צעדת המוות בבטאן – הבדלי גרסאות

'''צעדת המוות בבטאן''' (ב[[אנגלית]]: '''Bataan Death March''') היתההייתה אירוע ידוע לשמצה שהתחולל ב[[מלחמת העולם השנייה]] ב[[חצי אי|חצי האי]] [[בטאן]] שב[[פיליפינים]]. במהלכה, ב[[אפריל]] [[1942]], הוצעדו למחנה [[שבי|שבויים]] רבבות חיילים [[ארצות הברית|אמריקניים]] ופיליפיניים, שנשבו שם על ידי הצבא ה[[יפן|יפני]]. במהלך ימי הצעדה מתו 7,000 עד 10,000 מהם מ[[רעב]], מ[[התייבשות]], מתשישות ועקב התעללות על ידי היפנים ומעשי [[רצח]] מכוונים מצדם.

עוד לפני הכניעה בבטאן החליטו היפנים להעביר את השבויים שייתפסו אל מחנה אודונל, מחנה צבאי בלוזון, שנמצא כ-110 [[קילומטר|קילומטרים]]ים מצפון לקצהו הדרומי של בטאן. הם החליטו על מסע בן ארבעה שלבים: ראשית יצעדו השבויים ברגל עד כ-30 קילומטרים לעיר בלנגה (Balanga) שבמרכז חצי האי, ומשם יוסעו ב[[משאית|משאיות]] כחמישים קילומטרים לעיר סן פרננדו (San Fernando). שם נועדו השבויים לעלות על [[רכבת|רכבות משא]] שיובילום כ-50 קילומטרים נוספים לכפר קפאס (Capas), וממנו יצעדו עוד 13 קילומטרים עד למחנה אודונל (Camp O'Donnell) (בסך הכל - כ-143 קילומטרים). לפי התכניתהתוכנית גם נועדו לקום [[בית חולים שדה|בתי חולים שדה]] ותחנות [[רפואה|רפואיות]] לאורך נתיב ההעברה. היפנים הכינו תכניתתוכנית לוגיסטית למבצע ההעברה והיא אושרה על ידי מפקד הכוחות היפנים בפיליפינים, גנרל '''מסהארו הומה''' (Masaharu Homma).

התוכנית הלוגיסטית היפנית היתההייתה שגויה מיסודה. ראשית, היפנים שיערו שיישבו רק 25 אלף איש - שליש ממספר השבויים בפועל. כמו כן הניחו שבמהלך הצעדה לבלנגה - שהיתהשהייתה אמורה להימשך יום אחד - יאכלו השבויים את מנות המזון שלהם עצמם, אלא שמנות אלו אזלו מכבר. שלישית, לא היה מספר מספיק של משאיות להובלת מספר השבויים הרב שנשבה בפועל. לבסוף, היפנים לא היו ערים למצבם הגופני הירוד של השבויים.

מעשי ההתעללות היפניים בשבויים כללו מניעת מנוחה בצל, מניעת מי שתייה, מכות שחולקו לשבויים צועדים ומניעת האוכלוסיההאוכלוסייה המקומית מלתת להם מצרכי מזון ומי שתייה. שבויים נרצחו על ידי היפנים במכות או בדקירות של [[חרב|חרבות]]ות ו[[כידון רובה|כידוני רובה]], ולעיתיםולעתים גם [[עריפת ראש|נערפו]] ראשיהם של שבויים. במיוחד הוכו, נדקרו ונרצחו שבויים שנחלשו והתקשו להמשיך וללכת. היו גם מקרים שבהם פקדו יפנים על שבויים [[קבורה בחיים|לקבור]] שבויים אחרים בעודם בחיים, ושבויים שסירבו לעשות זאת הסתכנו במוות. מספר [[קצין|קצינים]] יפניים קיבלו פקודה מן הממונים עליהם [[הוצאה להורג|להוציא להורג]] את כלל השבויים שבידיהם, וחלקם סירבו למלא אותה.{{הערה|טולנד, עמ' 224.}} עם כל זאת, ההתעללות היפנית היתההייתה אקראית: היו שבויים שלא סבלו כמעט מהתעללויות וקיבלו מזון מספיק, ואילו אחרים שהיו בקרבתם הוכו ונרצחו.

קצב הצעדה היה איטי בהרבה מכפי שציפו היפנים והאריך את סבלם של השבויים. כך, מסעם של השבויים עד לתחנה הראשונה בבלנגה נמשך עד שלושה ימים. שם נועדו השבויים לקבל מזון, אך עקב אי סדר ובעיקר עקב מספרם הגדול רבים מהם לא קיבלו אותו. טיפול רפואי ניתן רק על ידי [[רופא|רופאים]]ים ו[[חובש|חובשים]]ים מקרב השבויים, שלהם חסרה אספקה רפואית מתאימה.

האוכלוסיההאוכלוסייה הפיליפינית המקומית היתההייתה עדה לצעדת השבויים במהלך כל שלביה. המונים מן האזרחים ניסו לחלק לשבויים הצועדים (מרביתם מבני עמם) מים ומצרכי מזון. בחלק מן המקרים מנעו זאת מהם השומרים היפנים שצעדו עם השבויים.

ברקע מקצת מעשי ההתעללות של החיילים היפנים עמד חינוכם הצבאי, שהאכזריות היתההייתה חלק בלתי נפרד ממנו. בעיניהם גם היתההייתה כניעה מעשה שלא יעלה על הדעת הכרוך בקלון, ועל כן הם נהגו באכזריות יתרה באויביהם שנכנעו.{{הערה|טולנד, עמ' 228.}}

אירועים לכבוד הקורבנות נערכים עד היום ובכללם אירועי ספורט שונים וטקסי זיכרון. בשטח מטווח הטילים וייט סנדס (White Sands) מדינת [[ניו מקסיקו]] נערכים מדי שנה מאז [[1989]] מירוץ [[ריצת מרתון|מרתון]] וצעדה לזכרם.