]. ב-[[23 ביולי]] [[1847]] פרסם האפיפיור [[פיוס התשיעי]] את הבולה ''"Nulla celebrior"'' (אין פולחן (המשתווה לזה) הנחוג (בירושלים)), ובה כונן מחדש את [[הפטריארכיה הלטינית]] בירושלים. הפטריארכיה הישנה-חדשה נצטוותה לפעול למען האינטרסים הקתולים בירושלים ובארץ הקודש. ב-[[1850]] פנה שגריר צרפת באיסטנבול אל השער הנשגב וביקשו באופן רשמי להשיב את המצב במקומות הקדושים בארץ ישראל, לזה שעמד בתוקפו קודם לשנת [[1757]]. הבקשה הוגשה בשם [[צרפת]], [[ממלכת סרדיניה]], [[בלגיה]], [[ספרד]] ו[[האימפריה האוסטרית]]. ה[[צאר]] [[ניקולאי הראשון, קיסר רוסיה|ניקולאי הראשון]] התנגד בתוקף לבקשה ואיים על הסולטאן [[אבדילמג'יט הראשון]] בהשבת ה[[שגריר]] הרוסי מאיסטנבול. הסולטאן מינה ועדה לבדיקת הדרישה, ולבסוף, ב-[[8 בפברואר]] [[1852]], פרסם פירמן ובו קבע כי המצב אשר שרר במקומות הקדושים מאז שנת 1757 ובעת מתן ההצהרה ישאר בעינו. פירמן זה מוכר בשם "הצהרת הסטאטוס קוו", ותוכנו עומד בתוקף גם כיום. הצהרת הסטאטוס קוו היתההייתה אחד הגורמים ל[[מלחמת קרים]] שפרצה ב-[[1853]], ו[[חוזה פריז (1856)|חוזה פריז]] שנחתם ב-[[1856]] וסיים אותה, הותיר את המצב בלא שינוי וגיבש את ההסדרים. נושא החזקה במקומות הקדושים הועלה שוב בשנים [[1868]] ו-[[1869]], אך הסולטאן פרסם פירמן נוסף שהותיר את המצב בעינו. גם ההסכם שהתקבל ב[[קונגרס ברלין]] ב-[[1878]], וסיים את [[המלחמה העות'מאנית-רוסית (1877-‎1878)|המלחמה העות'מאנית-רוסית]] שהתחוללה בשנים [[1877]]-[[1878]], קבע בסעיף 52:
<div class="mw-content-ltr">
{{ציטוט|תוכן="The rights possessed by France are expressly reserved, and it is well understood that no alterations can be made in the status quo in the Holy Places.<ref>[http://www.fordham.edu/halsall/mod/1878berlin.asp The Treaty of Berlin, 1878]</ref>}}
שורה 39:
{{ציטוט|תוכן="A special Commission shall be appointed by the Mandatory to study, define and determine the rights and claims in connection with the Holy Places and the rights and claims relating to the different religious communities in Palestine. The method of nomination, the composition and the functions of this Commission shall be submitted to the Council of the League for its approval, and the Commission shall not be appointed or enter upon its functions without the approval of the Council."<ref>[http://www.mfa.gov.il/MFA/Peace%20Process/Guide%20to%20the%20Peace%20Process/The%20Mandate%20for%20Palestine The Mandate for Palestine]</ref>}}
</div>
{{ציטוט|תוכן="ועדה מיוחדת תמונה על-ידי המנדט כדי ללמוד, להגדיר ולהכריע בזכויות ובתביעות בעניין המקומות הקדושים, ובזכויות ובתביעות הקשורות לקהילות הדתיות השונות בארץ-ישראל. שיטת מינויה, הרכבה ותפקודה של וועדה זו יועברו לאישורה של מועצת חבר [העמים], והוועדה לא תמונה ולא תזכה בכוחה ללא אישורה של המועצה."}}
אולם הרכבה של הוועדה היה נתון במחלוקת, ומספר הצעות שהעלו השלטונות הבריטים בעניין נדחו על- ידי [[הכס הקדוש]] והמעצמות הקתוליות<ref>[http://198.62.75.4/www1/ofm/cust/TSstatus.html The question of the Holy Places]</ref>. בשנת [[1923]] משכו הבריטים את ידם מהנסיון להוציא לפועל את הקמת הוועדה, ותחת זאת החליטו, כי במידת הצורך ימונה [[שופט]] בריטי אשר אינו מתגורר בארץ ישראל, [[אד הוק]], ויחליט בנושאים שאמורים להיות מוכרעים על- ידי ועדת חבר הלאומים לו היתההייתה קמה. בנסיבות אלה היו הבריטים מנועים מלשנות את הסדרים החלים על המקומות הקדושים, ושנה לאחר מכן חוקקו את [[דבר המלך במועצה|דבר המלך במועצה על ארץ-ישראל]] (המקומות הקדושים), [[1924]], שאימץ את ההסדרים שעמדו בתוקפם מכוח הצהרת הסטטוס קוו, וקבע מנגנון זמני ליישוב מחלוקות:
{{ציטוט|תוכן="למרות כל הוראה בדבר המלך במועצה על ארץ-ישראל, 1922, או בכל פקודה אחרת, או בכל חוק אחר בישראל<ref>כך בנוסח העברי המקורי. הנוסח האגלי נוקט במונח Palestine.</ref>, האומרת את ההיפך, לא יבורר ולא יחולט על ידי שום בית משפט בישראל כל משפט או ענין הקשורים במקומות הקדושים, או בבנינים הדתיים, או במקומות הדתיים בישראל, או בזכויות, או בתביעות הנוגעות לעדות הדתיות השונות בישראל...<br />3. נתעוררה שאלה אם איזה משפט או ענין נופלים בגדר הסעיף הקודם, הרי עד שתוקם ועדה שינתן לה השיפוט על ענינים המפורטים בסעיף הקודם, תובא השאלה לפני שר הדתות, והוא יחליט בשאלה לאחר שיחקור כהלכה בענין."<ref>[http://www.nevo.co.il/Law_Word/law01/066_001.doc דבר המלך במועצה, 1924 {{DOC}}]</ref>}}
בפועל לא מנתה ממשלת בריטניה שופט כאשר באו בפניה מחלוקות בעניין המקומות הקדושים, והיא מנעה מבתי הדין השונים דריסת רגל בעניין. תחת זאת הכריעה הממשלה בעניינים שבאו לפניה בעצמה, בישמה את כללי הסטטוס קוו מקום שהיו לכך תקדימים, ובמקומות אחרים נטלה על עצמה תפקידים שהיו שנויים במחלוקת, כגון שיפוץ מבנים וניקויים. ככל הניתן ניסו הבריטים לפשר בין העדות הנוצריות ולדחות את ביצוען של בקשות שלגביהם לא היתההייתה הסכמה<ref>מקום של אש, מירון בנבנשתי, הוצאת זמורה ביתן, 1996, עמ' 79</ref>.
 
