סונאטה מס' 29 (האמרקלאוויר) של בטהובן – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ בוט: מעביר קישורי בינויקי לויקינתונים - d:q146730 |
מ תיקון קישור |
||
שורה 1:
'''סונאטה מס' 29 של בטהובן''' ב[[סולם (מוזיקה)|סי במול מז'ור]], [[קיטלוג יצירות קלאסיות|אופוס]] 106, הידועה בשם "האמרקלאוויר", נחשבת לאחת ה[[סונאטה|סונאטות]] ל[[פסנתר]] הגדולות של [[לודוויג ואן בטהובן]], וכמו כן היא גם נחשבת לאחת מיצירות המפתח מתקופת יצירתו המאוחרת והאחרונה של [[לודוויג ואן בטהובן|בטהובן]], יחד עם יצירות כגון: [[מיסה סולמניס (בטהובן)|מיסה סולמניס למקהלה ותזמורת]], [[הסימפוניה התשיעית של בטהובן|הסימפוניה התשיעית ברה מינור]] ו[[הפוגה הגדולה|הפוגה הגדולה אופוס 133]].
בטהובן הוא זה שנתן לסונאטה את כינוייה: '''סונאטה גדולה לפסנתר פטישים''' (Große Sonate für das Hammerklavier) או בקיצור סונאטת האמרקלאוויר. סונאטת ההאמרקלאוויר נחשבת לאחת ה[[סונאטה|סונאטות]] הקשות ביותר ל[[פסנתר]] אצל בטהובן, ולפעמים היא אף נחשבת לסונאטה עם הדרישות הטכניות הגבוהות ביותר.
שורה 7:
[[קובץ:Rudolf-habsburg-olmuetz.jpg|שמאל|ממוזער|250px|רודולף יוהאן יוזף ריינר, לו הקדיש בטהובן את הסונאטה]]
בטהובן החל את מלאכת הכתיבה של הסונאטה במשך ה[[קיץ]] של שנת [[1817]], וסיים את מלאכת ה[[הלחנה]] ב[[סתיו]] [[1818]], כאשר [[שמיעה|שמיעתו]] הייתה גבולית מאוד, ואולי אף אפסית. בטהובן החל לכתוב את הסונאטה לאחר תקופה בת 4 שנים ([[1812]]-[[1816]]) שבה כמעט ולא פרסם אף יצירה, משום שסבל מ[[דיכאון]] עמוק, כנראה עקב השלמתו עם ההכרה, כי לעולם לא [[חתונה|ייתחתן]]. בטהובן הקדיש את הסונאטה ל[[פטרון (אומנות)|פטרונו]], תלמידו וחברו [[רודולף יוהאן יוזף ריינר]], אשר לו הקדיש בטהובן רבות מיצירותיו החשובות, כמו סונאטת "הפרידה" אופוס 81a, [[מיסה סולמניס (בטהובן)|מיסה סולמניס]] ו[[טריו]] הפסנתר ה"ארכידוכס".
כיאה ליצירה מתקופת יצירתו המאוחרת של בטהובן, סונאטת ההאמרקלאוויר נושאת את כל המאפיינים הייחודיים לתקופה זו ביצירתו של בטהובן: עומק אינטלקטואלי, ביטוי אישי עז, עריכת ניסויים במבנים ה[[מוזיקה קלאסית|קלאסיים]] (כמו למשל הרחבת [[צורת סונאטה|צורת הסונאטה]]) וחקירת המבנים ה[[פוליפוניה|פוליפונים]], שהיו אופייניים יותר ל[[מוזיקה קלאסית - תקופת הבארוק|תקופת הבארוק]] כגון: [[קונטרפונקט]], [[פוגה]], [[קאנון (תאוריית המוזיקה)|קאנון]] וכן הלאה. כך למשל פרקה האחרון והמאתגר של הסונאטה הוא בעצם [[פוגה]] רחבת יריעה לשלושה קולות.
שורה 61:
הפרק הרביעי והאחרון של סונטת ההאמרקלאוויר נפתח במעין הקדמה (Introduzione), או מעין [[רצ'יטטיב]] ל[[פסנתר]], הבנוי בצורה חופשית. ההקדמה בנויה ממספר מוטיבים, אשר לכל אחד מהם אופי ו[[מפעם]] שונה. המוטיב הראשון כתוב במפעם איטי ביותר, ([[מפעם|לרגו]]), ובסולם פה מז'ור. לאחר מכן יש מוטיב מהיר הרבה יותר בסולם סי מז'ור. לאחר אזכור קצר למוטיב הראשון, שוב מופיע מוטיב מהיר יותר. לאחר קטע מעבר ששיאו הוא ב[[מפעם]] המהיר ביותר [[מפעם|פרסטיססימו]], המוזיקה נכנסת אט אט אל ה[[פוגה]]. תקופת יצירתו האחרונה של בטהובן מאופיינת בחקירת מבנים [[קונטרפונקט|קונטרפונקטים]], ואכן בסונאטות המאוחרות של בטהובן ניתן למצוא הרבה פרקים פוגליים, כמו הפרק האחרון של הסונאטות האמרקלאוויר והסונאטה מס' 31.
הפוגה בסונאטת האמרקלאוויר כתובה במשקל של שלושה רבעים, ובסולם סי במול מז'ור. ערכה המוזיקלי של הפוגה הוא גדול מאוד, וכמו פוגות גדולות אחרות של בטהובן (כמו למשל הפוגות ב[[מיסה סולמניס (בטהובן)|מיסה סולמניס]]) היא נחשבת לאחד מהישגיו הכבירים של ה[[מלחין]]. הפוגה כתובה לשלושה קולות, בשלושה חלקים עיקריים: החלק הראשון בא מיד לאחר ההקדמה. המוטיב של החלק הראשון בפוגה מאופיין בטריל ארוך, ולאחריו חלקי שש-עשרה מהירים. תשובתו של הקול השני היא כנהוג ב[[סוב דומיננטה]] של סי במול מז'ור, פה מזור. לאחר מכן נכנס הקול השלישי ב[[סולם (מוזיקה)|סולם]] ה[[טוניקה]] סי במול מז'ור.
לקראת סיום החלק הראשון של הפוגה משתנה לפתע המוזיקה ולאחר מעבר גדוש בטרילים מהירים מתחיל חלקה השני, הכולל גם הוא פוגה בשלושה קולות, אם כי פה הנושא הרבה יותר רגוע ונינוח. הפוגה השנייה כתובה בסולם רה מז'ור, ובתחילתה בטהובן מורה להשתמש גם בפדל השמאלי של ה[[פסנתר]]. חלקו השלישי של הפרק גדוש הפוגות הוא למעשה [[פוגה]] אחת גדולה, אשר מחברת יחדיו את שתי הפוגות הקודמות לה. בקודה המסכמת חוזר המוטיב של הטריל הארוך, עד שהפרק מסתיים ב[[אקורד]] רם וחגיגי.
| |||