מדיניות מוניטרית – הבדלי גרסאות

הכלכלן [[מילטון פרידמן]] בספרו "A Monetary History of the United States" קבע כי "[[אינפלציה]] היא תמיד ובכל מקום תופעה מוניטרית". כלומר, אינפלציה אינה נובעת משינויים ביכולת הייצור הראלית של המשק, אלא רק ממדיניות שגויה של ניהול הכסף. בעקבות תובנה זו, בתקופה שבה יש [[אינפלציה]] גוברת, תיושם '''מדיניות מוניטרית מצמצמת''' שתפעל להעלות את שווי הכסף (העלאת [[ריבית]]) ולהקטין את כמותו על ידי הנפקת איגרת חוב של בנק ישראל בשם [[מלווה קצר מועד]] (מק"מ), בעוד בתקופות שפל של [[מיתון]] או [[דפלציה]] ינקוט הבנק ב'''מדיניות מוניטרית מרחיבה''', שתפעל להורדת שווי הכסף והגדלת כמותו (על ידי הורדת הריבית וקניית מק"מ מהציבור או אי הנפקתו). הבסיס לפעולות אלה הוא ההנחה כי תוספת כסף למשק מגדילה את היקף הצריכה של הציבור המביאה להגדלת [[ביקוש מצרפי|הביקוש המצרפי]] וה[[תל"ג]], וכן לצמצום ממדי ה[[אבטלה]].

מטרת המדיניות היא השגת יעדי ה[[ממשלה]] שנקבעו, כגון קצב [[צמיחה כלכלית|הצמיחה]] של הכלכלה (בטווח הקצר בלבד, כאמור), מניעת [[אבטלה]], ריסון ה[[אינפלציה]], יציבות [[מטבע חוץ|שער החליפין]], הקטנת [[חוב לאומי|החוב הלאומי]] וכדומה. עם זאת מידת ההשפעה של פעולות הבנק המרכזי איננה נתונה לחיזוי מדויק אלא בקווים כלליים בלבד.

האסכולה הדוגלת בנקיטת מדיניות מוניטרית לוויסות [[ביקוש מצרפי|הביקוש המצרפי]], סך התוצר ו[[מדד מחירים|רמת המחירים במשק]], נקראת בשם [[מוניטריזם]]. מדובריה הבולטים ניתן למנות את ה[[כלכלן]] [[מילטון פרידמן]], נגידי ה[[פדרלהבנק ריזרבהפדרלי]] [[פול וולקר]] ו[[אלן גרינספן]], ונגידי [[בנק ישראל]] [[יעקב פרנקל]], [[דוד קליין]] ו[[סטנלי פישר]].