===התקופה הירדנית===
כאשר [[האומות המאוחדות]] קיבלו את [[תוכנית החלוקה]] ואת עקרון בינאום ירושלים ב-[[29 בנובמבר]] [[1947]], התחדש המאבק על המקומות הקדושים. ה[[הפטריארכיה היוונית-אורתודוקסית]] של ירושלים דרשה לעגן את הסטטוס קוו בחוקת העיר הבינלאומית, בעוד שהו[[ותיקן]] תמך בתוכנית החלוקה מתוך בטחוןביטחון בחוסנו הפוליטי, העולה לאין ערוך על זה של העדות הנוצריות האחרות. בינאום ירושלים לא יצא אל הפועל ו[[ירושלים המזרחית]] נכבשה בידי [[ירדן]] במהלך [[מלחמת העצמאות]]. ב-[[5 בינואר]] [[1951]] מינתה [[ירדן]] את [[ראע'ב נשאשיבי]], ראש [[עיריית ירושלים]] בין השנים [[1920]]-[[1934]], לתפקיד "שומר החראם אל-שריף ואפוטרופוס עליון של המקומות הקדושים". המלך [[עבדאללה הראשון, מלך ירדן|עבדאללה הראשון]] פרסם [[מנשר]] ובו הבטיח כי החוק והסדר ישמרו במסגרת הסטטוס קוו, וירדן אכן שמרה בקפדנות את הסדר הקיים. בימים מועדים לפורענות, כגון בחג ה[[פסחא]], הציבו הירדנים כ-150 עד 200 חיילים בכנסיית הקבר לבדה<ref>מקום של אש, מירון בנבנשתי, הוצאת זמורה ביתן, 1996, עמ' 80</ref>.
 
