המתנה האימפריאלית – הבדלי גרסאות

'''המתנה האימפריאלית''' (ב[[אנגלית]]: Imperial Gift) הייתה תרומה של מטוסים מעודפי [[חיל האוויר המלכותי הבריטי]] לאחר [[מלחמת העולם הראשונה]] שניתנה ל[[חיל אוויר|חילות האוויר]] של ה[[דומיניון|דומיניונים]] : [[קנדה]], [[אוסטרליה]], [[ניו זילנד]], [[דרום אפריקה]] ו[[הודו הבריטית|הודו]]. ב-29 במאי [[1919]] החליטה ממשלת [[בריטניה]] להעניק 100 מטוסים לכל אחת מהמדינות הללו.

עם סיום [[מלחמת העולם הראשונה]] היו ברשות [[חיל האוויר המלכותי]] כמויות גדולות של מטוסים עודפים. ההערכה מדברת על יותר מ-20,000 מטוסים, חלקם עוד היו בעיצומו של תהליך היצור, בסיום המלחמה. סר [[יו טרנצ'רד]], מי שנחשב ל"אבי [[חיל האוויר המלכותי]] והיה אז ראש מטה החיל, דחף להקמתם של חילות האוויר של הדומיניונים. טרנצ'רד טען שגישה אחידה ומשולבת של ארגונם וציודם של חילות האוויר היא חיונית כדי לאפשר את קיומו של המרכיב האווירי בהגנת האימפריה. ההצעה אומצה על ידי מזכיר משרד האווירייה ג'ון סילי (John Edward Bernard Seely), שתיאר אותה כ"הזדמנות לסייע לדומיניונים שתזכה להערכתם ושתביא תועלת רבה לאינטרסים הביטחוניים האוויריים של האימפריה". הקבינט הבריטי אישר את ההצעה ב-29 במאי 1919 והרחיב אותה גם לאפשרות להעניק מטוסים גם לממשלות ה[[קולוניה|מושבות]] בנוסף לדומיניונים. ממשלות הדומיניונים קיבלו את ההודעה על התכניתהתוכנית ב-4 ביוני.

22,812 קנדים שירתו במהלך המלחמה ב[[חיל האוויר המלכותי]] על כל גלגוליו: "גיס התעופה המלכותי" (Royal Flying Corps – RFC), "השירות האווירי המלכותי של הצי" (Royal Naval Air Service – RNAS) ו[[חיל האוויר המלכותי]] (Royal Air Force – RAF), בתוספת חלקי חילוף למטוסים, כאות תודה לאותן מדינות שתרמו תרומה משמעותית למאמץ המלחמתי. מטוסים אלה היו הגרעין של חילות האוויר של הדומיניונים שהוקמו באותה תקופה.{{הערה|שם= זהב|1=[http://www.airhistory.org.uk/gy/ImperialGifts.html "Imperial Gifts." Golden Years of Aviation.]}}

שאליו מוזגו שני הגופים הראשונים ב-1 באפריל [[1918]]. שירותי האוויר של קנדה לא פעלו כיחידות עצמאיות עד כמעט לסוף המלחמה. שתי טייסות של [[חיל האוויר המלכותי הקנדי]] הוקמו בבריטניה באוגוסט 1918 ו"שרותי האוויר הימיים המלכותיים הקנדים" (Royal Canadian Naval Air Service – RCNAS) הוקמו בספטמבר לצרכילצורכי הגנת המולדת. יחידות אוויריות קנדיות אורגניות הספיקו לבצע פעולות מבצעיות ממש בסוף המלחמה, אך לא השתתפו בקרבות של ממש.

