סאה בסאה – הבדלי גרסאות

מסיבה זו, כאשר אדם מלווה לאדם אחר סחורה, עליהם לתאם את השבת הסחורה בסכום [[כסף (אמצעי תשלום)|כסף]] השווה במדוייקבמדויק למחיר הסחורה באותה שעה. אם קוצבים את דמי הסחורה במחיר גבוה יותר מהשווי באותה שעה, נחשבת ההלוואה כהלוואת ריבית, שכן הכלל הוא שכל "אגר נטר", שכר המתנה למלווה עבור ה[[זמן]] שבו מעותיו לא היו ברשותו נחשב לריבית.

שיטת [[רבי יהודה]] היא שהלוואת "צד אחד בריבית", כלומר: כאשר הריבית אינה "ריבית קצוצה", שמתאמים עליה מראש ותשולם בכל מקרה, וקיימת אפשרות לשלם אותה באופן שלא תהיה ריבית, אין ההלוואה נחשבת לריבית. פסק זה של רבי יהודה מתייחס למשל לאדם שלווה מאדם אחר סכום כסף, ונתן לו כ[[משכון]] חלקת קרקע, תוך כדי תיאום שאם סכום ההלוואה לא תשולם עד זמן מסוייםמסוים, תעבור הקרקע לרשות המלווה, וסכום ההלוואה יחשב למפרע כתשלום עבור מכירת הקרקע. מעשה זה מותר לכל השיטות, אלא שקיימת מחלוקת בין רבי יהודה לשאר החכמים האם מותר למלווה לאכול את פירות הקרקע בתקופה שבין ההלוואה לזמן הסופי, לפי חכמים נחשב הדבר לריבית, שכן סכום ההלוואה שעשוי להחשב כתשלום עבור הקרקע אינו תשלום עבור הפירות, כך שלמרות שאכן במקרה שההלוואה '''כן''' תהפך בסופו של דבר למכירה, יתברר למפרע שהקרקע הייתה של המלווה - הקונה ובדין אכל את פירותיה, יתכןייתכן שהלווה ישלם את סכום ההלוואה ואז יתברר למפרע שאכילת הפירות הייתה ללא כל תשלום מצד המלווה והיא עשויה להחשב כריבית. למרות שמעשה זה עשוי להחשב לכאורה כריבית, שכן המלווה מקבל את הפירות '''בנוסף''' השווה לסכום ההלוואה, סובר רבי יהודה שאין הלוואה זו נחשבת להלוואת ריבית אפילו מדברי חכמים.

בנוסף, לרבי יהודה, מותר לשלם סכום כסף על סחורה, שקיימת אפשרות שהיא תתייקר תוך כדי תיאום לקבל את הסחורה כעבור תקופת זמן, ובעבור תקופת זמן זו לקבל את הפירות או את דמיהן, למרות שייתכן שהיא תתייקר. לפי שיטת חכמים - נחלקו [[רב (אמורא)|רב]] ו[[רבי ינאי]]: לפי רב אסור לשלם עבור סחורה במטרה לקבל כעבור זמן מסוייםמסוים את שוויה המתייקר, למרות שאין כאן ריבית מהתורה - שהרי סכום המעות הגדול יותר שמתקבל כעבור תקופת זמן הוא כתוצאה מהתייקרות הסחורה שעבורה שילם הקונה, נראה הדבר כריבית, שכן הקונה מעניק סכום כסף לאדם ומקבל לידיו חזרה סכום כסף גדול כעבור זמן, ולכן המעשה מותר רק באופן שהקונה מקבל לידיו כעבור תקופת זמן את הסחורה עצמה, שאז למרות שהיא התייקרה אין הדבר נראה כריבית. רבי ינאי חלוק על רב וסובר "מה לי הן ומה לי דמיהן" - כלומר אין כל מניעה לקבל חזרה את שווי הסחורה שהתייקרה במקום הסחורה עצמה, כמו שאין בעיה לקבל את הסחורה עצמה באותו זמן. רב מתרץ [[ברייתא]] שבה מפורש כדברי רבי ינאי, ומסביר שהיא לפי שיטת רבי יהודה הסובר ש"צד אחד בריבית מותר", וממילא אין כל בעיה של [[מראית עין]] בכך שהקונה מקבל לידיו סכום כסף גדול יותר משהשקיע, מכיוון שלא ברור בשעת הלוואה שסכום הכסף יתווסף והסחורה אכן תתייקר{{הערה|בבא מציעא סג א}}.