===תחת שלטון מדינת ישראל===
לאחר [[מלחמת ששת הימים]] ו[[ירושלים המאוחדת|איחוד ירושלים]] ב-[[1967]], היה על [[מדינת ישראל]] להרגיע הן את חששות המוסלמים והן את אלה של הנוצרים, אשר מבחינתם היתההייתה השליטה היהודית במקומות הקדושים להם עמוסה במטען [[תאולוגיה|תיאולוגי]]-[[היסטוריה|היסטורי]]. לכך הוסיפה הזהות בין ישראל וה[[יהדות]]. מדינת ישראל נזהרה מלעשות שימוש בצירוף המילים "סטטוס קוו", שכן אלה חלו גם על המקומות הקדושים ליהודים, ובראש וראשונה על [[הכותל המערבי]]. גם ב[[חוק השמירה על המקומות הקדושים]], התשכ"ז-1967, שנתקבל ב[[הכנסת|כנסת]] ביום [[27 ביוני]] [[1967]], נפקד מקומו של הדיבור "סטטוס קוו". [[ראש ממשלת ישראל|ראש הממשלה]] [[לוי אשכול]] ניסח תחילה הצהרה, לפיה:
[[קובץ:PikiWiki Israel 4870 Holy Sepulcher.jpg|שמאל|ממוזער|250px|תהלוכה יוצאת מכנסיית הקבר בשנת [[1984]], ובראשה שוטר ישראלי ושני שומרים בלבוש מסורתי של קוואס (שומרים עות'מאנים ששימשו בתפקידם עד שנת [[1908]])]]
{{ציטוט|תוכן="...ההסדרים במקומות המקודשים לנוצרים ייקבעו על-ידי מועצה של כוהני דת נוצרים."<ref>מקום של אש, מירון בנבנשתי, הוצאת זמורה ביתן, 1996, עמ' 81</ref>}}
שורה 56:
</div>
{{ציטוט|תוכן="מדינת ישראל מאשרת את מחוייבותה הנמשכת לשמור ולכבד את '''הסטטוס קוו''' במקומות הקדושים הנוצריים עליהם הוא חל, ואת זכויות הקהילות הנוצריות מכוחו."}}
באתר [[משרד החוץ]] מוצהרת מדיניותה הרשמית של מדינת ישראל ומחוייבותהומחויבותה להסדר הסטטוס קוו:
{{ציטוט|תוכן="ממשלת ישראל אינה מתערבת בחיים הדתיים של הקהילות הנוצריות. האגף לענייני הקהילות הנוצריות במשרד הפנים משמש כגורם מקשר למערכת הממשלתית ובני הקהילות הנוצריות יכולים לפנות אליו בבעיות ובקשות הקשורות למעמדם כמיעוט בישראל. האגף מתפקד גם כבורר נייטרלי המבטיח את שימור '''הסטטוס-קוו''' הקיים במקומות הקדושים שבהם יש ליותר מקהילה נוצרית אחת זכויות והיתרים."<ref>[http://www.mfa.gov.il/MFAHeb/foreign+relations/Christian_Communities_in_Israel_2009.htm הקהילות הנוצריות בישראל]</ref>}}
באופן מפתיע משהו, מאז סיום המנדט הבריטי התנהלו יחסי העדות הנוצריות במקומות הקדושים על מי מנוחות, וזאת למעט המחלוקות המתמשכות בין ה[[נצרות קופטית|כנסייה הקופטית]] וה[[הכנסייה האתיופית האורתודוקסית|כנסייה האתיופית]] בעניין הבעלות והחזקה ב[[דיר אל סולטאן]] ובשתיים מקפלות כנסיית הקבר; אולם סביר שהסיבה העיקרית לכך נובעת מהפיוס וההתקרבות ההדרגתיים בין הנצרות המזרחית והמערבית מאז ראשית [[שנות ה-60 של המאה ה-20]].
שורה 64:
בשנת [[1929]] חיבר ל.ג'.א. קאסט (L.G.A. Cust), קצין [[מחוז ירושלים (המנדט)|מחוז ירושלים המדטורי]] לשעבר, מסמך אשר נועד לספק רקע והדרכה לפקידי שלטונות המנדט, בבואם לטפל בסוגיות הקשורות במקומות הקדושים. בהקדמה למסמך ציין קאסט:
<div class="mw-content-ltr">
{{ציטוט|תוכן="The history of the Holy Places is one long story of bitter animosities and contentions, in which outside influences take part in an increasing degree, until the scenes of Our Lord's life on earth become a political shuttlecock, and eventually the cause of inter­national conflict. If the Holy Places and the rights pertaining thereto are an "expression of men's feelings about Him whose story hallowed those sites", they are also an index of the corruptions and intrigues of despots and chancelleries during eight hundred years. The logical results have been the spirit of distrust and suspicion, and the attitude of intractability in all matters, even if only of the most trivial importance, concerning the Holy Places."<ref>[http://www.usahm.de/Dokumente/STATUSQUO.htm L.G.A. Cust ,The status quo in the Holy Places, 1929, p.3]</ref>}}
</div>
{{ציטוט|תוכן="תולדות המקומות הקדושים הם סיפור-מעשה ארוך ומתמשך של איבה ותגרות מרות, שבמהלכו שיחקו השפעות זרות תפקיד הולך וגובר, עד כי זירת חייו של אדוננו עלי אדמות היתה למשחק של התכתשות פוליטית, ולבסוף לגורם למחלוקת בינלאומית. אם המקומות הקדושים והזכויות הקשורות בהם הם "ביטוי לתחושות האדם כלפי האחד אשר סיפורו עיצב את האתרים האלה", הם גם סמן המצביע על השחיתות והמזימות של עריצים ונציבים במשך שמונה-מאות שנים. התוצאות המתבקשות היו אווירת חוסר אימון וחשד, וגישה של סיכול והפרעה בכל דבר ועניין, אפילו בסוגיות השוליות ביותר, הנוגעים למקומות הקדושים."}}
שורה 71:
מסיבות היסטוריות הקשורות בעקרון ה[[מילט]], הכירו העות'מאנים רק בשלוש עדות - הכנסייה הקתולית (מכונה גם לטינית), הכנסייה היוונית-אורתודוקסית (או רק יוונית) והכנסייה הארמנית, שאליה צורפו יתר ה[[מונופיזיטיזם|כנסיות האורתודוקסיות המזרחיות]]. המקומות הקדושים, או חלקים מהם, נחלקים בין שלוש העדות לחמש קטגוריות, בהתאם לדרגת הבעלות בהם<ref>[http://www.usahm.de/Dokumente/STATUSQUO.htm L.G.A. Cust ,The status quo in the Holy Places, 1929, p.13]</ref>:
*אזורים שהבעלות בהן משותפת באופן שווה בין כל שלוש העדות;
*אזורים הנתבעים באופן בלעדי על- ידי אחת העדות, אך העדות האחרות תובעות בהן בעלות משותפת;
*אזורים בהם הבעלות נמצאת במחלוקת בין שתי עדות;
*אזורים בהם נהנית אחת העדות מחזקה, המותנה בזכותן של העדות האחרות להעלות בהם קטורת או לפקוד אותם בעת טקסיהן;
שורה 78:
===כנסיית הקבר===
{{ערך מורחב|ערכים=[[כנסיית הקבר]], [[דיר אל סולטאן]]}}
בשל 1,700 שנותיה, בשל מימדיהממדיה הענקיים, ובעיקר בגלל חשיבותה וקדושתה הראשונות במעלה, נושא הסטטוס קוו בכנסיית הקבר הקדוש נאכף בהקפדה יתרה. מספר סכסוכים של ממש נטושים בעניינם של מספר קפלות, ובמיוחד בעניינו של [[דיר אל סולטאן]] הנמצא בליבה של מחלוקת קשה בין הקופטים לבין האתיופים. מאידך, הכנסייה ידעה סכסוכים שהתגלעו בעניינים של מה בכך, כמו הסכסוך בעניין המדרגה התחתונה ביותר המובילה לקפלת הפרנקים מבחוץ. המדרגות שייכות לקתולים ולכן להם עומדת הזכות לנקותן, אך חצר הכניסה הוא שטח משותף שהזכות לנקותו שמורה ליוונים אורתודוקסים. ב-[[1901]] הגיעו היוונים והקתולים לכדי תגרת ידיים בעקבות הוויכוח על הזכות לנקות את המדרגה התחתונה, שכן לא היה ברור אם היא מהווה חלק מהמדרגות או חלק מהחצר. הבעיה נפתרה לאחר שהקתולים הורשו לנקות את המדרגה באופן יום-יומי, עם שחר, והיוונים מדי פעם, יחד עם החצר כולה.
 