ב-1919, כאשר התקבלה ההצעה למתנה האימפריאלית, היא נבחנה והקנדים ציינו כי הם מעדיפים מטוסים למטרות רב-תכליתיות יותר מאשר מטוסי קרב, שכן הם ראו לנגד עיניהם משימות שיותר מתאימות לזמן שלום שיוטלו על חיל האוויר שלהם: משימות סיור, כיבוי אש ומיפוי. ואכן, מתוך 114 המטוסים שנשלחו לקנדה, רובם היו רב-תכליתיים וחלקם היו מטוסי קרב. המטוסים שנשלחו לקנדה במסגרת המתנה האימפריאלית היו:{{הערה|שם=קנדה|1=[http://legionmagazine.com/en/2004/09/the-imperial-gift/ Halliday, Hugh A. "The Imperial Gift: Air Force, Part 5." Legion Magazine, 1 September 2004.]}}{{הערה|1=[http://rwrwalker.ca/Cdn_RAF_AA100.htm Walker, R. W. R. "Canadian Military Aircraft Serial Numbers RCNAS / RFC / RAF serial numbers." Canadian Military Aircraft Serial Numbers, 6 November 2005.]}}

המשלוח הסופי כלל כמה מטוסים נוספים כמו שני מטוסי [[B.E.2 (מטוס)| B.E.2]], מטוס F.E.2 אחד ומטוס ויקרס F.B.5 אחד, בתוספת כמה שלדות מטוס כחלקי חילוף וסך כל המטוסים שנשלחו לקנדה עמד על 120.{{הערה|1=[http://www.airhistory.org.uk/gy/ImperialGift-Canada.html "Imperial Gift to Canada." Golden Years of Aviation.]}}

בנוסף למטוסים נשלחה כמות גדולה של חלקי חילוף, כולל מנועים, וציוד נלווה כמו מצלמות, ציוד עגינה ל[[מטוס ימי|מטוסים הימיים]] ו-300 כלי רכב (משאיות, נגררים ואופנועים). המתנה האימפריאלית היוותה את הבסיס להקמתו של [[חיל האוויר המלכותי הקנדי]]. ב-[[1920]], מועצת האוויר של קנדה מימנה פרויקט שבמסגרתו בוצעו לראשונה בקנדה טיסות מהחוף המזרחי לחוף המערבי כדי לבדוק את האפשרות להנחת יסוד לשירות נוסעים ודואר אווירי. למרות שהמטוסים לא כל כך התאימו לאקלים הקנדי הקשה, הם היו בשירות עד שנות השלושים עד שהוחלפו בסוגי מטוסים חדישים יותר.{{הערה|1=[http://rwrwalker.ca/cab_detail_aa_cz.html Walker, R. W. R. "Canadian Military Aircraft Serial Numbers The Air Board Years Detailed list G-CYAA to G-CYCZ." Canadian Military Aircraft Serial Numbers, 6 November 2005.]}} המטוס האחרון שיצא מהשירות ממשלוח זה היה מטוס אברו 504 שפרש ב-[[1934]].{{הערה|שם=קנדה}}

המתנה האימפריאלית לאוסטרליה כללה במקור 100 מטוסים, מנועים חליפיים, כלי עבודה, כלי רכב ו-13 האנגרים יבילים שנשלחו ב-19,000 ארגזים.{{הערה|1=[http://mhhv.org.au/?p=1539 "The Australian Air Corps." Office of Air Force History.]}}{{הערה|1=[http://www.3squadron.org.au/subpages/imperial.htm Smith, Neil. "Review: 'The Imperial Gift' by John Bennett." 3squadron.org.au.]}} 28 מטוסים נוספים נשלחו לאוסטרליה כתחליף למטוסים שנתרמו על ידי העם האוסטרלי לבריטניה במהלך מלחמת העולם הראשונה. משלוח המטוסים לאוסטרליה כלל:

מטוסי המתנה האימפריאלית נשלחו לאוסטרליה ב-1919, הורכבו בעת הגעתם ב-1920 והיו בשירות כ-10 שנים. מטוס אחד מדגם אירקו DH.9 היה זה שהיה בשירות במשך הזמן הארוך ביותר והוצא משירות ב-4 בפברואר 1930.{{הערה|שם=קריק}} שניים מהמטוסים השתמרו עד היום, מטוס אברו 504K שנמצא בתצוגה במרכז טכנולוגי ב[[קנברה]] ומטוס SE.5a שנמצא באתר הזיכרון האוסטרלי (Australian War Memorial) ומוצג שם באולם [[אנזא"ק]].{{הערה|1=[http://www.airforce.gov.au/raafmuseum/exhibitions/tech_hang/se5a.htm "SE 5A A2-31." RAAF Museum, Point Cook.]}}

מטוסי הבריסטול, האירקו DH.4 ומטוס אברו 504K אחד הוקצו לשימוש ממשלתי. יתרת המטוסים הושאלו לצרכילצורכי תעבורה ואימונים לחברות תעופה אזרחיות בשנים 1920-1924. באמצע שנות העשרים כל החברות הללו קרסו והמטוסים שנותרו נלקחו חזרה על ידי הממשלה כדי ליצור את"חיל האוויר הקבוע של ניו זילנד" (New Zealand Permanent Air Force).{{הערה|שם=קריק1|1=[http://adf-serials.com.au/nz-serials/d6243.shtml Crick, Darren. "New Zealand Military Aircraft Serial Numbers: Avro 504K." Adf-Serials, 30 August 2003]}}{{הערה|1=[http://adf-serials.com.au/nz-serials/d3136.shtml Crick, Darren. "New Zealand Military Aircraft Serial Numbers: De Havilland DH.9." Adf-Serials, 6 September 2003.]}} כל מטוסי המתנה האימפריאלית שקיבלה ניו זילנד ושירתו במסגרת צבאית התרסקו, נגרטו או נשרפו. עד היום לא שרד אף חלק ממטוסים אלה.{{הערה|שם=קריק1}}

מטוסי ה-DH-4 היו תחליפים למטוסים שהתרסקו במלחמה שנתרמו על ידי עמותה פרטית ב[[לונדון]]. מטוס DH-9 נתרם על ידי עיריית [[ברמינגהאם]] ושני מטוסים נוספים נתרמו על ידי גורם פרטי.

בנוסף נשלחו לדרום אפריקה ציוד עזר וחלפים: 20 האנגרים ממתכת, 30 האנגרים עשויים עץ ו[[קנבס]], ציוד קשר וצילום, סדנאות מנועים ומבני מטוסים על ציודן, משאיות, [[טנדר|טנדרים]]ים, נגררים, 50,000 [[גלון|גלונים]] של שמן מנועים, 20,000 גלונים של צבע, [[לכה|לכות]] וחומרים נוספים. ערך כל המשלוח לדרום אפריקה הסתכם בכ-2,000,000 [[לירה שטרלינג|ליש"ט]]. הצעה לקבל 4 [[ספינת אוויר|ספינות אוויר]] נדחתה עקב ספקות לגבי יעילותן ועקב העלות הגבוהה של החלפת המעטפת שלהן שהוערך שהן לא יחזיקו מעמד יותר משלושה חודשים עקב הבלאי שלהן שיגרם מהשמש הדרום אפריקאית. המשלוח הראשון של המטוסים הגיע לדרום אפריקה בספטמבר 1919. שני מטוסים נמכרו לחברת תעופה פרטית.

המשלוח להודו כלל:

שלא כמו המדינות האחרות, לא נועדו המטוסים שנשלחו להודו להקמת חיל אוויר. [[חיל האוויר המלכותי]] הבריטי בהודו קיבל 20 מטוסי אברו 504 לצרכים צבאיים. שאר המטוסים יועדו לצרכים ממשלתיים שונים או נמכרו לגורמים פרטיים.{{הערה|1=[http://www.airhistory.org.uk/gy/ImperialGift-India.html "Imperial Gift to India." Golden Years of Aviation.]}}