למרות שיטתו המקילה של רבי יהודה בעניין "צד אחד בריבית", סובר רבי יהודה שהלוואת סאה בסאה אסורה, למרות שהריבית תתווסף על סכום ההלוואה רק באופן מסוייםמסוים התלוי בהתייקרות מחיר הסחורה. קיימת מחלוקת [[ראשונים]] הדנה בחילוק שבין שני האנקדוטות, פרשנות [[רש"י]]{{הערה|ב{{בבלי|בבא מציעא|סג|ב}} ד"ה רבי יהודה היא דאמר צד אחד ברבית מותר.}} רבי יהודה התיר "צד אחד בריבית" רק כאשר היא נעשה בדרך מכירה, כמו המקרה המתואר, שבו ההתנאה אומרת כי במקרה שהלווה לא ישלם את סכום ההלוואה, תהפך ההלוואה למפרע למכירה, וסכום המעות יחשב כתשלום עבור חלקת הקרקע, אך במקרה שהיא נעשית בצורה הלוואה, כנידון זה - '''הלוואת''' סחורה עבור תשלום סחורה בכמות דומה, הדבר אסור.

שיטה אחרת מקילה יותר, של [[רבי יצחק (תנא)|רבי יצחק]] מקילה עוד יותר וקובעת כי "אפילו אם יש לו סאה לווה עליה כמה כורין". ב[[תוספות]] הוזכרו שני אפשרויות לפרש את דבריו: שיטת ה[[ריב"ן]], שכאשר יש לאדם בביתו סחורה בכמות של סאה מותר להלוות סחורה בכמות זו פעמים רבות מפני שבכל פעם בנפרד אין להחשיב את הסחורה כהלוואה אלא כפתרון טכני, מכיוון שיש בידו של הלווה את הסחורה הנדרשת (ובשונה מכל הלוואה שהיא רק כאשר '''אין''' ללווה את סכום ההלוואה), ולפי פירוש אחר מותר גם להלוות כמות גדולה של סחורה בפעם אחת, מכיוון שלא יכול לחלוק על אף חלק מהסחורה דיני הלוואה, מכיוון שכל חלק וחלק מההלוואה בנפרד, אין להחשיב אותה כהלוואה מכיוון שיש ללווה את שוויה בבית. ההלכה נפסקת כרבי יצחק, מכיוןמכיוון שכך נראה מ[[ברייתא]] שאותה מצטט [[רבי חייא]], מסדר הברייתות, שציטט אותה כראיה לדברי רבי יצחק{{הערה|{{בבלי|בבא מציעא|עה|א}} ותוספות ד"ה ולית}}.

אמרה זו של רב ששת גרמה לפליאה אצל תלמידיו של רב ששת, כתוצאה מפסק סותר של רב הונא, שלפיו נראה שרב הונא פסק כי כאשר נקבע המחיר היציב בשוק, נחשב הדבר כאילו יש ללווה את הפירות והוא יכול להשיבם בכל רגע, ואין מדובר בפעולת הלוואה במובנה הרגיל, בדומה להיתר של "עד שיבוא בני". פסק זה ניתן על ידי רב הונא כמענה לשאלה שנשאל אודות בני ישיבות שרגילים היו ללוות ב[[חודש תשרי]] כמות מסויימתמסוימת של פירות, ולשלם את שוויים ב[[חודש טבת]] - למרות שאז מחירם התייקר - כמות שווה של פירות, האם מותר לעשות כך, והשיב: הנה חיטים בעיר היני, והנה חיטים בעיר שילי, הרי אם היו רוצים אותם תלמידי חכמים לפרוע את כמות הפירות באופן מיידי וודאי היו יכולים ללוות כסף מחבריהם ולהשיב את דמי הפירות באותו מחיר שבו קיבלו אותם, ומכיוון שכך נמצא שגם אם ישלמו לבסוף פירות במחיר גבוה יותר עבור הפירות שלוו, אין ההפרש עבור זמן ההלוואה וטרחת ההמתנה לתשלום, שהרי זו לא היתההייתה נגבית בהכרח וניתן היה להתחמק ממנה בקלות. לפי גודבלאט, מסיפור הדברים נראה כי הלוואה זו שנעשתה כל הנראה עם חכמים בוגרים ששילבו תלמוד תורה עם מסחר, הייתה מעשה נפוץ מאוד. כאשר שמע רב ששת את פסקו הסותר של רב הונא, הוא נזכר שרב הונא אכן חזר בו מפסקו הראשון המחמיר, ובעקבות פסק של [[אלעזר בן פדת|רבי אלעזר]] הוא חזר בו.