דוגמה נוספת לאבסורד אליו הובילו הסכמי הסטטוס קוו הוא [[סולם]] ה[[עץ (חומר גלם)|עץ]] הניצב מעל הכניסה למבנה ומוביל אל החלונות השייכים לארמנים<ref>[http://coastdaylight.com/ladder.html The church and the ladder frozen in time]</ref>. ככל הנראה שימש הסולם ליציאת ה[[נזיר]]ים כאשר הכנסייה הייתה נעולה, וכדי להשליך ממנו סל הקשור בחבל ולקבל אוכל מבלי לשלם לריבון את האגרה הכרוכה בפתיחת דלתות הכנסייה. לפי סברה אחרת, הוא שימש את הארמנים לניקוי החלונות. על אף שכיום הכנסייה פתוחה באופן מתמיד ואין לנזירים בעיה להצטייד בצרכיהם, אין הארמנים מוכנים לוותר על זכותם להציב את הסולם באתרו. הדבר מעורר פעמים רבות לעג מצד מבקרים ו[[מורה דרך|מורי דרך]].
שורה 88:
[[קובץ:Holy Sepulchre 44.JPG|שמאל|ממוזער|250px|הבעלות על כל אחד משמונה המנורות שמעל אבן המשיחה ניכרת ב"ביצה" שממנה היא תולה: ביצה [[זהב|מוזהבת]] היא יוונית, צבעונית היא ארמנית או קופטית ובהירה היא קתולית]]
[[קובץ:Holy Sepulchre IMG 3376.JPG|שמאל|ממוזער|250px|קבוצות המנורות מעל הקבר הקדוש]]
כמו במקומות הקדושים האחרים הכפופים לכללי הסטטוס קוו, החזקה ברובו המכריע של האתר נחלקת בין היוונים-אורתודוקסים, הארמנים והקתולים; אך במכלול קיימת נוכחות גם של הקופטים, הסורים והאתיופים. עם זאת, רק שלוש העדות הגדולות רשאיות לדרוש כי שערי הכנסייה ישארו פתוחים עבורן, להכנסלהיכנס אליה בתהלוכות ולקיים בה [[טקס]]ים ותפילות בהתאם להסדרים. הכנסיות הקטנות אינן רשאיות לערוך תפילות וטקסים על בסיס יומי, אלא רק בחגים מסויימיםמסוימים; והקופטים והסורים שמחזיקים בחלקים בתוך הכנסייה, רשאים לערוך בה תהלוכות דתיות אך ורק ביחד עם הארמנים (למעט ביום שישי של פסחא בו הם רשאים, לאחר תיאום עם העדות העיקריות, לקיים תהלוכה עצמאית). לאתיופים אין נוכחות בתוך הכנסייה עצמה, אלא רק בשתיים מהקפלות החיצוניות ועל גג הכנסייה ([[דיר אל סולטאן]]), וגם באלה מעשיהם מוגבלים.
 
