מלחמת רוסיה–פולין (1654–1667) – הבדלי גרסאות

{{מלחמה

|שם המלחמה=מלחמת רוסיה-פולין

|המקום=[[רוסיה]], [[ליטא]], [[אוקראינה]]

|תמונה=[[תמונה:Jan Chryzostom Pasek pod Lachowiczami.JPG|מרכז|225px]]

|הערות=

}}

 

==רקע==

תושביה ה[[נצרות אורתודוקסית|אורתודוקסים]] של אוקראינה, שהייתה נתונה לשליטתו של [[האיחוד הפולני ליטאי]], הרגישו לחץ מהכמורה [[נצרות קתולית|הקתולית]] הפולנית. ולכן, מפעם לפעם פרצו מרידות כנגד השלטון הזר. מרד משמעותי, בהנהגתו של [[בוגדן חמלניצקי]], פרץ בשנת [[1648]]. חמלינצקי שאב את מירב התמיכה הבינלאומית למרד מהצאר הרוסי [[אלכסיי הראשון, צאר רוסיה|אלכסיי הראשון]], והבטיח לו את נאמנותו בתמורה. על אף שה[[זמסקי סובור]] של [[1651]] התנגד לסיפוח אוקראינה לשטחי הממלכה והצטרפות למלחמה כוללת כנגד האיחוד הפולני ליטאי, הצאר המתין על לאסיפה הבאה ב-[[1653]], אשר אישרה את הסיפוח. לאחר האישרור האוקראיני של הסיפוח בינואר [[1654]], הצטרפות רוסית למלחמה כנגד הפולנים הייתה בלתי נמנעת.

 

תחילת המלחמה הייתה מוצלחת מאוד ל[[רוסיה הצארית]]. ב-[[18 במאי]] הצבא בראשות ה[[צאר]] החל בהתקדמות מ[[מוסקבה]] לכיוון [[סמולנסק]]. במהלך הקיץ נכבשו מספר ערים אך מתקפה על [[סמולנסק]] שנערכה ב-[[16 באוגוסט]] לא הייתה מוצלחת. ב-[[20 באוגוסט]] נכבש [[הומל]]. לאחר מצור ממושך, ב-[[23 בספטמבר]] הפולנים שהתבצרו בסמולנסק נכנעו. ב-[[22 בנובמבר]] [[1654]] גם [[ויטבסק]] נכבש על ידי הרוסים.

 

לקראת סוף שנת [[1655]] כל שטחי אוקראינה ובלרוס היו בשליטה רוסית והלחימה עברה לשטחי ליבה של [[הדוכסות הגדולה של ליטא]] ו[[פולין]].

 

בקיץ [[1655]] [[שבדיה]] הכריזה על מלחמה נגד [[האיחוד הפולני ליטאי]]. תוך זמן קצר שבדים כבשו את [[ורשה]] ו[[קרקוב]]. לאור המצב נחתם הסכם אי-לוחמה בין הרוסים לפולנים וב-[[17 במאי]] [[1656]] [[רוסיה הצארית]] הכריזה על מלחמה נגד [[שבדיה]]. תוך זמן קצר נכבשו ערי [[ליבוניה]] כמו [[דרפט]], [[דבינסק]] ועוד. המצור על [[ריגה]] לא היה מוצלח ועיר לא נכבשה. בהמשך לא הייתה התקדמות מצד הרוסים וביוני [[1658]] נחתם הסכם אי-לוחמה למשך שלוש שנים. בהתאם להסכם, חלק משטחי ליבוניה כולל [[דרפט]] הועבר לשליטה רוסית.

 

בשנת [[1657]] נפטר [[בוגדן חמלניצקי]] ובמקומו נבחר ל[[הטמן]] אוקראינה איוואן ויגובסקי. ב[[וילנה]] נערך [[משא ומתן]] בהקשר לסימון גבולות וחתימת הסכם קבע. למרות בקשות הרוסים, ה[[הטמן]] החדש של אוקראינה לא שלח את נציגיו ל[[וילנה]] והרוסים ניהלו את משא ומתן על דעת עצמם. בשנת [[1658]] התברר שהסיבה לכך הייתה משא ומתן שאוקראינים ניהלו עם הפולנים בנפרד. בהתאם להסכם שהתגבש, אוקראינה הסכימה להיות חלק של [[האיחוד הפולני ליטאי]].

 

בחזית הדרומית בסתיו [[1660]] הכוחות הרוסים ספגו מספר מפלות נגד הכוחות המשותפים של [[פולין]] ו[[חאנות קרים]]. כוחות בפיקוד של יורי חמלניצקי ספגו מפלה קשה והוא נאלץ לחתום על הסכם סיום הלחימה. המפקד העליון של הכוחות הרוסים באזור חתם על הסכם [[כניעה]] תוך הסכמה על כך שצבא רוסי יפנה את [[קייב]], [[צ'רניגוב]] וערים נוספות. אומנם ראש הכוחות בקייב, [[וויוודה]] יורי בריאטינסקי לא הסכים להכניס את הפולנים לעיר והם לא תקפו אותה. כתוצאה מכך, הפולנים נעצרו ולא תקפו יותר אך גם לרוסים לא הייתה יכולת מעשית להמשיך בפעילות צבאית התקפית. לאור המצב הצבאי הקשה, רוסים גם נאלצו לחתום על הסכם חדש עם [[שבדיה]]. בהתאם להסכם זה הם פינו כל השטחים הכבושים ב[[ליבוניה]] וחזרו לגבולות שהוגדרו ב[[חוזה סטולבובו]].

 

[[קובץ:Rzeczpospolita-HE.png|שמאל|ממוזער|400px|אבדן שטחים של האיחוד הפולני-ליטאי במהלך המאה ה-17]]

הפעילות הצבאית הממשית נמשכת רק בחזית הצפונית. בלחץ צבא פולין הרוסים עוזבים את [[מוהילב]], [[בוריסוב]] ולאחר מצור ממושך גם את [[וילנה]].