סדר היום בקבר הקדוש מכתיב את שעות הפולחן והטקס, ולכל אחת מהעדות זכות לקיים בו מיסה יומית מושרת אחת ליום (הקתולים מלווים את המיסה בנגינת [[עוגב]] כמקובל אצלם). ב-23:00 מתקיימת [[קטורת|הקטרה]] בכנסייה, והיוונים עורכים [[תפילה]] בקבר עד 2:30 או 3:00, שבמהלכה הם נעים בין הקתוליקון לקבר. לאחר מכן הם מעבירים את הקבר לרשות הארמנים שמחזיקים בו עד השעה 4:30, ואז הוא עובר לרשות הקתולים, שמקיימים בו מיסה עד 07:45. ב-7:45 הקבר עובר שוב לידי היוונים. ב-13:00 בצהרים מתקיימת הקטרה נוספת ולאחריה תהלוכה יומית של הקתולים המתחילה ב-16:00. הקתולים מקיפים את הכנסייה ונכנסים בשעה 16:45 לתוך הקבר. היווני השומר על הקבר שב לאחר שהקתולים יוצאים ממנו. בשעה 19:00 בקיץ וב-20:00 בחורף הכנסייה נסגרת, והיוונים והארמנים מנקים את המנורות וממלאים אותן. היוונים חוזרים לתפילה ב-23:00 וחוזר חלילה. בחגים ובימי מועד חלים לעיתיםלעתים הסדרים שונים. הקטרת הכנסייה נעשית פעמיים ביום (ב-13:00 וב-23:00) לפי חלוקה קבועה בין העדות, ונערכת בכל האתרים החשובים במבנה.
 
====היוונים-אורתודוקסים====
שורה 109:
*'''החצר והכניסה''' - אל החצר אסורה כניסת [[תזמורת|תזמורות]] וחל איסור לפרוש בה [[דגל לאומי|דגלי לאום]]; ולמרות החזקה המשותפת בה, רק ליוונים עומדת הזכות לנקותה. [[מפתח (כלי)|מפתחות]] הכנסייה נמצאים באחריותן של שתי משפחות מוסלמיות. לפי המסורת החל נוהג זה כבר בתקופה הערבית המוקדמת, וחודש בתקופה הממלוכית. גם [[סולימאן המפואר]] אישר את המנהג וכמוהו עשה גם [[איברהים פאשה]], ומאז ימיו נתונים המפתחות למשמרת בידי משפחת ג'ודה, ומשפחת נשאשיבי מופקדת על פתיחת הדלתות. שתי המשפחות מקבלות [[עמלה|עמלות]] קבועות מהעדות השונות בתמורה לשירותיהן, ולרשות ה[[שומר (מקצוע)|שומרים]] המוסלמים עומד [[ספסל]] משמאל לכניסה. בשבוע הקדוש של ה[[פסחא]] הפטריארך היווני פותח את הדלתות ביום חמישי הגדול, הלטינים עושים כן ב[[יום שישי הטוב]] והארמנים ב[[שבת האור]]. ביום ראשון של פסחא שוב פותחים השומרים המוסלמים את דלתות הכנסייה.
*'''אבן המשיחה''' - האבן והשטח הסובב אותה שייכים לשלוש העדות העיקריות במשותף, אך המנורות התלויות מעל האבן נחלקות כדלקמן: ארבע של היוונים, אחת של הקתולים, שתיים של הארמנים ואחת של הקופטים.
*'''הרוטונדה''' - כיפת ה[[רוטונדה]] והשטח המוקף [[עמוד]]ים, כולל האדיקולה, שייכים לשלוש העדות העיקריות במשותף, למעט הקפלה הקופטית הקטנה הצמודה ממער אל הקבר הקדוש עצמו, ואשר נבנתה בשנת [[1834]] בעקבות השתדלותו של [[איברהים פחה]]. הכיפה שוקמה ב-[[1866]] לאחר 15 שנות [[משא ומתן]], ובעלות נשאו במשותף הממשלה הרוסית עבור האורתודוקסים, הממשלה הצרפתית בשם הקתולים, והממשלה העות'מאנית בשם הארמנים. שיפוץ נוסף בכיפה נערך בסוף [[המאה ה-20]], גם הוא לאחר דיונים ממושכים. שלוש העדות רשאיות לקיים תפילות ברוטונדה על-פי לוח זמנים קבוע, וכל אחת מהן נושאת בזכות לנקות את הרצפה משך [[שבוע]] במחזור הנמשך שלושה שבועות. אל שטח הרוטונדה אסורה הכנסת [[ריהוט]] כלשהואכלשהו. 18 העמודים המקיפים את הרוטונדה ונושאים את כיפתה שייכים לעדות השונות, והדבר ניכר ב[[איקונין|איקונות]] שתלויות עליהם. עמודים 1 עד 4 ושלושה-רבעים מעמוד 5 הם קתולים, הרבע הנותר של עמוד 5, עמודים 6 ו-7 וחלק מעמוד 8 הם יוונים; יתרת עמוד 8 ועמודים 9 עד 11 נמצאים בידי הארמנים, עמודים 12 עד 14 וחלק מעמוד 15 הם יוונים, והיתר, מחלקו של עמוד 15 ועד עמוד 18, נמצאים בידי הארמנים.
*'''האדיקולה''' - האדיקולה על שני חדריה שייכת לכל העדות, אך תקרת הקבר עצמו מחולקת באופן מוגדר בין שלוש העדות העיקריות. 43 המנורות שתלויות מהן נחלקות כדלקמן: 13 לכל אחת מהעדות העיקריות וארבע הנותרות הן קופטיות.
 
===כנסיית העלייה===
{{ערך מורחב|כנסיית העלייה}}
כנסיית העלייה מוחזקת בידי המוסלמים מאז שנכבשה על- ידי [[צלאח א-דין]] ב-[[1187]], אך היא איננה משמשת כ[[מסגד]], והעדות הנוצריות עורכות בה טקסים ב[[חג העלייה]], כל אחת לפי לוח השנה הנוהג על-ידה. בבעלות היוונים-אורתודוקסים נמצא מזבח הנמצא ליד מבנה הכנסייה, ואילו שלושה מזבחות הצמודים לחומת החצר ההיקפית שייכים, מדרום לצפון, לקופטים, לארמנים ולסורים. הלטינים חוגגים את חג העליההעלייה בתוך מבנה הכנסייה, אך ב-[[1922]] הציבו מזבח גם בחצר בנימוק שהם רשאים לערוך את טקסיהם גם בה, והמחלוקת שהתעוררה עקב כך הוכרעה לטובתם. כאשר היוונים ערכו תיקונים בקיר ההיקפי בשנת [[1926]] השיג על כך ה[[הפטריארכיה הלטינית|פטריארך הלטיני של ירושלים]], והעבודות פסקו.
 
===קבר מרים===
{{ערך מורחב|קבר מרים}}
[[קובץ:MaryTombGethsemeneSectionCath1HE.PNG|שמאל|ממוזער|300px|הסטטוס קוו בקבר מרים]]
קבר מרים נמצאתנמצא בשליטה משותפת של היוונים-אורתודוקסים והארמנים, אשר דואגים יחדיו לעבודות הניקיון ומחזיקים במפתחותיו. שתי העדות מקיימות בינהןביניהן תורנות יומית לסירוגין, וככלל מתנהל האתר על מי מנוחות. לקופטים ולסורים עומדת זכות לערוך את טקסיהם תוך שימוש במזבחות הארמניים - הקופטים פעמיים בשבוע במזבח [[ברתולומאוס הקדוש]] (6), והסורים פעם אחת בשבוע במזבח שבקפלה המערבית (9), שעליו הם טוענים לבעלות. ב-[[1923]], עת ביקשו הארמנים להחליף שתי [[איקונין|איקונות]] שניצבים על מזבח זה, התנגדו לכך הסורים בטענה כי המזבח והאיקונות שייכים להם, אולם כיתוב על האיקונות ב[[ארמנית]] הוכיח כי הצדק עם הארמנים, וההחלפה הותרה.
[[קובץ:Tomb of the Virgin Mary. Staircase of 47 steps..jpg|ימין|ממוזער|250px|המדרגות היורדות אל קבר מרים. מימין נראית הכניסה לקפלת [[אנה הקדושה]] ו[[יואכים]] הנמצאת בחזקת היוונים, וניכרת במנורות התולות מביצה תכלכלה. משמאל נראית הכניסה לקפלת [[יוסף הקדוש]] הארמנית, ובכניסה אליה מנורות התלויות מביצה לבנה מעוטרת]]
לקתולים אין חזקה בכנסייה והם אינם מקיימים בה פולחן, אף שהצהרת הסטטוס קוו התירה להם לעשות כן<ref>ברשות הקתולים נמצאת [[מערת הבגידה]] הצמודה לקבר מדרום-מזרח, אך היא איננה כפופה לכללי הסטטוס קוו ואינה קשורה אל קבר מרים.</ref>. הקתולים טוענים לבעלות במבנה כולו, והכנסייה אכן היתההייתה בחזקת ה[[פרנציסקנים]] החל ב[[המאה ה-14|מאה ה-14]]. עם זאת, בתחילת [[המאה ה-18]] הוקמו בכנסייה מזבח יווני ומזבח ארמני, וב-[[1757]] נדחקו הקתולים מהמבנה באופן סופי. בשנת [[1924]] ביצעו האורתודוקסים והארמנים עבודות לשיפוץ החזית והגג, לאחר שמסרו על-כך הודעה לממשלת המנדט. הקתולים השיגו כנגד העבודות בטענה כי הן מפרות את הסטטוס קוו, אך טענתם נדחתה והעבודת נמשכו.
 
במורד המדרגות המובילות אל חלל הכנסייה שוכנות שתי קפלות - הימנית המוקדשת ל[[אנה הקדושה]] ול[[יואכים]] היא יוונית אורתודוקסית (1), והשמאלית המוקדשת ל[[יוסף הקדוש]] היא ארמנית (2). הלאה במורד המדרגות שוכן [[מזבח]] המוקדש ל[[ניקולאוס הקדוש]] והוא שייך ליוונים (3). ב[[קפלה]] הדרומית שבה שוכנת ההיכלית (אדיקולה) של קבר מרים, תולות מנורות יווניות בצידו הדרומי של הקבר (4) וארמניות מצפון לו (5). ליד הקבר נמצא מזבח ברתולומאוס הקדוש הארמני המשמש את הקופטים (6). המשך הקפלה מאחורי הקבר עצמו, כולל המזבח המוקדש ל[[סטפנוס]] הקדוש]], שייך ליוונים (7). ברשות היוונים נמצא גם המזבח בקפלה הצפונית (8). הקפלה המערבית שייכת כולה לארמנים (9).
{{-}}
 
שורה 135:
 
====החצר====
החצר (1) מוחזקת בידי היוונים, אך הם אינם רשאים לערוך בה שינויים בלא הסכמת הקתולים והארמנים, וכלל זה חל גם על חזית הכנסייה ועל הקיר הצפוני של המנזר הארמני (2) שמדרום לחצר. מסיבה זו נסיונות הארמנים להגדיל את חלונות מנזרם בצידו הצפוני נתקלו בהתנגדות. מצפון לחצר שוכן [[בית קברות]] אורתודוקסי (3), אך אלה רשאים להקים מבנים רק בחלקו הצפוני, והמבנים אינם יכולים להיות גבוהים מהגדר הסובבת אותו. המפתח לדלת הכניסה לכנסייה (4) שמור בידי האורתודוקסים, והיא נפתחת במועדים קבועים בהתאם ל[[עונות השנה]]. האות לפתיחה הדלת או לסגירתה ניתן על- ידי [[פעמון|פעמוני]] [[מגדל פעמונים|מגדל הפעמונים]] הלטיני הסמוך. במספר ימי חג של העדות השונות חלים שינויים במועדי הפתיחה והסגירה של המבנה, לדוגמה בתקופת [[הציפייה]] הקתולית, בחלק מימי [[השבוע הקדוש]] ובמועדי [[חג המולד]] של העדות השונות.
 
====הנרתקס====
שורה 141:
 
====בית האורך====
כל האיקונות והמנורות בבית האורך (7) שייכות ליוונים והם אלה שדואגים לנקיון הרצפה וה[[עמוד]]ים עד לגובה ה[[קרניז]], באופן יומי, למעט חלק מלוחות ה[[שיש]] שעל רצפת הכנסייה שנשטפים רק בימי [[שבת]]. לאורתודוקסים עומדת הזכות לנקות גם את ה[[חלון|חלונות]] והתקרה במועדים המוכרזים לשם כך. כאשר התעורר הצורך הדחוף ב[[איטום]] ה[[גג]] מפני [[גשם]] בשנת [[1926]], דרשו הארמנים והלטינים להשתתף בהוצאות העבודה, אך היוונים התנגדו. מאחר והעבודותשהעבודות היו דחופות, הוציאה אותן ממשלת המנדט לפועל בנוכחות נציגיהן של שלוש העדות, ונושא העלות נותר פתוח להכרעה. [[אגן טבילה|אגן הטבילה]] ב[[ספינה (אדריכלות)|ספינה]] הדרומית (8) שייך גם הוא ליוונים. לקתולים זכות מעבר רק מדלת הכניסה של הכנסייה ועד לדלת (9) המובילה אל ה[[קלויסטר]] (10) שברשותם, מצפון לכנסייה. עליהם לעבור בין העמוד הראשון והשני בשתי שורות העמודים שבמעברים הצפוניים, וכאשר ניסו בעבר לעבור בין העמוד השני והשלישי, התנגדו לכך האורתודוקסים. לארמנים זכות מעבר מדלת הכניסה אל הכניסה לכנסייתם (11) שמדרום לכנסיית המולד, ובנוסף הם רשאים לעבור לאורך בית האורך עד לקתוליקון (האזור הקדוש - 12) והלאה אל כנסיית המולד הארמנית (13) בבית הרוחב הצפוני. עם זאת, כאשר הם מבקשים לעבור בבית האורך באירוע מיוחד, דוגמת [[חתונה]], [[הלוויה]] או [[טבילה לנצרות|הטבלה]], עליהם להודיע על כך לריבון מראש ובכתב, ועל זה לידע את היוונים.
 
====הקתוליקון====
שורה 149:
כנסיית ניקולאוס הקדוש (14) בבית הרוחב הדרומי שייכת ליוונים, כמו גם הדלת המובילה אליה מהמעבר הדרומי.
 
כנסיית המולד הארמנית (13) תופסת את כל שטחו של בית הרוחב הצפוני, והגישה אליה היא דרך "הדלת המשותפת" (15) שבמפתחותיה אוחזים הן הארמנים והן היוונים. היוונים סוגרים את הדלת בכל יום, אך לארמנים מותר לפותחה כרצונם. לקתולים זכות מעבר בקו ישר, מהדלת (16) המקשרת בין [[כנסיית קתרינה הקדושה]] (17) הלטינית, דרך כנסיית המולד הארמנית, ואל הכניסה הצפונית אל מערת המולד (18). [[שטיח]]י הרצפה לאורך נתיב צעידתם של הקתולים נחתכו בהתאם, ועומדת להם הזכות לנקות את נתיב ההליכה, זכות שהוקנתה להם לאחר תקריות רבות בינם לבין הארמנים. ב[[חג המולד]] הארמני החל ב-[[19 בינואר]], הדלת המובילה אל המתחם הלטיני נסגרת, והארמנים רשאים להניח [[שטיח]]ים וכסאותוכיסאות בכל רחבי כנסייתם. בחג המולד המזרחי ([[7 בינואר]]), עושים הסורים והקופטים שימוש במזבחות שונים בכנסייה הארמנית. הסורים תובעים חזקה על המזבח בו הם עורכים את הטקס. נהלי הנקיוןהניקיון של כנסייה זו מורכבים באופן יוצא מן הכלל, וככלל משמש ה[[קרניז]] כקו הגבול בין תחום האחריות הארמני המשתרע מתחתיו (כולל הקרניז עצמו), לבין תחום האחריות האורתודוקסי שמעליו. עם זאת, לגבי כל אחד מהעמודים בכנסייה יש כללים ברורים המטילים את האחריות לנקיונם על היוונים או הארמנים, ובמספר מקרים על הריבון, לפי כיוון וגובה העמוד. כך גם לגבי החלונות, התמונות והמנורות בכנסייה, וכללי הסטטוס קוו אף קובעים באילו מקרים ניתן להשתמש בסולם והיכן יש להציבו.
 
====מערת המולד====
שורה 155:
 
במערה עצמה שני מזבחות - מזבח המולד ומזבח האבוס. יתר הרהיטים והמנורות שייכים לשלוש העדות במשותף, למעט האיקונות התלויים על הקירות, הנחלקים בין שלוש העדות. הבעלות והשימוש במזבחות נחלקת כדלקמן:
* מזבח המולד שבו קבוע כוכב הכסף, שייך ליוונים ולארמנים, והסורים והקופטים עושים בו שימוש. כוכב הכסף שמסמן את מקום המולד המדוייקהמדויק נגנב מספר פעמים בעבר על- ידי מי מהעדות, והוא שימש רקע למחלוקות בינלאומיות שהביאו להצבת משמר טורקי במקום בתקופה העות'מאנית וכוח שיטור בריטי בתקופת המנדט. היוונים מנקים את האבק מהכוכב מידי יום, ויחד עם הארמנים הם רוחצים אותו פעמיים בשבוע. המזבח שמעל הכוכב וה[[איקונוסטאזיס]] הקטן שניצב עליו שייכים ליוונים. יתר האיקונות שייכות ליוונים ולארמנים במשותף ובחלקים שווים.
* מזבח האבוס שייך ללטינים על כל שמונח ותלוי עליו. קו מחציתו של העמוד הסמוך מסמן בדיוק עד היכן רשאים הלטינים לתלות את תמונותיהם, ועניין זה ניצב בעבר בליבה של מחלוקת. הקתולים מנקים גם את העמוד שניצב בחזית המזבח, והם רשאים לתלות עליו תמונות, אך אלה אינן יכולות להגיע עד מתחת לסימן ה[[צלב]] שחרוט על העמוד.
 
==קישורים חיצוניים==
<div class="mw-content-ltr">
* [http://www.usahm.de/Dokumente/STATUSQUO.htm L.G.A. Cust ,The status quo in the Holy Places, 1929]
</div>
* [http://coastdaylight.com/ladder.html אודות סולם הסטטוס קוו]
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/wiki/סטטוס_קוו_(המקומות_הקדושים)"